כיצד הצליח הבחור הפיקח לסדר את כל ספרי בית המדרש תוך דקות אחדות?...

בית כנסת גדול, המשמש גם כבית מדרש לרבים, היה עמוס במתפללים ולומדים בחול המועד סוכות, כך שבמוצאי שמחת תורה, על השולחנות נערמו ספרים רבים, ששימשו את המתפללים והלומדים במשך כל ימי החג. הגבאי עמד והתבונן במאות הספרים שממתינים לו, ולא ידע לשית עצות בנפשו. כיצד יסדר כל כך הרבה ספרים?

בחור אחד הבחין במבוכתו של הגבאי, ניגש אליו והציע: "אני מוכן לסדר את כל הסידורים, החומשים וספרי הלימוד, אך כמובן בתנאי שתשלם לי את שכרי!". "כמה אתה דורש?" שאל הגבאי. "500 שקלים! אבל אני מבטיח עבודה מושלמת. בית הכנסת יהיה מסודר למופת...". והגבאי הסכים.

והנה, לאחר תפילת ערבית, עלה הבחור לבימה, נתן שתי דפיקות חזקות, ולאחר שהציבור כולו נעמד בשתיקה, אמר הבחור: "מוריי ורבותיי. מי אני שאדבר בפני גדולים ממני, אך אנא אחר המחילה, ברצוני להתריע על פירצה חמורה. לעניות דעתי המראה הנורא של פיזור הסידורים והספרים, הוא ממש חילול שם שמים... אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה..." וכך המשיך הבחור להפליג בחומרת זילזול כבוד בית המדרש, בשבח כבוד הספרים, ומדת החסד והמעלה של מי שמחזיר ספרים למקומם. וסיים בהכרזה: "בואו נקדש שם שמים. כל אחד ואחד יטה שכמו ויאסוף את הספרים שלפניו על השולחן, ויסדרם במקומם בארון!"

המתפללים הרבים ששהו במקום נענו כולם לבקשת הבחור. תוך דקות אחדות, הפך בית הכנסת למסודר להפליא!!!

עתה שב הבחור אל הגבאי... "כפי שסיכמנו מגיעים לי 500 שקלים עבור סידור בית הכנסת..."

הגבאי לא האמין למשמע אוזניו. "היאך אתה דורש על עבודה שלא ארכה יותר מ-8 דקות סכום כה רב?! ומלבד זאת, הלא ברור שלא התחייבתי על דעת כן שכל המתפללים יחזירו את הספרים...". אך הבחור לא וויתר, "וכי מה זה משנה לך כמה זמן עבדתי וכיצד סידרתי את המקום. אם למעשה השלמתי את מלאכתי עליך לשלם את שכרי!"

עם מי הדין?

תשובה

מעשה מעניין מובא בתלמוד הירושלמי (ברכות פרק ז' הלכה ב'. המילים המודגשות הן לשון הירושלמי):

שלש מאות נזירים עלו לבית המקדש בימי שמעון בן שטח, (כל נזיר מחוייב בג' קרבנות לאחר שסיים את תקופת נזירותו: חטאת, עולה ושלמים. בסיכום נדרשו תשע מאות קרבנות לכל הנזירים. נזירים אלו ככל הנראה היו עניים ולא היה באפשרותם לרכוש את כל אותן קרבנות).

מאה וחמישים מצא להן פתח, ומאה וחמישים לא מצא להן פתח - למאה וחמישים מצא שמעון בן שטח פתח חרטה, ועקר את נזירותם למפרע, וממילא נפטרו מן הקרבן. אולם למאה וחמישים לא מצא פתח.

אתא גבי ינאי מלכא, בא שמעון בן שטח אל ינאי המלך (שהיה גיסו), אמר ליה: אית הכא תלת מאה נזירים, בעיין תשע מאה קרבנין, אלא יהב את פלגא מן דידך, ואנא פלגא מן דידי - סיפר לו על כל אותם נזירים, ואמר לו: איני מבקש אלא שתתן אתה מחצה משלך, דהיינו ארבע מאות וחמישים, ואני אתן מחצה משלי. שלח ליה ארבע מאה וחמישים - ואכן שלח לו המלך ארבע מאות וחמישים קרבנות.

