האיש בא ושאל: "האם מותר לי לשמש כ'שק איגרוף' על מנת להתפרנס?"

שאלה כאובה ולא שגרתית, הגיעה אל שולחנו של מו"ר שליט"א, מאת יהודי משיקגו.

"כבר זמן רב", פותח האיש את סיפורו המוזר, "מנסה אני להתפרנס, אך ללא הצלחה. לכל מקום עבודה אליו התקבלתי, עד מהרה פוטרתי. כל משלח יד בו עסקתי - נכשל... נותרתי עם חובות גדולים, עד שהמצב בבית הפך למדאיג ביותר. לבסוף, נצנץ רעיון במוחי. החלטתי לפתוח 'עסק עצמאי'..."

ממשיך האיש לספר. ממש לא להאמין למשמע אוזניים: "עמדתי ברחובות העיר, חבוש קסדה המגינה על ראשי ועל פני, הצטיידתי באפוד הגנה לבטן, ובכריות ספוגיות המגינות על שאר אברי גופי... ולפני הוצב שלט, עליו נכתב באותיות מאירות עיניים: "שק איגרוף" - הכה אותי במשך 3 דקות תמורת 10 דולר בלבד!...". כלומר, האיש הציע לעוברים ושבים להכות אותו, ובזה חשב שאולי יתפרנס.

ואכן, התוכנית הצליחה. "אנשים רבים באים ומוציאים את כל תסכוליהם על גופי. והאמת אומַר" - ממשיך האיש - "אני נהנה לשמש 'שק איגרוף', כי בזה אני מתגבר על הפחד מפני מכות, והם גורמות לי סיפוק רב, בפרט שמוצא אני בזה כר נאה ונרחב לפרנסה..."

כעת זכה האיש לשוב בתשובה, ועלה ספק בלבו: "שמא על פי ההלכה איני רשאי לספוג את המהלומות ולתת רשות לחבול בעצמי עבור ממון?" (יצויין, כי אין מדובר במהלומות כאלו שמביאות את המוכה לידי סכנה, משום שהוא מוגן היטב על ידי הספוגים והקסדה, אלא המכות גורמות לו לקצת חבלות וזעזועים). הפנוהו אל מו"ר שליט"א, כדי לשאול את פיו, האם מותר לו מן הדין להמשיך ולעסוק ב'מלאכתו', או שמא צריך לתור אחר משלח יד אחר?...

תשובה

להלן תשובת מו"ר שליט"א בעניין:

להיכנס לקצת סכנה בשביל להתפרנס

נפסק בשו"ע (חו"מ סי' ת"כ סעיף ל"א), שאדם אינו רשאי לחבול בעצמו. דין זה למדוהו רבותינו (במסכת ב"ק צ"א.) מהפסוק בפרשת נזיר (במדבר ו', י"א): וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ - וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין (ועל כן הוא קרוי 'חוטא'). והלא דברים קל-וחומר: ומה זה (הנזיר), שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא 'חוטא', המצער עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה.

אלא שיש לדון בשאלתנו, האם כאשר מדובר בצורך של פרנסה הדבר מותר?

ובכן, ב'נודע ביהודה' (מהדורא תניינא יו"ד סימן י') נשאל, האם מותר ליהודי להתעסק בציד חיות?

והשיב: הציד לשם שעשוע יש בו (בנוסף לאיסורים נוספים, יעו"ש) איסור מצד מה שנאמר בתורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד', ט"ו). ומי לנו גדול ובקי בצידה יותר מעשו, שהכתוב מעיד עליו "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה" (בראשית כ"ה, כ"ז), ובכל זאת אמר על עצמו "הנה אנכי הולך למות" (שם ל"ב), ופירש הרמב"ן, שהכוונה הפשוטה במילים אלו היא, שעשו סיכן עצמו כל יום בין גדודי חיות. ומעתה, איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות?!

אלא, שציד אדם עני העוסק בצידה למחייתו, יש להתיר, כמו שמותר לסוחרים לעבור אורחות ימים בגלל הפרנסה. והתורה אמרה "ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כ"ד, ט"ו), ואמרו חז"ל (בב"מ קי"ב.): מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?...

ניתן אפוא ללמוד מדברי ה'נודע ביהודה', שמותר להסתכן מעט בשביל פרנסה. ונראה שהוא הדין בנידון דנן, שכשם שלאדם מותר להסתכן (בסכנה רחוקה) לצורך פרנסתו, הוא הדין שמותר לחבול בעצמו לצורך פרנסה.

האם מותר לאחרים להכותו כאשר מוחל?

