תוך כדי לימוד הגמרא הוכיח לחבירו כי אינם שותפים בכרטיס ההגרלה, וממילא לו לבדו שייכת הזכייה...

מעשה שהיה כך היה.

ראובן רכש כרטיס הגרלה במאה שקלים, ולמחרת כאשר פגש את שמעון חבירו, אמר לו: "ראה נא, רבותינו הלא אמרו 'מזלא דבי תרי עדיף' (ב"מ ק"ה.), אני מציע לכבודו להשתתף עמי בהוצאות רכישת הכרטיס, וממילא נהיה שנינו שותפים בזכייה!...". שמעון הסכים, ושלשל לידי חבירו חמישים שקלים.

כעבור ימים אחדים מגלה ראובן לשמחתו הרבה, כי כרטיסו עלה בגורל והוא זכה בסכום עצום. תוך כדי שהשמחה התפשטה בקרבו, החלו להתרוצץ בראשו רעיונות שונים, כיצד לנשל מן הזכייה הגדולה את חבירו הטוב שרכש ממנו את מחצית הכרטיס. לאחר מחשבה מעמיקה, הופיע ראובן בבית שמעון, ואמר לו: "מה דעתך שנשב ללמוד קצת גמרא בחברותא?...". שמעון, שדברי תורה חביבין עליו מאד, נאות בשמחה, "קדימה, רק תאמר לי איזו מסכת להביא". ראובן ביקש ללמוד את סוגייה במסכת בבא מציעא, והגמרא הקדושה נפתחה בריש פרק רביעי (דף מ"ד.).

אומרת המשנה: מטלטלין קונין את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין, כלומר: מטלטלין אינם נקנים בתשלום כסף, אלא בקניינים מסויימין אחרים (כגון: הגבהה, משיכה ומסירה. וזאת בניגוד לקרקע הנקנית ב'קניין כסף'). כיצד? משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו, נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות - יכול לחזור בו, כלומר: אם שילם הקונה עבור המטלטלין, ועדיין לא משך (או הגביה) אותם, לא חל המקח, ושני הצדדים (המוכר והלוקח) יכולים לחזור בהם. לעומת זאת, אם עשה הקונה מעשה קניין במטלטלין (בהסכמת המוכר), אף אם עדיין לא שילם עבורם, הרי הם קנויים מעתה לקונה, ואין אף אחד מהצדדים יכול לחזור בו, והקונה חייב לשלם למוכר את דמי הסחורה שלקח[1].

"יקירי", פנה ראובן לשמעון, "הרי אתה לא קנית ממני את כרטיס ההגרלה במשיכה, אלא שילמת את תמורתו בלבד, וממילא לא קנית אותו מעולם...", שלף ראובן מכיסו שטר של חמישים שקלים, הטיחו על השולחן תוך כדי שאומר לחבירו: "הרי לך, איפוא, את הסכום ששילמת לי תמורת הכרטיס. בזאת סיימנו את לימודנו, ואת שותפותינו!...". כמובן ששמעון לא שתק ומיהר לתבוע את חבירו לדין תורה.

ובכן, היכי לדיינו דייני להאי דינא? עם מי הדין?

תשובה

"נשרפו חיטיך בעליה"

בעיקר דין מכירת מטלטלין, שנגמרת על ידי משיכה, ולא על ידי מתן מעות, אומר רבי יוחנן בגמרא (שם מ"ז:): דבר תורה (מדין תורה) מעות קונות (ולא משיכה), ומפני מה אמרו (חכמים) משיכה קונה (במטלטלין, ולא מעות)? - גזירה שמא יאמר לו 'נשרפו חיטיך בעלייה', דהיינו, חששו רבותינו שמא ישאיר הקונה את הסחורה אצל המוכר, ותאבד הסחורה באונס, כגון שתפרוץ דליקה במחסן של המוכר, והוא יתמהמה ולא יטרח להציל את סחורת חבירו, אלא יטען לקונה כי חפציו נאנסו, ועל כן תיקנו חכמים, שגם אחרי נתינת המעות יכולים עדיין לחזור בהם, כדי שתהיה סיבה למוכר למהר ולהציל את הסחורה, שהרי עדיין אינה שייכת לקונה.

ויש לחקור: לאחר תקנת רבותינו שמשיכה קונה במטלטלין ולא תשלום כסף, האם התקנה שייכת אך ורק במקום ששייך טעם התקנה ('שמא יאמר נשרפו חיטיך'), או שמא רבותינו הפקיעו לגמרי את ה'קניין כסף', ואף במקום שטעם התקנה לא שייך, בכל זאת הדין לא ישתנה, והקניין יחול רק במשיכה או הגבהה (שהרי 'לא פלוג רבנן' - חז"ל לא חילקו בתקנתם והיא חלה על כל מקרי המכירה ללא הבדל וחילוק).

השלכה הלכתית בחקירה זו, נוכל למצוא בנידון דנן: אם נאמר שהתקנה שייכת רק במקום שקיים חששם של חז"ל, אם כן התקנה אינה שייכת כאשר המוכר נשאר שותף בחפץ אותו מכר, שהרי אם תפרוץ שריפה במחסן, המוכר ימהר להצילו, לפיכך, תקנת חז"ל שביטלו קניין כסף במטלטלין, אינה נוגעת למקרים מעין אלה, וממילא מכירת מחצית כרטיס ההגרלה תמורת הכסף שהועבר לידי המוכר חלה גם חלה, ועל המוכר לחלוק זכייתו עם הקונה. אך אם נאמר שתקנת חז"ל ביטלה באופן גורף את קניין הכסף במטלטלין, אם כן גם בנוגע לשאלתנו הרי שלא חלה מכירת הכרטיס[2].