אזל לישנא בישא, ומר ליה: לא יהב מן דידיה כלום, באו והלשינו לינאי: הווי יודע שכל מה שהקריבו - משלך הקריבו, שמעון בן שטח לא נתן משלו כלום! שמע ינאי מלכא וכעס! דחל שמעון בן שטח וערק - שמע שמעון בן שטח על כעסו של המלך, נתיירא וברח.

בתר יומין סלקון בני נש רברבין מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא - לאחר ימים רבים באו אנשים גדולים ונכבדים ממלכות פרס אל המלך ינאי. מן דיתבין אכלין, אמרין ליה: נהירין אנן דהוה אית הכא חד גבר סב, והוה אמר קומין מילין דחכמה - אמרו למלך אותם שרים: אדוננו המלך, זכורים אנו שהיה כאן זקן אחד, שהיה משמיע לנו דברי חכמה, (היה זה שמעון בן שטח). תני לון עובדא, אמרין ליה שלח ואייתיתיה - סיפר להם המלך על מעשיו. אך בכל זאת דרשו שישלח ויקרא לו.

שלח ויהב ליה מילא, ואתא ויתיב ליה בין מלכא למלכתא - אמר ינאי לאשתו, שהיתה אחותו של שמעון בן שטח: שלחי אחריו ויבא לכאן. אמרה לו: השבע לי שלא תהא מצערו, ושלח לו טבעתך ויבא. נשבע לה ושלח טבעתו. בא שמעון בן שטח וישב בין המלך והמלכה, (ההוספה בביאור על פי הגמרא בברכות מ"ח.).

אמר ליה: למה אפליית בי - שאלו המלך: מדוע שחקת בי? למה שיקרת לי? אמר ליה: לא אפליית בך, את ממונך, ואנא מן אורייתי, דכתיב "כי בצל החכמה בצל הכסף" - השיב לו שמעון בן שטח: חס ושלום, לא התלתי בך, אלא אתה נתת מממונך, ואני נתתי מתורתי, שמצאתי למחציתם פתח ונפטרו מן הקרבן, ונמצא שאין כאן כלל רמאות. אמר ליה ולמה ערקת - שאלו המלך: אם כן, מפני מה ברחת? אמר ליה שמעית דמרי כעס עלי, ובעית מקיימה הדין קרייא "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם". וקרא עלוי "ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה" - השיב שמעון בן שטח: שמעתי שאדוני המלך כועס עלי, והייתי מתיירא שמא תהרגני, וקיימתי בעצמי מקרא זה: חבי מעט....

לאור הדברים, היה מקום לחייב את הגבאי לשלם לבחור את שכרו, ולמרות שהבחור לא סידר בפועל את בית הכנסת כולו, בכל זאת, הרי סוף-סוף 'מכר את חכמתו', וכעין המעשה בשמעון בן שטח!

ברם, אמר מו"ר שליט"א, כי נראה שאפילו אם הגבאי חייב לשלם, מכל מקום יש כאן חשש של 'גניבת דעת' מהציבור, כי ביקש הבחור מהציבור לעזור לו מצד מדת החסד וכבוד הספרים, ולמעשה התברר שהוא 'דורש דמים' ולטובת עצמו דרש. ויתכן שאילו היו יודעים חלק מהאנשים שהוא מקבל על כך כסף, הרי שלא היו נרתמים למלאכה, והיו אומרים בליבם 'וכי אנו נעבוד והוא ישתכר מעבודתנו'?!

וסיים מורינו הרב: וכשהצעתי את הדברים לפני הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א, הוסיף ואמר, שאם יש כאן גניבת דעת של הציבור, שוב לא מגיע לו כסף מהגבאי, כי לא הבטיח לו הגבאי תשלום על גניבת דעת!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.