האם אפשר להוציא קרקע מהמוחזק, על פי פרידה ושורשי אילן?

מעשה שהיה בשני שכנים נכרים, שהיו להם שדות סמוכים זו ליד זו. ויהי היום, ונסע אחד מהם למרחקים, וכששב לביתו, גילה לתדהמתו כי שכנו הסיג את גבולו, והזיז אל תוך שדהו את המחיצה המבדלת בין שדותיהם! שכנו הכחיש וטען 'לא היו דברים מעולם'. תבע אותו לדין לפני המלך הנכרי, וכששמע המלך את טענותיהם, לא ידע כיצד לפסוק, מי מהם דובר אמת?...

לבסוף החליט המלך להעביר את השאלה לחכם היהודי שבאותה מדינה. החכם ציוה לעקור את המחיצה שבין שתי השדות, וביקש להביא לו את הפרידה של התובע. הכישה החכם במקל, ורצה ועברה את מקום המחיצה, והמשיכה עד למקום שטוען התובע ששם היתה המחיצה הקודמת ('ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו'). ציוה החכם לחפור באדמה באותו מקום שהפרידה נעצרה, ונמצאו שם שורשים, כנראה מאותה תקופה ששימשו כמחיצה המבדלת בין שתי השדות.

התברר אפוא, כי מסיג הגבול עקר את השורשים, אך לא שירש אחריהם, ומשום כך נשארו בעמקי האדמה.

המלך ראה את חכמת החכם היהודי, ואמר 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו', ונתקדש שם שמים ברבים, ופסק המלך להשיב את הקרקע הגנובה למערער.

והנה, סיפור זה אירע לנכרים שהתדיינו זה עם זה, ויש להסתפק: במקרה שיארע ספק זה בין איש לרעהו היהודי, האם גם אז נסמוך על אומדנא כזו על ידי הפרידה ושורשי האילן?

תשובה

מו"ר שליט"א, הציג שאלה זו לפני מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, ותשובת מרן היתה, שאין בסימנים הללו כי אם אומדנא, ואין מוציאים ממון מהמוחזק על פי אומדנא!

וראיה לדברים, הוסיף מו"ר, נוכל למצוא במסכת ראש השנה (דף כ"א:), שם מבואר כי בקש קֹהלת[1] לדון דינים שבלב (לשפוט בני אדם לפי הבנת לבו), שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו: וכתוב יושר דברי אמת (כלומר כבר כתוב בתורה) על פי שנים עדים וגו' (גזירת התורה היא שאין דנים אלא על פי עדים). ויעויין בזוהר (פרשת יתרו דף ע"ח.): "כל מאן דקריב לכורסיה (לכסא של שלמה המלך) דחילו ואימתא נפיל עליה... וכל מאן דמקרב בשקרא, משכשכא ההוא דיוקנא, והוה ידע שלמה מלכא דבשקרא קאתי", (דהיינו כסא שלמה היה מעין "מכונת אמת" מהסוג הנבחר ביותר). הרי לפנינו, שהיו לשלמה המלך אומדנות ברורות מי הוא הדובר אמת, ובכל זאת היה אסור לו לדון על פי האומדנות האלו[2].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.