אלא, שעדיין שומה עלינו לברר, האם אין ב'מלאכה' זו חשש משום איסור 'לפני עיור לא תתן מכשול', דהיינו, אמנם הסקנו שלשם פרנסה יכול אדם להסתכן קצת, אך בנידוננו, יתכן שלעוברים ושבים אסור להכות את האיש, ועל אף שמוחל על כך, מכל מקום אולי מכשיל אותם באיסור 'לא יוסיף', וכמו שנפסק ברמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"א): "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול בין איש בין אשה, דרך ניציון (יש גורסים דרך בזיון), הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ"ה, ג') 'לא יוסיף להכותו', אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא (לאחר שקיבל את עונשו), קל וחומר למכה את הצדיק".

ובכן, יתכן שהדבר שנוי במחלוקת רבותינו הפוסקים, וכדלהלן:

כתב הרלב"ח (בקונטרס הסמיכה ק"א): "הרי שאמר לחבירו 'הכני ופצעני על מנת שתהיה פטור', פטור אליבא דכולי עלמא, ונראה שהוא מותר, שכך משמע בדברי הרמב"ם (הנ"ל) שאינו עובר אלא בדרך ניציון". וכעין זה מצינו בדברי המנחת חינוך (במצוה מ"ח): "ונראה לענ"ד, שזה שחייבה התורה במכה אביו ואמו או בחבירו, היינו דוקא בלא רשות, אבל אם אביו או אמו או חבירו אומרים לו שיכם או יקללם, אינו עובר בלאו, ואינו חייב מלקות ולא מיתה... ואף על פי שלא מצאתי זה מפורש, מכל מקום הסברא נותנת כן".

לפי שיטות אלו, יש להתיר 'עיסוק' זה, משום שיש היתר להכות את האיש כשנותן רשות. ובפרט, שההכאות אינן בדרך ניציון ובזיון, אלא לאנשים אלו יש מעין 'שיגעון', שבאים ופורקים את עצביהם ותסכוליהם בחבטות, אך אין כאן כלל מריבה ומחלוקת עם האיש, ולאור דברי הרמב"ם הנ"ל, שרק הכאה שהיא דרך ניציון נאסרה, אם כן מותרות לכאורה המכות במקרה דנן.

מאידך, בשו"ת הריב"ש (סימן תפ"ד, הובא בשדי חמד ח"א מערכת אלף כללים סימן מ') כתב, שאף שמסקנת הגמרא (בב"ק צ"ג.) היא, שאדם יכול למחול על צער הגוף, ואם אומר לחבירו בפירוש שיכנו על מנת שיפטר, הדין הוא שפטור המכה, זה אינו אלא לעניין פטור ממון, אבל שיוכל להכותו ולפצעו לכתחילה, ולעבור בלאו של 'לא יוסיף', זה ודאי אסור. וכן פסק בשולחן ערוך הרב (חו"מ הלכות נזקי הגוף סעיף ד'): "אסור להכות את חבירו, אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער".

נמצאנו למידים, שלכאורה שאלתנו תלויה בב' השיטות הנ"ל, דהיינו, לפי שיטת הרלב"ח והמנחת חינוך, שקיים היתר להכות כאשר המוכה מוחל על כך, הרי שיכול היהודי דנן להתעסק בזה, אך לפי שיטת הריב"ש והשו"ע הרב, אין להתעסק בזה, משום שמכשיל את הציבור באיסור הכאה!

ברם, יתכן שאף לשיטה זו (האוסרת להכות את האחר אפילו כשנותן רשות), יש מקום לומר שבנידון דנן הדבר יהיה מותר, מב' טעמים:

א) הרי כבר נתבאר לעיל, שלצורך פרנסה מותר לאדם להתעסק בדברים שכרוכים בסכנה מסוימת, ואם כן, אולי נוכל לומר שעל כך נחשב ל'בעלים' על עצמו, ואם החליט שזוהי פרנסתו, ומותר לו להתפרנס מכך, הרי שמותר גם לאדם אחר להכותו, (ורק כשמכה את חבירו בסתם, הדבר אסור אף כשמוחל, שהרי הוא אינו בעלים על עצמו למחול על הכאתו, אך כאן שמתפרנס מכך בהיתר, יתכן שאין בכך איסור).

ב) יתכן מאד שרובם ככולם של אלו שמכים את אותו יהודי, אינם אלא נכרים, ואם כן, לכאורה אין בכך חשש משום 'לפני עיור' בכך שמכשילם באיסור הכאה!

לסיכום: נראה שיכול היהודי להתפרנס על ידי קבלת המכות מהעוברים ושבים. (וכמובן שאין מדובר חלילה במתן "הכשר" או "המלצה" לעיסוק מכוער זה, אלא זו רק תשובה לשואל, האם רשאי הוא מעיקר הדין להמשיך להתפרנס מכך).

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.