כיצד מטפלים בתלמידים שאיבדו 'תחושת מסוגלות'?

תנאי ראשון לכל פעולה שאדם עושה, הוא השערתו שהוא מסוגל לעשות זאת. אף אדם שפוי לא ינסה להפיל קיר בטון בעזרת שתי ידיו, כי הוא יודע מראש שהוא לא מסוגל. על משקל זה, ישנם תלמידים שאיבדו את התחושה שהם מסוגלים. מדובר בתלמידים שלא הצליחו אף פעם להתנהג כמצופה מהם, וספגו לאורך שנים קיתונות של ביקורת מהוריהם ומוריהם. הם אכלו אכזבות, ושבעו כשלונות. בכל פעם שניסו להתאמץ ולרצות את המבוגרים, לא עלה בידם. כתוצאה מכך, התרגלו הם לעובדה שהם 'כשלון מהלך', והשתכנעו עמוק בליבם כי אין הם מסוגלים לבצע את הנדרש מהם בישיבה. בעקבות זאת נעשים הם כבויים וחסרי כח, ופשוט מפסיקים לנסות [בתחומי הרוחניות], כדי שלא לטעום אכזבות נוספות. לפעמים הם יזכו בתואר הבלתי-מחמיא "עצלן", אבל זו אבחנה לא מדוייקת. שורש התנהגותם אינו נובע מעצלות, אלא מ"איבוד תחושת מסוגלות", המזין את העצלות. מובן מאליו כי נער כזה בדרך כלל יימשך לדברים אסורים, כדי לספק טעם והנאה כל שהיא לחייו המרוקנים מתוכן.

ישנו מרצה מפורסם, שנוהג להסביר בהרצאותיו למורים והורים מהו 'איבוד תחושת מסוגלות', בדרך מקורית ולא-נעימה. הוא מטיל על משתתפי ההרצאה משימות לימודיות קשות, ואז כשהם נכשלים הוא בוחר לו כמה 'קרבנות' מבין הקהל, צועק ומלגלג עליהם בפומבי, חוזר על המנטרה המפורסמת "אתה יכול אבל אתה לא רוצה", מדביק להם תויות שליליות ["עצלן, מפונק"], מציג את עבודתם בפני כל הנוכחים כדוגמא לעבודה גרועה, ואף קורע אותה לגזרים. המשתתפים נכנסים להלם מהיחס הבלתי-אנושי! ואז הוא מסביר להם, כי ישנם תלמידים אומללים המקבלים יחס כזה בבית הספר מדי יום ביומו, ואחר כך עוד מתפלאים למה הם לא מצליחים...

דרך הטיפול – להחזיר לנער את תחושת המסוגלות העשוקה

ישנם מספר דרכים, איך להחזיר לתלמיד את התחושה שהוא מסוגל:

ראשית – להרחיק את גורמי המחלה. להשתדל בכל כח בתקופת הטיפול, שלא להעיר לו הערות או ביקורת וכל שכן גערות, שהם גורמי המחלה. לבקש שיתוף פעולה בזה מכל אנשי הצוות, ורצוי אף מבני משפחתו.

שנית - ליצור לו הצלחות. יש לגרום לו להצליח ברוחניות כמה פעמים, כדי שהוא יתרגל לכך שהוא כן מסוגל להצליח, ואז ישובו כוחות נפשו הרדומים ויתעוררו לחיים. לשם כך יש לנהוג בחכמה, ולספק לו אתגרים קלים לביצוע, לפתות אותו להשתתף בהם, וכשהוא מצליח - להעניק לו עידוד מרובה. וכפי שאמר מחנך חכם: "המורים אומרים, אם הוא יתאמץ יותר - הוא יצליח יותר. אבל אני אומר, אם הוא יצליח יותר - הוא יתאמץ יותר". איזו אמת נוקבת!...

לדוגמא: לפעמים צריך ליזום מבצע "קל מדי". הדבר מתאים בעיקר לקבוצת תלמידים מתחילים הנמצאים בתחילת דרכם הרוחנית, באופן חד פעמי. המדובר במבצע שיהיה קל מאד לביצוע, עם תשלום גבוה או פרס יקר ערך. יהיה מי שיגיד "אבל זה לא חכמה, וגם חבל לשלם מחיר כה יקר". אולם, זוהי התרופה לבעיה של אותם תלמידים, גם אם היא יקרה מאד, אולם היא מצילת חיים.

