למה יש המלמדים כי תורה ומצוות הם דבר מר?

לדאבוננו הרב, ישנם מחנכים שאינם פועלים לפי עקרון זה. אין הם שמים כל דגש על ענין מתיקות התורה, והאושר שבמצוות. וגרוע מכך, ישנם כאלו שמלמדים בדיוק להיפך! הנה כמה דוגמאות מצערות שהגיעו לידי.

# בספר תורני אחד שנכתב ע"י רב בן-דורנו, שואל המחבר, איך נדרש מאתנו לשבת וללמוד, הרי זה דבר קשה לביצוע. והוא מתרץ, שאמנם כן, ללמוד זה מאד קשה, אבל אין ברירה, כי לא-ללמוד זה עוד יותר קשה.

# נכחתי פעם בשיחה שמסר משגיח בישיבה למתמודדים, וכך אמר: "הגיע הזמן שתפסיקו לחפש את הכיף בחיים, ותתחילו לעשות רצון ה'. לא צריך שיהיה כיף, צריך לעשות את רצון ה'!". לאחר השיחה ניגשתי אליו ושאלתי אותו, האם לא היה עדיף לומר לתלמידים כך:  "הגיע הזמן שתתחילו לעשות כיף בחיים, אבל מהו הכיף? ללמוד תורה ולעבוד את ה' ". והוא השיב לי: "מה שמחפשים געשמאק בלימוד זה דבר מודרני, פעם היו לומדים כי צריך ללמוד". והוסיף: "אני כמעט אף פעם לא נהנה מהלימוד ובכל זאת אני לומד. הדחף ללימוד צריך להיות מתוך שאיפות טובות ולא מתוך געשמאק".

# פעם ישבתי עם קבוצת תלמידים, ושאלתי אותם "מדוע לדעתכם מצות תלמוד תורה היא החשובה ביותר". אחד התלמידים, שלמד בעבר בישיבות מצוינות, ענה לי: "כי ללמוד תורה זה הדבר הכי קשה שיש, ולכן השכר עליו כה גדול". זו תשובה כה מעוותת ועקומה, שעד היום קשה לי לקבל שישנו תלמיד ישיבה החושב כך.

מדוע אותם מחנכים מלמדים באופן זה?

כנראה שהם לא זכו לטעום הרבה מן הגעשמאק בלימוד, ובכל זאת הם למדו מכל מיני סיבות, חלקן רוחניות יותר [כגון: כי צריך, רצון ה', שכר ועונש], וחלקן רוחניות פחות [כגון: ציפיות מצד המשפחה, השתדלות לדירה נאה, למשרה תורנית וכד']. כתוצאה מכך, מציגים הם את נושא לימוד התורה בפני תלמידיהם בצורה שהם מכירים: כדבר לא נעים שמוכרחים לעשות.

אבל האמת הברורה חייבת להאמר בקול רם, כי תורה ומצוות יש בהם טעם נפלא אף בעולם הזה! כפי שנוהג להמחיש הגר"ג אדלשטיין שליט"א, כי התורה היא דבר מעניין עד מאד, כדוגמת אדם הקורא עיתון מרתק, ואינו יכול להניחו מפני הסקרנות לדעת מה כתוב בו, וכן יש בה מתיקות נפלאה, כדוגמת אדם המדבר אודות בנו האהוב ומתענג על כל תיבה. והג"ר שמשון פינקוס זצ"ל ביאר, כי הטעם בדברי תורה הוא טעמו של השי"ת, כביכול. זה ממש טעמו וראו כי טוב ה' (נפש שמשון - התורה וקניניה, עמ' מג).

והנה בדורות הקודמים היו אנשים חזקים יותר, ולכן גם אלו שסבלו מבעיית חוסר טעם ברוחניות, 'סחבו את העגלה בכח' ולא עלה על דעתם לעזוב את הדרך משום כך. אבל בדורנו, כאשר הנהנתנות והזמינות גוברים והולכים, זה פשוט לא הולך! אדם שאינו מוצא טעם ברוחניות, ולא ניחון באופי חזק - כמעט אוטומטית מתחיל לחפש טעם בתאוות העולם הזה, וסופו שפורש לגמרי ומצטרף לקבוצות השוליים, רח"ל. כזה הוא דורנו, לאנשים אין טיפת כוח להתאמץ, והם עושים רק מה שנעים וקל.

