על האמונה הפנימית של המחנך במתיקות התורה

הדרך העיקרית וההכרחית לעורר בתלמידים אהבת תורה, היא על ידי שהמחנך יאמין ויחוש בכל ליבו, שהתורה מתוקה והמצוות נפלאות גם בעולם הזה, וישדר זאת תדיר לתלמידיו. בתחילה הם לא כל כך יאמינו לו, שהרי כעת הם טועמים טעם נפלא רק בשטויות העולם הזה. אך אם הוא יתעקש וישדר זאת ללא הרף, בסופו של דבר גם הם "יידבקו" בתענוגים אלו, וילמדו בהדרגה למצוא בהם טעם.

כך היה אומר מרן הרב שך זצ"ל: כשהיינו צעירים, ההשכלה קלקלה בכרם ישראל. היום, השכלה אינה מעניינת כמעט, היום "רוצים לעשות חיים". מה שמסתובב ברחוב הוא התחושה "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיה כב, יג), וכנגד זה צריך להעמיד לפני התלמידים את היופי של בן תורה. לא להסביר שלאנשי העולם יש עולם הזה, ואנו חיים רק עם העולם הבא. אלא לבאר שבאמת אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא. שהם מסכנים, ואין להם כלום. ואילו לנו בני התורה, יש הכל. לא רק שיש עולם הבא, אלא יש גם עולם הזה, יש לנו חיים! על זה צריך לדבר, על האושר שלנו – אשרינו מה טוב חלקנו (עפ"י מסורת החינוך עמ' עו, מחשבת זקנים עמ' שט).

יתירה מזו, על הרב להאמין באמונה שלמה, כי כל אחד ואחד מתלמידיו מחובר במהותו לתורה, ויכול להגיע למתיקות בלימודה ולקשר פנימי עמה.

כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין צא:) אמר רב יהודה אמר רב כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים לג, ד)  תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית.

ובמהרש"א שם: כל המונע הלכה... לפי שאומר הרב שאין התלמיד הגון וראוי לכך ואי אפשר לו ללמדו, הרי גוזלו מנחלת אבותיו, שהתורה היא מורשה לכל ישראל מששת ימי בראשית, רוצה לומר לפי בריאתם וטבעם מששת ימי בראשית מוכנים כל ישראל ללמוד תורה.

הרי מבואר שכל יהודי, יהיה מי שיהיה, ירש מאבותיו קשר טבעי לתורה, בדרגה של 'מאורסה'. קשר שיכול להתפתח לברית איתנה של 'נישואין' עמה, אלא שלא כל אחד זוכה לכך. לכן אנחנו, הרבנים, צריכים לשמש כ'שדכנים', למצוא את גחלת האהבה העמומה הגנוזה בלב כל תלמיד, ולהצית אותה במסירות, עד כי תבער ותהי ללבת אש.

והנה, מי שאינו רגיל לחנך בדרך זו, עלול להגיב בחוסר אמון, כגון: "תיאוריה יפה, אבל זה לא עובד, משום מה התלמידים שלי הם חסרי חשק כרוניים". לכן אני כותב בצורה הכי ברורה: זה עובד! זה עובד! זה עובד! כמעט בכל סוגי התלמידים, גם כאלו שהיו קרים, מנותקים, ומייאשים. כמובן שלא כל אחד מושפע באותה מידה, וזה תלוי בהרבה גורמים, אבל ככלל, זה משפיע על כולם.

היה לנו תלמיד שעבר תקופה ממושכת של ניתוק מלימוד ויראת שמים, עד שהיה קשה להאמין ש'יצא ממנו משהו'. אבל ברחמי שמים, לאחר אינסוף עמל ויגיעה, הבחור התחבר ללימוד והחל ללמוד דף גמרא כל יום, לפי תכנית המסכתות הנהוגה בישיבה, הוא לא החסיר יום, למד בהתלהבות ובטעם. אבל עדיין לא ידעתי עד כמה, עד שאירע פעם, שסיימנו את המסכת כשלש ימים לפני סוף הזמן, כך שלא היה לו מה לעשות עד סוף הזמן. הבחור פנה אלי ואמר: "הרב, אין לי טעם בחיים, אין לי בשביל מה לקום בבוקר". "למה", שאלתי אותו בחשש. "כי אין לי דף גמרא ללמוד היום..." זו לא היתה הצגה, הוא באמת הרגיש כך.

פעם פנה אלי אחד מהתלמידים שהשתתף בשיעורי, ואמר: "היום הציע לי חבר לצאת לקניון על חשבון השיעור, בהתחלה הסכמתי, אבל אחר כך עשיתי חשבון שאני בעצם נהנה בשיעור יותר מאשר בקניון!..."

ואם בכל זאת זה לא עובד אצלכם? אזי, יש לבדוק כמה נקודות:

# יתכן שיש אצלכם 'מתחת לשולחן' כפיה ולחץ על התלמידים ללמוד [כמו אותו ר"מ שניסה לגלות ליברליות ואמר לתלמידיו "הלימוד של פרק זה הוא רשות", אבל תוך כדי דיבור הוסיף: "אבל אוי ואבוי למי שלא יעשה את זה"...].

# יתכן שכשהרב אומר שהתורה מתוקה, הוא לא מאמין בזה באמת! הוא רק אומר את זה מן השפה ולחוץ.

# יתכן שיש לכם חומר לימודים שאינו מתאים ליכולתם של התלמידים שלכם.

# יתכן שאתם מצפים לתוצאות מיידיות, תוך יום, שבוע, או חודש. אבל התכנית הזאת היא ארוכת טווח, לפעמים רואים תוצאות רק אחרי חצי שנה.

# יתכן שיש לתלמידים מסוימים ליקויי למידה או בעיות קשב, והם פשוט לא מסוגלים ללמוד את הנלמד בישיבה, למרות שהם מאד רוצים. לשם הדגמה, אם אבקש מן הקורא לקרוא קטע מפירוש המשניות להרמב"ם, מן המקור הכתוב בערבית, הוא לא יהיה מסוגל אפילו אם יבטיחו לו על זה ארגז מלא בזהב, כי פשוט אין לו יכולת! תלמידים אלו צריכים אבחון מקצועי.

לפעמים קורה, שהמחנך אומר לתלמידים כמה התורה עריבה ומתוקה, אבל הוא אומר את זה בטון כעוס ומאיים, ובפנים חמוצות כמו לימון. ואז מה התלמיד קולט? שיש מערכת כפולה של חיים: בבית המדרש, חייבים ללמוד, וחלק מהחובה היא גם לשלם מס שפתיים ולומר מדי פעם שהתורה מתוקה. אבל במציאות - באמת התורה היא דבר קשה ומר, זה מה שהוא קולט (עפ"י הרב יחיאל יעקבסון שליט"א).

יש להוסיף, כי להשערת החוקרים, תוכן המילים שאדם אומר מהווה רק 10-20 אחוז מן התקשורת עם זולתו, כל השאר מובע ע"י הטון, נעימת הדברים, הבעת הפנים, תנועות הגוף, מסרים קודמים שאמר אותו אדם, וכד'. ולכן צריך שהמחנך ירגיש באמת ובתמים את מתיקות התורה, אחרת, שפת הפנים והגוף שלו ישדרו את הרגשתו השלילית כלפי הלימוד, באופן הרבה יותר משכנע מאשר דיבוריו החיוביים.

מתוך ספרו של הרב יחיאל פליסקין, "שתולים בבית השם - דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, בפרט לתלמידים מתמודדים" (הוצאת צוף)