ונראה שנחלקו בזה עמודי העולם: שהנה כתב הרמ"א (חו"מ סי' קצ"ח סעיף ה'): "יש אומרים שאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש (שאין לחוש) לדליקה - נקנו במעות". מבואר מדבריו, שבמקום שטעם התקנה אינו שייך, חוזר דינו של המקח לדין תורה ונקנה במעות. אך הש"ך (בסק"ט) כתב על דבריו: "והבית יוסף כתב בריש סימן זה, שאין נראה כן מדברי הפוסקים. וכן בדין, שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, וכן נראה לי עיקר"! כלומר, מכריע הש"ך, כי חז"ל לא חילקו בתקנתם, והיא חלה על כל מקרי המכירה, גם כאשר לא שייך הטעם שיתרשל המוכר בשמירה על החפץ הנקנה[3]. נמצאנו למידים אפוא, כי תלויה שאלתנו במחלוקת הפוסקים. (וע"ע בשו"ת בית שלמה חו"מ סי' כ"א).

מה הדין כאשר התנו שהמקח יגמר ע"י מעות?

אמנם, אפילו לפי השיטות שלא חילקו חכמים בתקנתם, ואפילו במקום שאין את טעם התקנה, בכל זאת כסף לא קונה, מכל מקום דעת הרבה פוסקים שחכמים לא ביטלו לגמרי את קניין הכסף, אלא שאמרו שהכסף לא קונה, אבל אם הלוקח יתנה במפורש שהוא מעוניין שהכסף יקנה, הכסף אכן קונה. וכן כתב הרמ"א בשם הב"י (שם בסוף הסעיף): "אם התנו בהדיא (במפורש) דמעות יקנו, קנו". ואמנם אף על דין זה חולק הש"ך, וסובר שחכמים ביטלו לגמרי את הקניין כסף, ואפילו תנאי מפורש אינו מועיל, אך מכל מקום ה'פתחי תשובה' (סק"ז) הביא, שבדין זה דעת רוב הפוסקים שקניין כסף מועיל, "כיון שלא עקרו חכמים קניין המעות רק משום טובת הלוקח, יכול להתנות ולומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שהוא לטובתי". ע"ש.

מה הדין כאשר קיימת אומדנא שהמקח נגמר ע"י מעות?

והנה בנידוננו, אמנם הלוקח והמוכר לא התנו במפורש שהכסף יקנה, מכל מקום, מכיון שהיה ברור להם שהם לא יעשו קניין נוסף, לכאורה קיימת אומדנא שמעוניינים לגמור את העסקה בנתינת המעות, ומה עוד שאלולא היה זוכה הכרטיס, הרי שהיה נוטל המוכר את החמישים שקלים לעצמו... ולאחר שקיבלם יתכן שגם הלך וקנה עמם אתרוג או מצות... וכי מדובר בגזלן?! אלא על כרחך, שנתכוונו לגמור את המקח בקבלת המעות, אם כן יש לומר שחלה מכירה זו. ומצינו מקור לסברא זו בספר 'משפט שלום' (למהרש"ם, סימן קצ"ח סק"ח) שכתב: מצאתי בתשובת הרדב"ז שפסק שאי איכא אומדנא דמוכח (שאם ישנה אומדנא ברורה) שהיה דעתם של המוכר והקונה שייקנה המקח בלא משיכה, נקנה המקח בכסף... ועל כל פנים לאוקמי ממונא בחזקתיה, סובר הרדב"ז שמועילה האומדנא. ע"ש.

ועוד יתכן לומר, שהרי כיום כאשר עסקה כזו מתבצעת, לא נהוג שהולך הקונה לבית המוכר כדי להגביה את הכרטיס, אם כן אולי הוא קונה מדין קניין 'סיטומתא' - מנהג הסוחרים. (ועיין עוד במה שכתב ב'משפט שלום' בסי' ר"ד, שבזמן הזה כאשר שילם את כל המעות, קונה משום סיטומתא, וציין שהסכים עמו בעל השואל ומשיב).

לסיכום: נראה שראובן צריך לחלוק עם שמעון בממון הזכייה בהגרלה.

* * *

נאמר בפרשתנו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו (במדבר כ"ז, י"ח-כ'). ואמרו חז"ל "מהודך" ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה (ב"ב ע"ה.). הלשון אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה צריכה ביאור, על איזו בושה וכלימה מדברים הזקנים?

ביאר גאון עוזנו החיד"א זי"ע (בספרו 'חסדי אבות'): אמרו חז"ל שיהושע זכה להיות מנהיג הדור וממלא מקומו של משה רבינו, כיון שהיה משכים ומעריב בבית המדרש, והיה מסדר הספסלים והשולחנות ופורס המחצלאות (מד"ר פכ"א). כשראו הזקנים שבדור את פני יהושע שהבהיקו כפני לבנה, הבינו מה הפסידו מחמת הבושה והכלימה שהיתה להם לסדר את הספסלים והשולחנות בבית המדרש, התחרטו בליבם על עצמם ואמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה - שהיתה לנו אז בסידור בית המדרש.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.