מי אשם במצבו העגום של הנוער?

כתוב בתורה (דברים א יג): הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִֹימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם, ופירש"י: וַאֲשִׂימֵם - חסר יו"ד [כאילו כתוב וַאֲשָׁמָם בראשיכם], לומר שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה, עכ"ל. הרי שהאחריות מוטלת על הרבנים העומדים בראש המערכת. והדבר אקטואלי במיוחד לגבי התלמידים המתמודדים בימינו, שאין להם אפשרות לעזור לעצמם, והיחידים כמעט שיכולים לחלצם מבור תחתיות, הם רבני הישיבות והמחנכים.

ברם דא עקא, ישנם מחנכים המנסים לגלגל את האחריות על כתפי התלמידים, באומרם משפטים כגון: "כשאין לתלמיד רצון - שום דבר לא יעזור". "כמה פעמים אמרתי לכם, את הדייסה שאתם מבשלים - אתם אוכלים". "מפונקים". "איזו ריקנות". "זו אשמת התלמידים שהם קמים מאוחר, היה עליהם ללכת לישון מוקדם". "אני הכנתי שיעור ברוב עמל, והוא בחוצפתו משחק בפלאפון במקום להקשיב". "התלמיד הזה חושב שהוא בקיטנה". "כפויי טובה, לא אכפת להם מכל ההשקעה שלי בהם". וכמובן: "הנוער של היום, נוער מזעזע".

אמירות אלו ודומיהן, מנסות לשדר - במודע או שלא במודע - את המסר: אנו הרבנים עשינו כבר את המקסימום, כעת האשמים הם התלמידים בעצמם. ברם, כיוון חשיבה זה אינו תורם לשיפור המצב, הוא רק מסיט את הדעת מן הפתרונות. כי התלמידים המסכנים אינם אשמים במצבם. לא הם הולידו את "הנוער של היום", לא הם המציאו את האינטרנט, ולא את שאר התנאים הקשים של הדור. הקב"ה הוא זה שברא את דורנו, את קשייו, ואת נעריו. וכך אמר הגראי"ל שטיינמן שליט"א, כי מה שיש היום הרבה בעיות עם ילדים, זה מסוד ה' ומכבשי דרחמנא, גם 'גלגולים' וכדומה, והדבר קורה גם להורים שהם אנשים גדולים ממש, וזה מהנסתרות לה' אלוקינו (ע"פ מאחורי הפרגוד עמ' 326).

בל נשכח, כי הסובלים הראשיים הם הנערים עצמם, כפי שאמר אדם חכם: "הכאב שנער מתמודד גורם, הוא לעולם לא יותר גדול מהכאב שהוא חש!". וכך, למרות שהם מאד רוצים להשתפר, 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' (גמ' ברכות ה.). והם בעצם זועקים אלינו מבור השבי: הצילו! הושיטו לנו סולם. רצוננו לצאת מן הבור, ולהתחיל לחיות! ומה אומנותו של המחנך? לשמוע את הזעקה הזו, למרות שאינה נאמרת במילים, בבחינת 'שאינו יודע לשאול', ולהשקיע את כל כוחותיו, לשכלל ולפתח שיטות חינוכיות יעילות, כדי להעלותם על דרך המלך.

* * *

אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד וכו' שנזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך, אתה תרעה צאני ישראל (מדרש רבה שמות ב', ב').

נתבונן בדברים. משה רבינו לא האשים את הגדי שסטה מן הדרך, אלא את עצמו - אני לא הייתי יודע. כמו כן, הוא לא דרש מן הגדי להלך בכל מצב, פעמים שהרכיבו על כתיפו. ממנו ילמד כל רועה צאנו של הקב"ה! לא ימהר להאשים את התלמיד, אלא יבדוק 'אולי אני יכול לתת לו יותר', 'שמא צריך הוא כעת שארכיבו על כתפי' (עפ"י 'חינוך מלכותי' - על פרשיות התורה, עמ' סא).

מתוך ספרו של הרב יחיאל פליסקין, "שתולים בבית השם - דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, בפרט לתלמידים מתמודדים" (הוצאת צוף)