היכן התחבאה הילדה מאֵימָת אִמָה כדי לברך ברכת המזון?...

מורה אחת הגיעה למו"ר שליט"א, ושאלה מרגשת בפיה:

מעשה שהיה בבני זוג שפעלו בביתם פעילים מאחת אגודות התשובה. האב התחיל להתחזק והתקדם מאד יפה, ואף את בִּתם היחידה בת השבע העביר למוסד חרדי, ובס"ד התקדמה באופן נפלא. אך האֵם לא הסכימה להשתנות בשום אופן. אל מול התקרבותו של האב, החלה לסגת אחורנית ולהתרחק, עד שהפכה ממש ל'אנטי', רח"ל. 

בשלב מסוים בני הזוג החליטו להתגרש, ולאחר שקבע ה'מחוקק' כי הבת תהיה ברשות אמה מחמת היותה 'קטינה', חששו מאד הפעילים לגורלה של הבת. לאחר 'משא ומתן' ממושך עם האֵם, הגיעו הצדדים לידי הבנה, שאם היא רוצה להתגרש, עליה להסכים לכך שהבת תמשיך ללמוד במוסד התורני בו נמצאת. 

ואכן ההסדר עבד היטב כמה שבועות, אך בשלב מסוים התעייפה האמא, והודיעה בזעם: "בתי תשאר בבית הספר הזה אך ורק בתנאי שמצוות היא תקיים אך ורק בבית הספר! כשהיא מגיעה הביתה, אינני רוצה שהיא 'תבלבל לי את המוח'. איני מוכנה בשום אופן שתנהג בבית בשום 'סממן דתי'... את 'מכסת המצוות' היומית היא תגמור בבית הספר, ואם לא תספיק - תשלים למחרת!...".

והנה, ממשיכה המורה לספר, פונה אלי הילדה הצדקת ומספרת: "במשך חודשים ארוכים אני משתדלת ומצליחה ברוך ה' לשמור בבית את המצוות בהחבא. אני ממתינה למשל לשעת הכושר בה אמי לא תשים לב לרגע, ומיד אני נוטלת את ידי. כשאין ברירה אני עושה את עצמי כרוחצת את ידי מפני הלכלוך. הברכות נאמרות בלחש באופן שאני מכסה את פי עם היד וכו'.

רק בבעיה אחת נתקלתי - את ברכת המזון איני יודעת לברך בעל פה, וחפשתי אחר פתרון, כיצד בכל זאת אוכל לקיים מצוה יקרה זו. ולבסוף מצאתי: את הברכון הקטן אני מחביאה בכיס החולצה, ולאחר כל סעודה, אני ניגשת לשירותים, נועלת את הדלת, ומברכת שם את הברכה בלחש, אך בכוונה גדולה...". מי כעמך ישראל...

המורה התחלחלה למשמע הדברים. הילדה ספרה את הדברים מתוך שמחה וגאוה, כדי להוכיח למורתה עד כמה משתדלת בשמירת המצוות, אך לא ידעה כלל שיש בכך בעיה הלכתית.

המורה מיהרה לשאול את פי מו"ר שליט"א: כיצד עלינו להגיב במצב שכזה? האם עלינו להעיר את תשומת לבה של התלמידה, שמדובר באיסור חמור של הזכרת דברים שבקדושה במקומות המטונפים, או שמא כדאי שנניח לה להמשיך לנהוג כך בתמימות, כדי שלא להפיג אצלה את החשק וההתלהבות...?

תשובה

"השאלה הזו עולה עד לכסא הכבוד", המליץ מורינו הרב בפתח תשובתו, "מי היה מאמין שיש בתקופתנו ילדים המקיימים את המצוות כ'אנוסי ספרד'..."

ולמעשה אמר הרב, כי לא נוכל לשתוק ולהרשות לה להמשיך לברך בבית הכסא. ונראה שיש לייעץ לברך את נוסח ברכת 'הזן' המקוצר, המובא בשו"ע (סי' קפ"ז ס"א): "בריך רחמנא מלכא דעלמא מאריה דהאי פיתא". ובמשנ"ב (סק"ד) מבואר, שילדים קטנים נוכל לחנכם לכתחילה בנוסח זה. ואמנם אין נוסח זה פוטר אלא מברכת הזן בלבד (כמבואר בשער הציון שם), אך מכל מקום בשעת הדחק שכזו, שאין באפשרות הילדה לברך יותר מזה, יש לייעץ לה לברך על כל פנים נוסח זה ותו לא[1]. (וכמובן שצריכה המורה להסביר זאת לתלמידתה בפיקחות גדולה, באופן שלא תגרום לה להבין שעד היום נהגה שלא כהלכה, שהרי יתכן ויגרום לה הדבר לחלישות הדעת, ול'צינון' ההתלהבות הגדולה שלה, ולכן, תפרגן ותחמיא לה המורה, ותסביר לה בחכמה, כי יותר נכון שתברך באופן הנ"ל).      

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.