הרופא הבכיר ראה את החולה וחשכו עיניו.. - דיון בעניין התורניות הנהוגות בבתי החולים

אל מעונו של מו"ר שליט"א הגיע רופא צעיר בשנות ההתלמדות - "סטאז'ר", וביקש לספר את אשר על לבו, משום שיש לו מוסר-כליות שמייסר אותו נורא, ולבו נוקפו על אשר יצאה תקלה חמורה מתחת ידו.

באחד הלילות, מספר הסטאז'ר, עבדתי תחת השגחה של רופא בכיר, במסגרת תורנות לילה במחלקות פנימיות בבית החולים. הרופא הבכיר יצא למנוחה קצרה, לאחר עבודה מותשת של יותר מיממה! והנה, הבחנתי כי מצב אחד החולים הורע עד למאוד, ומיהרתי להתקשר אל הרופא הבכיר. ניכר היה כי התעורר משינה עמוקה, אך מיד לאחר שהתחלתי להסביר לו באיזה חולה מדובר, קטע את דבריי: "אני יודע היטב במי מדובר. הוא מטופל אצלי כבר חודש. עתה שמע נא - תמהר ותתן לו את הטיפול הבא... וייטב לו".

על מנת לוודאות שוב כי לא נפלה טעות בזיהוי, שבתי וניסיתי להדגיש בסיום השיחה כי מדובר בחולה פלוני - אך הרופא הפטיר: "כבר אמרתי לך שאני יודע למי אתה מתכוון! חבל על כל רגע..."

הזדרזתי ועשיתי כדבריו. אלא שעד מהרה חלה התדרדרות חמורה במצבו של החולה. לא היתה ברירה אלא להזעיק את הרופא הבכיר. אך היה זה כבר מאוחר. החולה שבק חיים לכל חי.

והנה, מגיע הרופא למקום, מביט בחולה, ו...חושך בעיניים. אחז את ראשו בבהלה וזעק מרה: "אוי וי, ואני הייתי בטוח כי מדובר באדם אחר...!"

מאז, ממשיך הסטאז'ר לספר, צער וחרדה גדולה נפלה עלי, עד שאיני מצליח לישון בלילות.

וביקש לשאול את פי מו"ר, האם נחשב הוא לגורם למוות בשגגה וצריך כפרה, או שמא נאמר "דמאי הוה ליה למיעבד" (מה היה לו לעשות) ופטור? ואותה שאלה בנוגע לרופא הבכיר - האם צריך כפרה על איבוד הנפש שנגרם מחמת טעותו?

תשובה

השיב מו"ר שליט"א:

ראשית כל, יש להדגיש כי ההנהגה להעסיק רופא שעות רבות כל כך, הינה נוגדת מאוד לדעת תורה. הרי אפילו על מורה (המלמד תלמידים) נאמר בשולחן ערוך (יור"ד סימן רמ"ה סעיף י"ז ברמ"א): "אין למלמד לנעור (להישאר ער) בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה... כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה... ומסלקים אותו". מכאן נלמד בכל שכן, שאסור לרופא להימנע מלישון ולנוח כדי צורכו, כי הדבר ימנע ממנו שיקול דעת וטיפול נכון, וגובל הדבר בסכנת נפשות.

וכבר הגיעה אלינו שאלה מרופא דגול, שרצה לשלוח יד בנפשו, כי הרדים אשה צעירה שהיתה צריכה לעבור ניתוח, והרופא פתח את ברז ההרדמה במקום לפתוח את ברז החמצן, והביא הדבר לפטירת האשה על שולחן הניתוחים, רח"ל. בעלה שהגיע כדי להיות נוכח בשעת הניתוח, נתבשר שאשתו, אשת נעוריו, נפטרה, והעלימו ממנו את האמת המרה שסיבת המוות היתה מחמת טעות רופא. הבעל זעק בבכי מר 'השיבו לי את אשתי, לפני רבע שעה נכנסה בריאה ושלימה. אל תשיבו לי גוויה'. הרופאים השיבו את נפשו של הבעל. אך הרופא המרדים מספר לי שחייו יותר אינם חיים. הוא אינו יוכל לסלוח לעצמו על גרימת המוות. אמנם נעשה בשגגה, אך בכל זאת הוא זה שהמית אשה בדמי חייה. הרופא הפסיק לאכול וביקש למות מתוך צער ויגון.

שוחחתי עמו, ושאלתיו איך הגיעה תקלה זו לידו? והשיב לי: 'הייתי תורן בבית החולים, ועבדתי רצוף יומיים, וישנתי רק שעתיים. סירבתי להמשיך באותו יום בעבודתי כרופא מרדים, אך הנהלת בית החולים הכריחה אותי לעבוד'. אמרתי לו, שהחטא לא מוטל רק עליו. האשמים העיקריים הם אלו שאילצו אותו לעבוד כמרדים בתנאי לחץ קשים. והרופא נחשב כהורג נפש כשהוא קרוב לשגגה.

ויעויין במסכת יומא (דף כ' ע"ב), שם מבואר ששינו בבית המקדש את זמן תרומת הדשן ביום הכפורים, ותרמו את הדשן בחצות הלילה, בגלל חולשת הכהן הגדול, כדי שיוכל לנוח בין עבודה זו לשאר עבודות היום. ולכן נראה שתורנות זו פסולה ואסורה. ונאמר בשו"ע (יור"ד סימן של"ו סעיף א'): "לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים". לפי זה, אין רשות להפקיד חולים בידי סטאז'ר שאינו מספיק בקי, בעוד ישנם מתמחים גדולים ממנו.

ובנוגע לשאלתנו, נראה שיש להשיב כדלהלן:

א) הרופא הסטאז'ר אינו צריך כפרה, ומכל מקום צריך קצת תשובה, משום שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב[1].

ב) הרופא הבכיר צריך כפרה. ובנוגע לסדר הכפרה, נראה שיתענה שלשה ימים - ב', ה', ב'. ואם רצונו ליתן איזה מתנה ליתומי הנהרג, דבר טוב עושה (כמבואר בשערי תשובה סימן תר"ג בשם הנודע ביהודה). וצריך גם לתמוך בלומדי תורה על שם הכתוב: 'נר ה' נשמת אדם', 'נר מצוה ותורה אור'. הכל לפי יכולתו ומצבו.

ג) הממונים על הרופא הבכיר, אשר הציבוהו בתפקיד כה אחראי במצב של תשישות, הם האחראים העיקריים לאסון שהתרחש. וכפרתם תהיה כאשר יתקנו את המצב.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.