"כשאני משחק בשבת, הציציות טופחות לי על פָּנַי... האם יש בכך חילול ה'?"

[1] ויש לציין, שבתוספות ישנים במסכת שבת (ל"ב:) מבואר, שהעונש על אי קיום המצוה, היה שייך דוקא בימי חז"ל, משום שהיו מלבושיהם עשויים עם ארבע כנפות, ולכן היה נענש מי שלא היה לו ציצית, אבל בימינו, שאין העולם רגילים במלבושים כאלו, אין צריך לקנות טלית עם ציציות מעיקר הדין. אך בכל זאת טוב לקנות טלית, ולברך עליה בכל יום כמו שמצינו בסוף במסכת סוטה (י"ד.) 'וכי לאכול מפריה של ארץ ישראל היה רוצה משה?! אלא אמר משה, מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי'. (ויעויין עוד ברש"י במנחות שם, שכתב, כי העונש על ביטול המצוה בעידנא דריתחא, אמור דוקא באחד שעושה טצדקי ותחבולות על מנת להיפטר מהמצוה).

אולם, רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות כ"ב) כתב: "ועל מצוות ציצית אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי במדבר סוף פרשת שלח): שהציצית מוספת קדושה, שנאמר (במדבר ט"ו, מ'): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם". וגם כי אין מצוות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו, אף גם זאת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות מ"א.): כי ענוש יענש לעתות בצרה, על דבר אשר לא חמד בלבבו יופי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו, ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות, לעשות בו ציצית על כנפיו". וכתב השער שם: "דעת רבינו דלא כהתוס' ישנים במסכת שבת (הנ"ל) שכתבו שדוקא בימיהם היו נענשים, אבל אנו שאין אנו רגילים בבגד של ארבע כנפות לא".

[2] ויש לציין, שכתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ד'): "כיון שנהגו כל ישראל ללבוש בגד החייב בציצית, אסור לשום אדם לעבור על זה, דלא גרע מכל מנהג, אף שליכא בו גם קיום מצוה, שחייבין לקיים משום 'שמע בני וגו' ואל תטוש תורת אמך', וכל שכן מנהג זה שיש בו גם קיום מצוה". אולם, נראה שעל אף שבעלמא אין לבטל בשום אופן את המצוה היקרה, בכל זאת בנידון דנן, עדיף שימנע האיש מלבישת הציצית, משום שלבישה זו כרוכה בזלזול בשבת הקדושה ובחילול ה'.    

[3] ובשו"ת מהריט"ץ (חדשות, סי' ר"ב) כתב: המשחקים בכדור בשבת ישתחקו עצמותם בגיהנם. גם עתה כדור יצנפם צניפה אל ארץ אחרת בראש גולים, ולא יעברו גאולים ופדויי ה', כי חטאתם כבדה מאד.

[4] ולכאורה היה מקום לטעון, שעל שאלה כזו, בה אנו נשאלים על הנהגה מסוימת הנעשית תוך זלזול וחילול נורא של השבת, אין עלינו להשיב כלל, אלא רק לומר לשואל 'אל תרמוס את אביך שבשמים! עליך לשמור את השבת הקדושה בכל מחיר', ויתכן עוד, שאם נשיב על השאלה יראה הדבר כ'מתן לגיטימציה' למעשיו החמורים של השואל, כאילו אנו מאשרים את מעשיו, ורק אומרים לו שיסיר את הציצית... (ויעויין לעיל בפרשת פקודי במאמר 'טהרת המשפחה או שמירת שבת').

ברם, כאשר העלנו סברה זו בפני מו"ר שליט"א, ציין בפנינו לדברי הגמרא במסכת סוטה (מ"ח.), שם נאמר: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא (כשגברים שרים ונשים עונות אחריהם זו פריצות, שהרי 'קול באשה ערוה'), זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת (כלומר, באופן הפוך, כאשר הנשים מזמרות והגברים עונים, זה נחשב כאש בנעורת, לפי שהעונה מטה אוזנו לקול המזמר כדי לענות אחריו, ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים, ומבעירים את יצרם כאש בנעורת). ושואלת הגמרא - למאי נפקא מינה? (הרי שניהם אסורים, ומדוע חשוב לנו להדגיש מה חמור ממה?). משיבה הגמרא: "לבטולי הא מקמי הא" - כלומר, כאשר אין שומעים בקולנו לבטל שניהם, עדיף שנקדים לבטל את האיסור היותר חמור מבין שני האיסורים. ולכאורה הוא הדין בענייננו - אם לעת עתה אין האיש שומע לנו לחדול לגמרי ממעשיו ולשמור את השבת, אם נוכל על כל פנים למנעו מחשש חילול ה', יש להורות לו כן.