מטרת היחס החיובי: לבנות לתלמיד דימוי עצמי חיובי

כאשר מעניקים לתלמיד יחס נעים ומחמאות, אין המטרה רק להמריץ אותו באופן מקומי. המטרה היא גם, ואולי בעיקר, ארוכת טווח: לשקם את התדמית השלילית שיש לו על עצמו, ולבנות לו מחדשתדמית חיובית, שתגרום לו לשפר מעשיו ולנהוג כשורה.

כדי להבין עד כמה תהליך זה נצרך בימינו, נצטט את אחד מחשובי המשפיעים, שאמר: "יש כאלו החושבים שהצעירים הפורקים עול בימינו, עושים זאת מחוסר מצפון. אולם האמת הכואבת היא הפוכה בדיוק, הם עושים זאת מעודף נקיפות מצפון. כלומר, הם מרגישים כל כך רע בגלל שהם לא לומדים או בגלל עבירות שהם עושים, עד שהם לא מצליחים לשרוד במסגרת, מרוב נקיפות מצפון. אי לכך, התפקיד שלנו הוא, להציל אותם מהמצפון המעיק, ולהוכיח להם עד כמה בעצם הם טובים" (עפ"י דברי הגה"ח ר' חיים ורנר שליט"א, תלמיד מובהק לבעל ה"נתיבות שלום").

הדברים יומחשו על ידי מעשה עגום שאירע לאחרונה. צעיר חרדי עזב את הדת והפך ל'הוגה דעות' אנטי-דתי רח"ל. רבים בטוחים שהוא פרק עול בגלל חוסר מצפון, אך יום אחד הוא פרסם ברשת חברתית, כי כאשר היה ילד קטן, הוא אכל פעם ממתק לא כשר, ואחר כך עבר יסורי מצפון במשך כעשר שנים, עם מחשבות כמו 'אני חוטא, אני פושע'. מסתבר אם כן, שגם אותו פורק עול עשה זאת בגלל עודף מצפון, המקום יחזירהו בתשובה שלמה.^[1]  

אם נעמיק מעט נמצא, כי בעיית החשיבה השלילית איננה מקננת רק בליבם של תלמידים מתקשים. היא נפוצה בקרב הציבור ומזיקה לרבים ממנו, אלא שהתוצאות הקיצוניות ביותר מכך, באות לידי ביטוי אצל התלמידים המתמודדים.

הג"ר גרשון אדלשטיין שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', מעורר בשיחותיו על בעיה נפוצה בהיכלי התורה, שאנשים מחשיבים את עצמם פחות ממה שהם, ובאים לידי חלישות הדעת. שאפו להתעלות ולהצליח יותר, ולא עלתה בידם. אזי, במקום לשמוח בהישגים העצומים שבידם, הם נעשים עצובים ושבורים ממצבם, ויש שמגיעים מכך לידי דכאון. מגיעים אלי – אומר הגאון שליט"א – בחורים בני עליה, ואברכים תלמידי חכמים, והם מבכים את מר גורלם על דרגתם "הנמוכה" כביכול, בתורה וביראת שמים. אמנם באמת יש להם לשמוח מאד, שהרי הם עוסקים בתורה וביראת שמים בכל יכלתם, ויש מהם בעלי מדרגה ממש. בספרים הקדושים כתוב, ש'שמח בחלקו' - זה גם ברוחניות. [2] יש לחפש עצות איך לעודד אותם ולהראות להם את מעלותיהם, וכמובן יחד עם זאת להמשיך בשאיפה להשיג עוד מעלות (עפ"י דרכי החיזוק גליון 125, ועוד).

וכן כתב הג"ר צבי דרבקין שליט"א ראש ישיבת גרודנא: מי כמונו ראשי הישיבות הקרובים אל החלל עינינו רואות וכלות לראות בני תורה יקרים המסולאים בפז, שבורים ורצוצים עד דכדוכה של נפש, וכגודל יקרת מעלת נפשם כן גודל שברונם. הסיבה לכך היא שכן דורנו הוא ברוך ה' דור שבני עליה בו מרובים בגדלות בתורה ובעבודת ה', ומרובים מהם אלו שאין ידם משגת להגיע לדרגות כאלו של עמיתיהם, והם מתהלכים בשפלות הרוח ובדכאון הלב, ומה רבה העבודה לגבי כל אחד ואחד לעודד ולרומם ואין הקומץ משביע את הארי (מכתב בראש ספר בעצתך תנחני ח"א מהדורה ג).

