גבאי הצדקה למד היטב את הסוגיא, וזכה לתרומה הגונה מהגביר...

מעשה בשד"ר (שלוחא דרבנן) ראובן, שהגיע לעיר לונדון בכדי להתרים עשיר נדיב. העשיר, שהיה בר אוריין, פנה למשולח והציע לפניו סוגיא שבה עוסק כעת. "אני מתקשה מאד בהבנת דברי רש"י, ויש לי גם קושיה חמורה על דברי התוספות כאן", אמר למשולח, "אולי תוכל לעזור לי לפשוט את הדברים". המשולח ראובן עיין, ולא מצא פשר לשאלותיו של הגביר. הוא קיבל תרומה, ועזב את הבית.

והנה, בצאתו הוא מצא שד"ר נוסף בשם שמעון, שעמד גם הוא להיכנס אל ביתו של הגביר. "ראה נא יקירי", פנה אליו ראובן, "ממש כעת הייתי בבית הגביר. הוא הציע לפני סוגיא פלונית בה הוא מתקשה... כדאי לך להתכונן היטב למען תוכל להשיב...". שמעון הודה לראובן על עצתו הטובה, ופנה ללכת, לא לבית העשיר, אלא ל---בית המדרש.

ישב שמעון ולמד היטב את הסוגיא, פשט את נקודות חוסר ההבנה שנתקל בהם הגביר. כעת, יכול הוא לעלות לבית הגביר.

ואכן, הציע לפניו הגביר את הסוגיא ואת נקודות הקושי שנתקל בהם. שמעון פשט לו אותם על אתר! הפלא ופלא! הגביר השתומם מתירוציו הנפלאים של השד"ר! הזמין אותו לסעוד עמו, ולבסוף העניק לו תרומה הגונה מאד לטובת המוסד...

עתה התעוררו אצל המשולח שמעון נקיפות מצפון... האיש החל לחשוש מגניבת דעת ומגניבת ממון. שהרי הנדיב תרם לו סכום כה רב בגלל הידע הרב שגילה, ולא ידע שהמשולח ראובן סיפר לו על הסוגיא המוקשה...

מיהר שמעון לפנות אל מו"ר שליט"א, ושטח בפניו את הנידון המרתק...

תשובה

השיב מו"ר שליט"א: הצענו את השאלה לפני גיסי, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, והשיב שאין כאן גניבת דעת, אלא יש כאן "סייעתא דשמיא". ומו"ר הרחיב את הדברים כדלהלן:

הנה נאמר בירושלמי בשביעית (פ"י סוף ה"ג): "אמר רבי יוסי, בר נש דתני חדא מכילא, והוה אזיל לאתר דמוקרין ליה בגין תרתי, צריך למימר להון, חדא מכילא אנא חכם". כלומר, אם מכבדים אדם שיודע מסכת אחת בלבד, כאילו הוא יודע שתי מסכתות, חייב הוא להודיע להם כי הוא יודע רק מסכת אחת. ולכאורה, טעם הדבר הוא משום גניבת דעת. ואם כן יתכן שאף בענייננו, יש איסור של גניבת דעת, כי הגביר חושב ששד"ר זה בקי בכל חדרי התורה, וממילא צריך השד"ר להודיע לו שגילו את אזנו שעומד הגביר לשאול אותו על סוגיא זו.

אלא שהקשה המהרי"ט (ח"ב או"ח סימן ח'), שהרי במסכת חולין (דף צ"ד.) מבואר, שבמקום "דאינהו מטעו נפשייהו" (שאין האדם עצמו מטעה את חבריו, אלא הם מטעים את עצמם), לא שייך איסור גניבת דעת, ואם כן באופן שלא אמר להם כי הוא יודע שתי מסכתות, אלא הם הטעו את עצמם, מדוע חייב לומר להם את האמת, שיודע רק אחת? ותירץ המהרי"ט, שאין דברי הירושלמי אמורים, אלא במקרה שמקלסים אותו בפניו, והוא שותק, דמשתיקתו טועים בכך, וחושבים אותו לבקי בשתיים, יעו"ש. ולכאורה לפי דבריו, בנידון דנן, שלא קילס הגביר את המשולח בפניו שהוא בקי בכל התורה, המשולח אינו חייב לגלות האמת ולומר לו שאינו בקי כל כך גדול אלא שהכין את הסוגיא.