לכן, כל רב שהלימוד איננו ערב עליו - תהא הסיבה אשר תהא - אין לו לשוחח בדורנו כלל על אהבת התורה וחיוב לימודה, כי בדרך כלל זה רק יהרוס. אין כוונתי לומר שלא יהיה מגיד-שיעור, אלא שאם הוא ינסה למסור שיחות או 'ועדים' על תורה ומצוות, כשהוא עצמו אינו מחבב את הטעם שלהם, הרי הוא הורס במקום לתקן. [1]

בנוסף, הרי זה בגדר הוצאת שם רע וכפיות טובה להתבטא כך על התורה, בעוד שהקב"ה בכבודו ובעצמו מעיד על מתנתו ואומר: "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". ועוד יש אריכות בנושא זה בחז"ל ובספרי גדולי הדורות.

וכ"כ החזון איש במכתב למחנך, וז"ל: להזהר שלא ישפיעו דבריהם לנטייה כי דרך התורה כבידה וגודרת בפני תענוגי החיים, ולכן מן הראוי למעט את הדיבור בחובות התורה, אך הדיבור ראוי להיות מרנין לב ומשמח ונוטה אל הנעימות ורגשי החיים, כראוי להמשיך לב נעורים בעבותות אהבה, ולב רצוי ושמח נקל לנהל באורח חיים למשכיל, וחלילה לגרום עצבת רוח שהוא היסוד של היצר להתעות את האדם מן המסילה (גנזים ושו"ת חזון איש ח"ג סי' טו).

וכ"כ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן עא) על מורה ילדי ישראל בישיבה לידע, שצריך להמתיק להם האמונה בדברים נעימים, שידעו שקיום מצוה הוא יקר מכל תענוגות העולם כי קונה חיי נצח שיפה מכל חיי העוה"ז, שיכנס בלבם שיעשו בני תורה, היינו שהשקפתם, רצונם ותאותם יהיה בעניני תורה ומצות. יש אדם שהוא שומר מצוות, ובניו לא די שלא ילמדו ממנו לקיים מצוות, אלא הוא מבלי משים מלמד אותם ח"ו להיפוך, דכשרואין דאביהם מחשיב שמירת שבת כנסיון, מחמת שיכל להרויח סך גדול בעסקיו, זהו חסרון גדול לחנוך הבנים, שכיון שרואין שהוא נסיון, הרי לא כל אדם יכול להיות גבור ולעמוד בנסיון, וזה יביא שהבנים [י]עזבו תורת ה'. אך האדם הנבון אין לו שום נסיון, שמחבב השבת משום שהוא מצות השי"ת, שחביבות זו שוה כל מה שהפסיד, וכמו שאנשים מוציאין סך גדול לבנות דירה נאה, ולא די שלא יתאוננו על הכסף, אלא עוד שמחים בזה. וכשרואין הבנים ששבת חביב כל כך ששוה כל כסף שבעולם, וגם שבאמת לא מפסיד כלום, אדרבה מרויח חיי נצח, וגם שע"י השבת זוכה בברכה בעוה"ז, הרי ישפיע עליהם שיקיימו בשמחה מצות השבת, וכן כל המצוות. וזה צריך כל מורה להשריש בלב התלמידים אהבה ומתיקות לתורה ומצותיה. והנה במדינתנו יש תאוה גדולה להנאות עוה"ז שקורין "גוד טיים", שזה מקלקל את האדם, שמתחלה מבקש לתאותיו איזה היתר מרומה, וכשאי אפשר לא ימנע אף באיסור, עד שלהצדיק מעשיו נעשה גם לכופר ח"ו, ולזה צריכים המורים לדבר, בגנות בעלי התאוה ובשבח הנאה ממעשים טובים שהוא הנאה עולמית, עכ"ל (בדילוגים, ועי"ש באורך).

דברי החזון איש והאגרות משה מעוררים אותנו לחשבון נפש נוקב! כי יכול להיות אב או מחנך, המרבים בהטפות מוסר לחניכיהם על 'חובת שמירת התורה', על 'עונש ביטול תורה', או על 'הקרבה לשמירת מצוות' וכד', וסבורים הם ליטול שכר כפנחס, אבל בפועל הם עושים מעשה זמרי! גורמים עצבת רוח שהוא היסוד של היצר להתעות את האדם מן המסילה (כלשון החזו"א), ומבלי משים מלמדים אותם ח"ו להיפוך, וזה יביא שהבנים יעזבו תורת ה' (כלשון האגרות משה). והדברים נוראים.