או לדוגמא, כמו אותו מלמד חכם, שהיה נוהג לערוך בתחילת כל שנה מבחן ראשון בגמרא קל ממש, וכל הילדים קיבלו ציונים הקרובים ל- 100%. למרות שהם ידעו שהוא עשה בכוונה מבחן קל, מכל מקום זה סיפק להם הרגשה נפלאה של מוצלחות בלימוד.

שלישית - שכנוע ואמון. יש להביע בפניו כמה פעמים בצורה ברורה ובבטחון רב, את האמון העמוק שלך שהוא בודאי מסוגל להצליח. אבל להזהר לא להשמיע את זה בלשון של תביעה, אלא בלשון של עידוד, ועוד יותר מזה, בלשון של עובדת-אמת, "עובדה היא, שיש לך את היכולות להצליח, יתכן שאתה לא מכיר אותם עדיין, אבל בעז"ה בקרוב תווכח לראות כמה אתה מצליח". אם הוא מתווכח ואומר שאין לו יכולות, אין להכנס איתו לויכוחים, אלא לעבור לנושא אחר. במשך הזמן, "שטיפת המח" הזו תחדור אליו פנימה, בצירוף שאר הפעולות.

רביעית - הוכחות. יש להביא לו הוכחות שהוא יכול להצליח, וההוכחות יהיו מדברים מסוימים שתלמיד זה כבר הצליח בהם עד עתה, בכל תחום שהוא.

חמישית – להוביל אותו לחשיבה חיובית. ישנה הבחנה שנשמעת פשוטה, אך היא רבת עוצמה. בעומק הענין, מי שגורם לאדם שלא להצליח, זו לא הסביבה, אלא המחשבות השליליות שהוא חושב על עצמו. כלומר, גם אם נכונה העובדה שאנשים אמרו לו דברים שליליים שגרמו לו לתחושה רעה, אבל יש לדעת בבירור כי ישנו "מתווך" שאחראי לקלוט את הדיבורים השליליים מהסביבה, ולייצר מהם רגשות שליליים. מתווך זה הוא לא פחות ולא יותר - מח האדם. כן כן, המח הוא זה שקולט את המסרים מן הסביבה, חושב בעקבותיהם מחשבות רעות, ומייצר רגשות שליליים שהורסים את יכולת הפעולה שלו. כמאמר הפתגם: "אף אחד בעולם לא יכול לפגוע בי ללא הסכמתי"... 

הפתרון הוא, שהאדם יקח שליטה על המח שלו. 1 - יזהה מהם המחשבות השליליות ש'רצות' לו במח ומשתקות אותו. 2 - ינסח מחשבות חיוביות הפוכות, כגון: "אני כן מסוגל!" "אני מתקרב כל הזמן לקב"ה, והוא אוהב אותי"! "הצלחתי כבר כמה פעמים - ואני אמשיך להצליח!" "יש לי ערך עצמי עצום, ואף אחד בעולם לא יקח את זה ממני". 3 - יתחיל לחשוב מחשבות אלו בקביעות, באופן יזום. 4 - אפשר גם להמליץ לו לכתוב כל יום שלש מחשבות חיוביות, כדי להעניק להם משנה תוקף. 5 - בשלב מתקדם, כאשר המחשבות החיוביות יכבשו את מוחו וישפרו את הרגשתו, הוא כבר יוכל לזהות מתי 'מתגנבת' למוחו מחשבה שלילית, ולעצור אותה מיד, לפני שהיא מתחילה להזיק [להרחבת דברים, ראה בספר "בוחרים להרגיש טוב"].

נביא בזאת סיפור נוגע ללב, שימחיש היטב את דברינו. יצוין, כי כל הפרטים מדוייקים כפי ששמעתי מידידי בעל המעשה:

כאשר למדתי בתלמוד תורה, משום מה לא הייתי מבין את החומר הנלמד. עד היום אינני יודע את הסיבה לכך, כי לא הייתי טיפש, וגם לא 'קפיצי', ולא חוצפן, אבל עובדה היא, שהחל מכיתה א' הייתי תלמיד נחשל, ואף זכיתי לתואר הכבוד "עצלן". המלמדים הפעילו עלי את כל השיטות שהכירו, כדי לנסות להפוך אותי ל"חרוץ": גערו בי ביחידות וברבים, הענישו אותי, היכו אותי על בסיס קבוע, שלחו אותי למנהל, זימנו את אבי לת"ת ונזפו בי 'במעמד שלשתן', ביקשו חתימות הורים על ציוני העלובים, אבל אני נשארתי בבערותי וב"עצלותי"...

