שאלה נוראה משדה-הקרב: האם ילווה הרופא את הפצוע קשה וישארו החיילים בלי רופא?

שאלה חמורה ביותר, העוסקת בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספיקו למו"ר שליט"א:

לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,

קבוצת חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוותי אני, הרופא, וגם חובש. במהלך הפעולה, נוּרה אחד החיילים באיזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנְשים אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר מיומן ומנוסה מאשר החובש).

אולם, כאן נתעוררה שאלה כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכֹח הלוחם ללא רופא, או שמא יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא?

בברכה, ד"ר...

קצין רפואה

תשובה

להלן תמצית תשובתו של מו"ר שליט"א:

לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו, ואינו רשאי להימנע מהצלתו ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה (תניינא יור"ד סימן ר"י) את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלואי ולא יפצעו.

ברם, כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (שמואל ב' י"א, כ"ה. כי דרך המלחמה שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה[1]. ובפרט שבטחונם וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית, ולא יאחז בהם הפחד, שהוא עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" (כמבואר במסכת סוטה דף מ"ד ע"ב).

לסיכום: יש לשלוח את החובש עם הפצוע הקשה, והרופא ישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד.

ברצוני לספר, סיים מו"ר, שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי שליט"א, שעל הרופא להישאר עם החיילים, שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם ליוות את הפצוע או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך מעומק ליבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים, וה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.