ויעויין עוד בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן ע"א), שלא קיבל את דברי המהרי"ט, וביאר, כי טעם הירושלמי הוא מפני שנהנה בכבוד תורה, והוא לאו בר הכי, והכבוד דבר גדול הוא, ולכן צריך להודיע, כדי שלא ליהנות חינם. ונראה שאף לדבריו, אין חייב השד"ר להודיע, שהרי לא נהנה מכבוד שלא מגיע לו, שכן באמת יודע את הגמרא שביאר, אלא שהודיעו לו מראש שכדאי להכין את הגמרא.

מצינו כבר שמעשה דומה אירע אצל הגאון ר' יצחק אלחנן...

והוסיף הגר"ח קניבסקי לציין, שמעשה כעין זה מובא בספר 'תולדות יצחק' - תולדות הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור (סוף סימן ב'), שם מסופר: בנסוע רבנו מבארעזא לנישוועז, סר העגלון לבית מלון להינפש. רבנו אשר גם בלכתו בדרך שגה באהבת התורה, אף כי היה עייף ויגע מאוד מהדרך שנסע, דרֹש דרש מבעל המלון אולי יש לו איזה ספר להגות בו. אבל בעל המלון ענהו, כי אין לו כל ספר בבית, מבלעדי סדור התפלה עם פירוש 'דרך החיים'. ויען 'תנה לי את הסדור', ובפתחו אותו נגללו לעיניו במבטו הראשון, דיני קריאת התורה, וישם עיונו בהם.

ויהי ממחרת, בבואו לנישוועז, נזדמנה בבית המדרש שאלה בקריאת התורה, ממש כאותה השאלה שפגע בה בסידור דרך החיים שהגה בה במלון, והורה כמו שנפסק בדרך החיים. פה מצאו הלומדים החריפים כר נרחב להתפלפל עמו בדין הזה, לפרק הרים וסברות מפוסקים ראשונים ואחרונים, ורבנו נלחם כגיבור משכיל כמובן. אבל באחרונה אמר אחד מהמפלפלים, הבה ונביא סדור דרך החיים ונחזה. ויבוקש וימצא הדין כדברי רבנו, ותמו הפלפולים!

וכמקרה הזה, קרהו גם בנוסעו לקבל את הרבנות בנובהרדוק, אשר דרכו היתה לפני שבתו בעגלה, לעיין באיזה ספר למען יהיה העניין הזה להגות בו בדרך. ובמקרה שׂם עינו בדברי תוספות אחד... והנה למחרת, יום בואו לנובהרדוק, באו אליו כל הלומדים, ומה נפלא היה המקרה כי הלומדים החלו לפלפל אתו באותה סוגיא בדברי התוספות הזה!... נקל להבין כי רבנו בשכלו החד, לוּ באו אליו לנסותו גם בעניין שלא הגה בו מחדש, גם אז הראה נפלאות, ואף כי אחרי אשר אנה ה' לידו את התוספות שהגה בו בכל משך מסעו, הראה נפלאות עצומות להשתוממות כל הלומדים. ותהום העיר, כי לא ראו גאון אדיר כמוהו.

הרי לנו, שאין בכך איסור של גניבת דעת, ואין האדם צריך להודיע שבדיוק למד סוגיות אלו לפני זמן קצר, אלא שיש כאן סייעתא דשמיא. ורק כשמכבדים אדם על מה שאינו יודע, בזה הוא חייב להודיע.

ולפיכך, בנידון דנן, שהשד"ר באמת יודע ללמוד, אלא שאם הוא לא היה מונח בסוגיא, לא היה יכול לענות, והיתה לו סייעתא דשמיא שכן היה מונח בסוגיא, רשאי הוא לקבל את התרומה מהעשיר[1].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.