בכל שנה, כאשר התחלנו ללמוד אצל מלמד חדש, היתה מפעמת בי התקוה שאולי, אולי השנה אזכה להיות מן התלמידים "החרוצים", אך לאחר זמן קצר היתה תקוותי מתבדה, וחזרתי להיות "עצלן" כמקדם. אבל שנה אחת, עלתה על כולנה! ביום הראשון ללימודים, ניגש אלי המלמד ואמר לי: "תשמע, משה, עלי אתה לא תצליח לעבוד. אני כבר דיברתי עם המלמד של שנה שעברה והוא סיפר לי בדיוק מי אתה, אל תחשוב שתוכל לשחק אצלי כמו ששיחקת אצל כל המלמדים". באותה שנה - לא היה לי אפילו יום אחד של תקווה...

לפעמים היינו נוסעים, כל המשפחה, ל"שבת ישיבה" בישיבה בה לימד אבי. אלו היו שבתות חוויתיות במיוחד, בחברת התלמידים הנחמדים והמפנקים. הייתי שוכח אז ממצבי העגום. אך בסעודה שלישית, כאשר היו שרים "ידיד נפש" על רקע דמדומי החמה, הייתי נזכר כי מחר עלי לחזור לתלמוד תורה, אל הגערות והמכות, ומנגינה זו היתה דומה עלי לניגון נוּגה מסוך בעצב...

כיצד השתנה הכל? ובכן, פשוט מאד. כאשר למדתי בישיבה קטנה בשיעור ב', ניגש אלי יום אחד הר"מ ואמר לי: "המבחן שכתבת, נפלא. אמנם קיבלת רק 50 אחוז כי פשוט לא ענית על כל השאלות, אבל התשובות שכן כתבת - נפלאות, מלאות הבנה והסברה בהירה! תראה את תשובה 3, ואת תשובה 5, ממש תענוג לקרוא אותם". אני נבוכתי כולי, לא ידעתי אם להתייחס לדבריו ברצינות. ובשבוע השני - אותו דבר, הוא ניגש אלי ומחמיא על כושר ההסברה והבהירות של התשובות, למרות שקיבלתי כ-50 אחוז. בשבוע השלישי, כנראה שכבר 'השתכנעתי', נתתי את כולי להקשבה בשיעור וחזרה נמרצת בסדר שאחר כך, והציון שלי זינק בבת אחת ל-100 אחוז(!!!), וכך עד סוף אותה שנה התאמצתי להקשיב בשיעורים, ובכל המבחנים קיבלתי בין 80 ל-100 אחוז! כאשר עליתי לשיעור ג', כבר התרגלתי ללמוד טוב בטבעיות, שוב לא הייתי צריך להתאמץ כל כך, וגם המבחנים הפיקו ציונים מעולים. מאז, הנני ב"ה תלמיד מצטיין, בישיבה, ואח"כ בכולל, וכבר זכיתי להדפיס מחידושי תורתי.

כאשר אני מביט לאחור ומנסה לנתח את שאירע, אני שם לב כי הר"מ לא הרבה בשבחים ומחמאות, אלא הצביע בעקביות על נקודה מסוימת מאוד ואמיתית, מתוך שכנוע פנימי עמוק, ובעיקר - מבלי להתנות את ביטוי ההערכה בשינוי ממשי ניכר... גישה זו, היא שפרצה את מעגל הנחשלות ופתחה את סגור נפשי.

לימים, פגשתי את אותו מגיד שיעור מיוחד, ושחתי לו לו כי אני אסיר תודה כלפיו על היחס המעודד, וכי כל חיי התורניים נזקפים לזכותו. המגיד שיעור התרגש עד דמעות וכמעט לא היה מסוגל לדבר, רק הגיב בפשטות: "באמת התפעלתי מהבהירות וכושר ההסברה שלך..." 

מתוך ספרו של הרב יחיאל פליסקין, "שתולים בבית השם - דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, בפרט לתלמידים מתמודדים" (הוצאת צוף)