מאחר שהבנו כי דרך החשיבה השלילית היא כמין תסריט המוטבע עמוק בלב התלמידים, ואת מה שראו ושמעו אצל קרוביהם וסביבתם, הם ממשיכים לראות ולשמוע כל הזמן. מעתה נבין, כי לא מספיק שנגיד להם פעם-פעמיים ואפילו עשרים פעם שעליהם לחשוב חיובי. עלינו לתרגל זאת עמהם בעקביות על בסיס יומיומי, כדי לשנות את אופן חשיבתם מן השורש, וללמדם להתמקד בחלק הטוב. אמרו להם מדי יום: למדת חצי סדר? תוכל לשמוח ולשיר, שהרי למדת חצי סדר! התפללת חצי תפילה? תשמח ותרקוד על החצי שהתפללת! התגברת על יצרך יום אחד, ונפלת ביום שאחריו? עכשיו הזמן להודות באושר על ההתגברות של אתמול! עבר יום שלם בלי תורה ותפילה? אבל לבשת ציצית, חבשת כיפה. כל אלו סיבות נפלאות לשמוח!

והנה, אם המחנך יתייחס לתלמיד בליבו כאילו שהוא "רע", הוא לא יצליח להקנות לתלמיד דימוי עצמי חיובי, אדרבה, התלמיד יקלוט מהר מאד את שהרב חושב עליו בליבו. לכן יש על המחנך לגמור בדעתו שכל תלמיד בפנימיותו הוא אכן "טוב", ורק יצרו הוא שמפריע לו לנהוג כראוי, וכהרמב"ם הידוע בהלכות גירושין (פ"ב ה"כ).

יתירה מכך, יש להמליץ למחנכים, שהם עצמם יגבשו סגנון חשיבה חיובי כלפי עצמם וסביבתם, ואז ייטיבו עשרת מונים להקרין צורת חשיבה זו לתלמידיהם.

ואמנם תלמידים רבים שאלוני "אם נהיה מרוצים מעצמנו כל הזמן - אנו עלולים להסתפק בכך, ולא נרצה יותר". התשובה היא, שאכן צריך את שני הדברים, הן התביעה, והן הסיפוק והשמחה, כל השאלה היא באיזה מינון.

הנה, מובא בפוסקים שכל יהודי צריך לייחד לו זמן מסוים ביום לחשבון נפש (עי' משנ"ב סי' רלט ס"ק ט'), וכן לייחד זמן מסוים ביום ללימוד מוסר (עי' משנ"ב סי' א' ס"ק י"ב). כמו כן רצוי לעסוק בקביעות בנושא ה'שאיפות', כשכל פעם מחדש מגביהים שאיפות ומבעירים כיסופים, אל היעדים הכי גבוהים. אכן, בזמנים מסוימים אלו אפשר ורצוי למקד מבט גם בחלק של החסרונות, של התביעות הנוקבות, ולהעמיד את עצמו על האמת. העיסוק הקבוע בתחומים אלו מהווה חומת מגן איתנה מפני שאננות יתירה.

אבל - החלק הזה של התביעה העצמית, מיועד עבור חלק קטן מן הזמן, [אולי 10-20 אחוז מן הזמן]. אולם דרך החשיבה הקבועה, איתה צריך האדם לצעוד לאורך היום, צריכה להיות באופן של שמחה וסיפוק מן הקיים. להתמקד בכל פעולה חיובית שהוא עושה, בתורה בתפילה ובמצוות. ולשמוח עד מאד בכל צעד שעשה לקראת היעד.

סיפר ת"ח אחד: זכורני בהיותי כבר שיתסר כבר שיבסר באחד מביקורי אצל מו"ר מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל, וכדרכו היה מחזקני בשיחת חיזוק קצרה, אמר לי אז שיחה שלמה בנושא ואמר לי אף לרשום זאת למען יעמדו ימים רבים. כותרת השיחה היתה: להסתובב עם הרגשת חוסר שביעות רצון זה הדבר הכי גרוע בעולם. והסביר שנכון שצריך זמנים של חשבון הנפש וביקורת עצמית ולחדד שאיפות נעלות, זה לזמנים מיוחדים, מידי פעם, אבל ההתנהלות היום יומית... צריך להיות תמיד בשביעות רצון (מכתב מת"ח א' שליט"א בסוף ספר בעצתך תנחני ח"ב).

