הטיל ספר תורה למצולות מים כדי שהגויים לא יתעללו בו. האם עשה נכון?

בספר 'ממעמקים'[1] (ח"ב סימן י"ט) מסופר:

מיד לאחר השחרור מהגיטו, כשה' יתברך העיר עלינו את גודל רחמיו, ופתח את חרצובות מאסרנו בתוך חומת הגיטו, בא אלי אחד מנכבדי היהודים, ושפך לפני את מרי שיחו, כשהוא בוכה בדמעות שליש, בספרו איך שעיניו ולא זר ראו שהגרמנים ימח-שמם התעללו ביהודי זקן אחד, והכריחוהו להצית אש ב'שרופה באש', זו תורתנו הקדושה שניתנה לנו בידי רועה נאמן משה רבנו ע"ה, כשהיא כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, והמכתב מכתב אלקים הוא, ואותו זקן, מגודל אונסו, אונס נפשות, נאלץ למלא את פקודת הרשעים, ושלח באש את ספר התורה, והוא ראה איך שהגוילים נשרפים ואותיות פורחות באויר...

והיות שגם בביתו (של היהודי השואל) היה לו ספר תורה, בראותו את הדבר הזה נתמלא לבו חרדה, פן יעשו הרשעים הארורים גם לו את הדבר, ויכריחוהו לשלוח יד בתורה הקדושה, ולגרום לה בזיון כמו שהכריחו לחבירו. לכן קם באישון לילה כשהחושך יכסה ארץ, לקח את ספר התורה שהיה בביתו, וזרקו במצולות הנהר... בחשבו כי בזה ימנע לכל הפחות שיתחלל שם שמים, ולא יתן שהגרמנים הארורים ישחקו על משבתנו, וישימו את קדושת תורתנו ללעג ולקלס, על ידי זה שיכריחו ליהודי כמוהו, שהתורה יקרה לו מכל יקר, שישלח בה את ידו, לבזותה ולשרפה בדרך של בזיון.

והנה, בכל זאת לבו נקפו אחר כך על המעשה הזה אשר עשה, ובא לשאול האם עשה כדין?

תשובה

הנה נחלקו בשאלה זו גדולי עולם: בעל ה'כנסת יחזקאל' (סימן ל"ז) כתב, שאסור לאבד בידים (כגון על ידי שריפה) את כתבי קודש, והוא איסור תורה. ואף על פי שאם לא יאבדם, יבואו לבזיון גדול יותר, בכל זאת אסור לאבדם בידים.

מאידך, ה'שבות יעקב' (ח"ג סימן י'), כתב להתיר זאת כשאין אפשרות אחרת. וראיה לדבריו הביא משאול המלך, שאיבד עצמו לדעת בידים, כדי שלא יתעללו בו הפלשתים.

וב'כנסת יחזקאל' דחה את ראיית ה'שבות יעקב' משאול המלך, על פי דברי ה'ים של שלמה' (בפרק החובל), שכתב כי שאול ידע שישראל ימסרו את עצמם על קידוש ה' בשביל ה'מלך', וייהרגו כמה מישראל, ולכך מסר עצמו. (והגאון רבי עקיבא איגר בגליון השו"ע או"ח סימן קנ"ד, וגם החתם סופר ציינו לאחרונים הנ"ל).

וב'שדי חמד' (מערכת ב' כלל י"א), הביא מעשה שהיה ביהודי שהפליג בספינה, וראה שלסטים מתקרבים אליו, וידע שכשיראו את הספר תורה שעמו, יינהגו בו בבזיון. והועלתה השאלה הנוראה: האם מותר להשליך את הספר תורה לים בצנעה, כדי שלא יתחלל שם שמים?

וכתב ה'שדי חמד', שבדבר זה נשאל רב אחד מירושלים בשנת תצ"ד, וכתב, שמחיקה זו בדרך גרמא היא, שאינה אסורה משום מחיקה ובזיון (כמו שאומרת הגמרא במסכת שבת דף ק"כ ע"ב: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלהיכם" - עשייה (בידיים) הוא דאסור, גרמא - שרי). אולם, בסוף דבריו כתב ה'שדי חמד': אבל למעשה לא אדע, אולי אסרו מאיזה טעם!

אולם, בספר 'ממעמקים' (שם) כתב, שיתכן שהשלכת ספר התורה לים אינה בגדר 'גרמא', אלא נחשבת כמעשה בידים (יעו"ש  בראייתו), ולכן העלה בנידון השאלה שהובאה לפניו, שלמעשה לכתחילה היה אסור לעשות כן!

אולם, לגבי חיוב כפרה, ציין בעל ה'ממעמקים', לספר 'אבני צדק' (חלק או"ח סימן י"ז), שהעלה כי במקום שעשה האדם עבירה בשוגג, משום שסבר כי מצוה הוא עושה, הוא אינו זקוק לכפרה! וממילא נראה, שגם בנידון דידן, הרי בשעה שהשליך האיש את ספר התורה למצולות הנהר, בודאי כל כוונתו היתה לשם שמים, להציל את ספר התורה מבזיון, לכן אינו מוטל עליו לעשות מצד הדין שום כפרה על מעשהו אשר עשה.

וסיים שם בעל ה'מממעקים': בכל זאת, אמרתי לשואל, שכשירחיב ה' יתברך את גבולו, יתאמץ לקיים מה שנאמר "ואתם כתבו לכם את דברי השירה הזאת", הן על ידי כתיבת ספר תורה מהונו וכספו, והן על ידי קנייה, ובזה יקדש שם שמים שחולל על ידי הגרמנים הארורים, שפרשו את ידם הטמאה על כל מחמדינו, לשרוף את ספרי תורתנו הקדושה. ויהי רצון שיקויים בנו מה שנאמר: "כי אתה ה' באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור: ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה"!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.