היה חייב לחבירו כסף, ושיכנע את מנהל הבנק למחוק חלק מחובותיו

מעשה שהיה כך היה.

ראובן, סוכן ומשווק מכשירי אלקטרוניקה, לקח סחורה משמעון, היבואן, בסך 300,000 ש"ח. סוכם ביניהם, ששמעון יקבל את הכסף בעוד כחודשיים. עד הכי והכי, נקלע ראובן לקשיים כלכליים, ואינו יכול לעמוד כעת בתשלומים ליבואן.

שמעון, שבאותה עת היה בעל עסקים משגשגים, החליט ברוב טובו, שלא ללחוץ עליו לעת עתה, משום שהדבר עלול למוטט אותו כליל, אלא להמתין ולקוות שיתאושש ויוכל להחזיר בעתיד את חובו.

אלא שלאחר מספר חודשים, העסק של שמעון עצמו התמוטט, והוא יצא נקי מכל נכסיו. הדבר המעיק והלוחץ ביותר מבחינתו, הינו חוב לבנק בסך 300,000 ש"ח!.. - הבנק מצידו הראה די מהר סימנים של קוצר רוח, ומכתבים מאיימים מטעם עורך הדין החלו להגיע אליו בזה אחר זה... בצר לו, פנה שמעון לראובן, הסוכן שחייב לו זה מכבר אותו סכום ממש, וביקש ממנו, לרגל הנסיבות שנוצרו, לעשות מאמץ מיוחד, ולגייס עבורו את סכום החוב. ראובן, מצידו הבין את המצב, ושינס מותניים כדי לגייס את הכסף.

ההכרח לא יגונה, והוא פשוט פנה לכל ידידיו ומכריו, משפחתו הקרובה והרחוקה, בבקשת עזרה. בסופו של דבר, הצליח לגייס סך של 250,000 ש"ח בלבד. בשלב זה הוא מיצה את כל האפשרויות, ולא נותר לו עוד ממי לבקש עזרה. אי לכך, ניגש ראובן למנהל הבנק, והעמיד אותו בפני הברירה הבאה: "הגעתי כדי לפרוע את חובו של שמעון חברי, בסך 250,000 ש"ח, ובלבד שכנגד זה הבנק ימחק את החוב כליל!.."  - "ומה עם היתר, עוד 50,000 ש"ח"? - תמה למולו מנהל הבנק. "תחליט אתה, מה עדיף לך, או 250,000 'על בטוח', עכשיו! או ששמעון יישאר חייב לבנק 300,000 ש"ח, עד ועד בכלל!.." - השיב ראובן.

בלית ברירה הסכים המנהל לעסקה, וראובן יצא משערי הבנק שמח וטוב לב. לשמעון, סיפר ראובן, שהוא "מחק לו את החוב מהחשבון"!..

אלא שלאחר זמן מה, נודע לשמעון ממנהל הבנק על מה שאירע. הוא טלפן מיד לראובן ואמר לו, שלמיטב ידיעתו, הוא פרע 250,000 ש"ח. נותר עדיין חוב של 50,000 ש"ח!!! - ראובן המופתע השיב: "הלא אני זה ששכנעתי את מנהל הבנק למחול על החוב". אך דבר לא עזר, שמעון השיב לו בקור רוח, "אמנם מגיע לך יישר כח גדול, אך העובדה ששכנעת את מנהל הבנק למחול על חלק מהחוב, אינה פוטרת אותך מלשלם לי את חובי באופן מלא, דהיינו לשלם לי את ה-50,000 ש"ח..." 

עם מי הדין?

תשובה

פורע חובו של חבירו

מבואר בשולחן ערוך (חו"מ סי' קכ"ח סעיף א'), כי הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו, אפילו היה בשטר, אין הלווה (מקבל ההלוואה) חייב לשלם לו, והרי איבד זה הנותן את מעותיו. ואפילו אם היה המלוה (נותן ההלוואה) דוחק את הלווה לפרוע, פטור הלווה מלשלם לפורע, שמא היה הלווה מפייס את המלוה ומוחל לו. ודבר זה מוגדר כמבריח ארי משדה חבירו.

ועל פי זה היה מקום לומר אף בנידוננו, שיוכל שמעון לטעון כי ראובן נחשב לפורע חובו של חבירו, וממילא שמעון אינו חייב לשלם לראובן דבר, ועל כן נשאר החוב כלפי שמעון עומד בעינו - 300 אלף שקלים!