בוודאי, קל יותר להקצין לאחד מן הכיוונים, כלומר או לעסוק תמיד בתביעות נוקבות, או לשמוח רק בהישגים מבלי לשאוף ליותר. אולם הדרך האמיתית היא דווקא לשלב בין השנים, ובמינון הנכון. השילוב הזה מביא את האדם להישגים גבוהים הרבה יותר מאשר כל קצה בפני עצמו, וכך הוא יכול לעבוד את ה' עם הישגים גבוהים, ומתוך שמחה תמידית.

מותר להגזים קצת במחמאות

אחד המחסומים המעכבים בידי המחנכים מלהקנות לתלמידיהם דימוי עצמי חיובי, הוא מידת האמת. המחנך חושש מלתת לתלמיד מחמאות שאינם מגיעים לו באמת, כי זה עלול להכניס את התלמיד לדמיונות או לבריחה מן המציאות. אולם רבותינו לימדונו, שלפעמים דוקא ההגזמה בערכו של התלמיד, יש בכוחה לחולל נפלאות.

כתב בפירוש המשניות לרמב"ם (אבות א, י"ב): אמרו, שאהרן ע"ה כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה, היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו היה מרבה לספר עמו, והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו, ואומר אוי לי, אילו היה יודע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי, לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי כל שכן שידבר עמי, ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר, לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב, ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו.

טוב שילד יחשיב עצמו מעט יותר ממה שהוא באמת, וזה הדבר היוצר שאיפה ואמביציה להתקדמות. וכן מובא בשם החזו"א בספר פאר הדור (ח"ב עמ' ש"כ), רגילים לדבר תמיד על חסרונות שבאדם, ולעיתים מעוררים על ידי זה את המידות הרעות, לפעמים אפשר להשפיע על האדם, דוקא כשמחשיבים אותו ליותר טוב ממה שהוא, וסיפר שעדיין לא רימה אותו אדם מעולם, אבל הוא נותן לפלוני שיהא סבור כי הצליח להוליכו שולל, ועי"ז הלב משתדל להיות יותר טוב (יסודות ושרשים במשמעת עמ' כו-כז).

רבי שרגא גרוסברד זצ"ל מנכ"ל החינוך העצמאי, נסע פעם עם רבינו הרב שך במונית. במהלך הנסיעה, תוך כדי שיחה עם הנהג בעניני יהדות, שאל ר' שרגא את הנהג: "האם אתה שומר שבת"? רבינו, שהאזין לשיחה ושמע את השאלה, הגיב בתמיהה "איזו שאלה זו, וכי שואלים יהודי אם הוא שומר שבת?" כעבור תקופה הזדמן לר' שרגא לנסוע שוב עם אותו נהג מונית. אמר לו הנהג: "תדע לך, אני באמת לא שמרתי שבת, אך כששמעתי את דברי הרב שך, שיהודי - לא צריך לשאול אותו, אם הוא שומר שבת, התביישתי מעצמי והתחלתי לשמור שבת (מסורת החינוך עמ' פב).

זהירות מהקניית דימוי עצמי שלילי

על אחת כמה וכמה, שיש להזהר בכל הזהירות שבעולם, שלא להרוס את הדימוי העצמי של התלמיד, דבר הנעשה לפעמים מתוך כוונות טובות, אך תוצאותיו חמורות והרות אסון.

מבואר במסכת אבות (ד, יח): רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו' ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, ופי' במדרש שמואל: שנתקלקל בחטא, כי אתה תחשוב שיבוש ויתחרט, ואולי יתפקר יותר (מובא בזכרון יהושע, עמ' נא).

יש להמנע בכל מחיר, מ"להחתים" את התלמיד בחסרונות. אין להשמיע ביטויים כמו: "אתה תמיד נכשל, תמיד מפריע". התלמיד עלול להאמין ולהתייאש, ואנו נשתומם מדוע אין לתלמיד כל שאיפה, מבלי לדעת שאנו במו פינו גדענו וקיצצנו את השאיפה, באמרנו לו "אתה תמיד נכשל". (הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, מסילות חיים בחינוך עמ' 96).

וכך היה אומר הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל: אין בעולם ילדים רעים! יש ילדים אשר מחנכיהם הסבירו להם כי רעים המה, וכתוצאה מכך נהיו הם ברבות הימים לרעים באמת... (כזה ראה וחנך).

מתוך ספרו של הרב יחיאל פליסקין, "שתולים בבית השם - דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, בפרט לתלמידים מתמודדים" (הוצאת צוף)