אולם, נראה שלא שייך לטעון כך בנידון דנן, מחמת הטעמים הבאים:

1) הרי שמעון פנה לראובן והודיעו כי זקוק לממון, כיון שהבנק לוחץ עליו לפרוע את חובו, כלומר: שמעון גילה דעתו כי מעוניין הוא בתשלום החוב ולא בפיוסין, ונמצא שפריעת ראובן אינה ככל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו, אלא נחשב הוא כשלוחו לפרוע את חובו מדעתו. ועל כן, מחוייב באופן זה המשלח לשלם לחבירו את מה שפרע למלוה[1].

2) וביותר יש לפטור את ראובן מחובו כלפי שמעון (כנגד המעות אשר שילם לבנק), לאור דברי הרמ"א (שם), שכתב כי כל הדין של פורע חובו של חבירו, הוא כאשר לא היה לפורע משל חבירו בידו, אבל אם היה בידו משל חבירו, מה שעשה עשה, ונפטר מחבירו. ואף בנידון שלפנינו הרי הפורע (ראובן) החזיק בידו את כספו של שמעון, ולכן נפטר מחובו כלפיו. וביאר הש"ך (סק"ח), שחל במקרה זה דין "שיעבודא דרבי נתן" (דין זה יבואר בסמוך), שהרי גם אם לא היה הפורע עושה זאת, היה הבית-דין מחייבו לשלם למלוה את חובו של הלווה שלו מכספו של הלווה שנמצא תחת ידו, ועל כן מה שעשה עשוי.

מוֹתר המעות למשלח

כל דברינו עד כה מתייחסים לחיוב כלל תשלום החוב - ה-300 אלף שקלים, אך יש עדיין מקום לומר כי יכול שמעון לגבות את ה-50 אלף הנותרים, וזאת על פי המקור הבא:

מבואר בשו"ע (חו"מ סי' קפ"ג סעיף ט') שראובן שהיה חייב ממון לעובד-כוכבים, ומסר את הממון לחבירו שיפרע לעכו"ם בשליחותו, ושכחם העכו"ם, הדין הוא שעל השליח להחזיר את הממון למשלח (לראובן, בעל המעות). וכן אם נתן ראובן לשלוחו 200 זוז על מנת לשלמם לעכו"ם, והשליח הטעה את העכו"ם, ונתן לו רק 100 (והיה סבור העכו"ם שקיבל 200), הדין הוא שמוֹתר המעות יחזרו לבעליהם - למשלח, ונחשב הדבר כאילו מחל העכו"ם על מחצית החוב, שבזה אנו אומרים שמותר המעות למשלח. לעומת זאת, מבואר שם (בסעיף ז'), שאם שלח ראובן את שלוחו לקבל מעות מהעכו"ם, וטעה העכו"ם ונתן לו יותר - הכל לשליח.   

וביאר הסמ"ע (ס"ק כ"א, כ"ו), שהחילוק בין הדינים הוא, שאם הגוי נתן לשליח דבר חדש, שהמשלח טרם זכה בו, או-אז השליח יכול לזכות בממון זה, מאחר ומעות אלו מעולם לא היו עומדות ברשות המשלח אלא הן מעות חדשות. מה שאין כן כשהמעות היו של המשלח, אין השליח זוכה בהם, שכל מה שנשאר מהמעות, נשאר ברשות בעל המעות.

לפי זה, בנידון דנן, שהבנק מחל על חובו של שמעון, ולא נתנו למפשר (ראובן) כסף חדש משלהם, אלא הכסף של ראובן נותר בידו של שמעון, אם כן לכאורה ה"רווח" שייך לשמעון ("בעל המעות") ולא ל"שליח" (ראובן), וממילא חייב ראובן לשלם לחבירו את יתרת החוב! (דהיינו, זכות גביית החוב בין ראובן לשמעון לא נפרעה אלא בסך של 250 אלף שקל בלבד, ומותר זכות הגבייה - 50 אלף שקל, נשארים ברשותו ובזכותו של שמעון, שהוא כביכול המשלח).

ברם, נראה בכל זאת כי יש מקום לפטור את ראובן מכל וכל, וכדלהלן:

שיעבודא דרבי נתן

שנינו בברייתא (המובאת בכתובות י"ט. ובעוד מקומות בש"ס): "אמר רבי נתן, מניין לנושה בחבירו מנה, וחבירו בחבירו, מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ" (במדבר ה', ז'). פסוק זה המופיע בפרשתינו נאמר לעניין גזלן שכפר וטען שלא גזל, ונשבע על שקר, ואחר כך הודה. התורה מחייבתו לשלם את הקרן בתוספת חומש "לאשר אשם לו" - למי שהגזלן חייב לו. והנה, הפשט הפשוט של הפסוק הוא שעל הגזלן לשלם לנגזל, אבל מזה שלא כתבה התורה "לאשר הלווהו" (כלומר לאשר חייב לו), אלא "לאשר אשם לו", דורש רבי נתן "אשם" מלשון "קרן" (שהמילה אשם משמשת לפעמים במובן זה), ולפי זה, "לאשר אשם לו" פירושו למי שהאָשָׁם (הקרן) שלו, וכוונת הפסוק ללמד, שאם הנגזל חייב למלוה, חייב הגזלן לשלם לאותו מלוה, שהוא הבעלים על הקרן. וכן הדין בכל לווה שחייב המלוה שלו לאדם אחר, רשאי הראשון לתבוע מהשלישי שישלם לו (רש"י בכתובות שם), כגון ראובן שהלוַה לשמעון, ושמעון הלוה ללוי, מוציאין את החוב מלוי, ונותנים אותו לראובן. דין זה ידוע בשם "שיעבודא דרבי נתן".

ולכאורה דין שעבודא דרבי נתן שייך אף בנידון דנן, שכן ראובן חייב לשמעון 300 אלף שקל, ושמעון חייב סכום זה לבנק, ולכן נחשב ראובן כבעל חובו של הבנק בסכום זה, שהרי יכל הבנק לחייבו בדין תורה לשלם את הכסף מדינא דרבי נתן.

ומעתה יש לדון: האם ראובן נחשב כ'בעל-דבר' בחובו זה כלפי הבנק, כלומר, האם אנו דנים את החוב כלפי הבנק כאילו הוא חובו האישי של ראובן, ואם כן, נוכל לומר שמה שפישר עמם למחוק את החוב, זה נחשב כפשרה בחובו האישי שלו, ונמצא שנסתלק מחובו מכל וכל?

ובכן, בשו"ע (אה"ע סי' צ"ו ס"ו) מבואר, שאין אלמנה (שיש לה זכות לגבות את כתובתה מנכסי בעלה) יכולה למחול לבעל-חוב שהיה חייב כסף לבעלה, את חובו, בעבור זכות כתובתה על בעלה. וכתב שם הט"ז (סק"י), שכל זה אמור דוקא כאשר יש לבעלה נכסים מרובים, שיכולה לגבות מהם את כתובתה, וממילא אין החוב שנמצא אצל בעל-החוב של בעלה משועבד דוקא לה. אולם אם לא הותיר הבעל נכסים, הרי שהחוב שחייבים לבעלה משועבד לה מדינא דרבי נתן. דהיינו, לאלמנה יש חוב כלפי היתומים (שצריכים לפרוע לה את כתובתה), והבעל-חוב של הבעל חייב לפרוע את החוב ליתומים, ולפיכך אנו מחשיבים זאת כאילו הבעל חוב חייב לאלמנה, ועל כן אומר הט"ז שיכולה למחול לו על חובו.

לכשנתבונן, נידון זה לכאורה זהה לנידון דנן, בו ראובן נעשה משועבד לבנק מדינא דרבי נתן (מאחר ונתמוטט שמעון מנכסיו ואין אפשרות לבנק לתבוע ממנו), ולכן נוכל לומר שמחילת הבנק לראובן על החוב, נחשבת מחילה לבעל דינם - לראובן, וממילא נסתלק מכל וכל, ולא יוכל שמעון לגבות ממנו כלום, כשם שבאלמנה למדנו, שלאחר שמחלה לבעל חוב את חובו, נסתלק החיוב מכל וכל, ומעתה לא יוכלו היתומים לגבות את החוב ממנו.

לסיכום: נראה שיש לפטור את ראובן מלשלם לשמעון בעד החוב[2].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.