אין להעניש את ההורים על התנהגות בנם

לעתים קורה, שמחנך מתקשר להורה בגישה של 'תובע' - "אתה לא יודע מה הבן שלך עשה, כך וכך וכך"... ההורה, שהפך בבת אחת ל'נתבע', נכנס לצער ואובדן עשתונות, ואיננו יודע מה לעשות עם הצרה שנחתה עליו. הוא הופך בבת אחת להיות סנגור של הבן [כשהוא נדחק בהצטדקויות מגוחכות], מבטיח במקום הבן [הבטחות ללא כיסוי!], ובין לבין מתמלא בנקיפות מצפון ורגשות אשם [על מעשה שהוא עצמו לא עשה!]. כפועל יוצא, הוא עלול להתפרץ על ילדו באופן לא מאוזן ולא מועיל, או לחילופין לאגור כעס וטרוניות על מערכת החינוך, שגם זה כמובן מצב לא רצוי כלל.

על כן, במקום גישה של 'תובע ונתבע', יש להמליץ על גישה של 'שותפות במשימה'. לדוגמא, המחנך יפנה להורים ויאמר: "יש לנו בעיה משותפת, בנכם עשה כך וכך, הבה נטפל בה ביחד".

השעיית תלמיד ממוסד לימודים

כאשר תלמיד נשלח לביתו ללא הגבלת זמן וללא הודעה להורים, ההורים כמובן מתחלחלים מהבשורה הקשה, ומנסים להתקשר למחנך, כשהם מבוישים ומתחננים. המחנך לפעמים 'כועס' גם על ההורים, וזה עשוי להתבטא ביחס קריר ודוחה ["אין לי זמן עכשיו, תתקשרו בשבוע הבא"]. כמו כן המחנך עלול לגלוש להטחת האשמות על הילד בפני ההורים, וכמתואר בסעיף הקודם.

יש לי תחושה שלא תמיד המחנכים מודעים לסבל האיום העובר על ההורים, בכל פעם שאירוע כזה מתרחש. פעמים רבות נגרמים להם יסורי נפש נוראים, תחושת כשלון, ומתחים פנימיים בבית. זהו חוסר צדק בולט, כי מי אמר שההורים אשמים במעשי בנם, והרי כתוב בתורה (דברים כד, טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וגו' אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ. ואפילו אם הם כן אשמים, אין לשכוח כי כל הורה לנער מתמודד כבר נענש בכפלי כפליים, בכל כך הרבה עגמת נפש, בושות, טירחה, הוצאת ממון, השפעות שליליות על שאר הילדים, ולפעמים מגיעים הדברים אף לערעור שלום-הבית, ולפגיעה אנושה בבריאות גופם ונפשם של ההורים, בלי גוזמא, רח"ל. הן על כל אלה כבר אמרו בגמ' (ברכות ז:) קשה תרבות רעה בביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג. מדוע, אם כן, יוסיף המחנך עוד צער על צערם על ההורים המסכנים?

ההמלצה היא, שהרב יתקשר בעצמו להורה עוד לפני שהתלמיד נשלח הביתה, יבהיר לו כי הם לא יריבים אלא שותפים, ויסביר לו בצורה ידידותית ונעימה כי היה הכרח להוציא את הבן מהישיבה מטעמים חינוכיים, יספר להורה לכמה ימים זה יהיה, ויתן הוראות איך לנהוג עמו בימים אלו. אם מדובר במצב בו יש להורים שליטה על הבן, יש להנחות את ההורים שהעונש לא יהפוך לחופשת בילוי. ולכן עליו לקום מוקדם כמו בכל יום לימודים, עליו להשלים על ידי חברים את חומר הלימודים החסר, ואסור שיקבל שום הטבה או מתנה מכך שנשאר בבית.

לקיחת יתר מזמנו של ההורה - לא רצוי

מעשה שהיה. בחור מישיבה קטנה למתמודדים השתולל בהסעה, ראש הישיבה כעס עליו, ושלח אותו הביתה ללא הגבלת זמן. לאחר כשלשה שבועות, בהם התחננו ההורים על נפשם מספר פעמים להחזירו, הסכים ראש הישיבה להחזירו בתנאי שאביו ילווה אותו בהסעה לישיבה כל בוקר במשך שלשה חודשים!

בסיפור זה, נעשה חוסר צדק כלפי ההורים. ראשית, בצורה שבה הבן נשלח לביתו ללא תיאום עם ההורים, ובפרט כשהם נאלצים להתחנן כעניים בפתח במשך עשרים ואחד יום. שנית, העונש שהאב ילווה את בנו שלשה חודשים, הוא עונש כבד מנשוא עבור האב.

לאחר העיון מצאתי, כי הרעיון להזמין אב להסעה, הגיע כנראה מספרי חינוך חיצוניים, היוצאים מנקודת הנחה כי בית הספר אינו יכול להתגבר בכוחות עצמו על אלימות תלמידים, ולכן הם מעודדים את המחנכים לערב את ההורים כמה שיותר, לעשות עמם אסיפות ומפגשים בכמות מוגברת, לצרף אותם להסעות במקרה שילדם נהג שלא כשורה, ועוד. לצערנו, חלק מן המוסדות שלנו התחילו לאמץ דרך זו, ונוכחתי לראות כי לעיתים הם מטרידים את ההורים וגוזלים מסדר יומם ומכוחותיהם, וזה שובר את רוחם של ההורים, ומפריע להם בעיסוקיהם השוטפים, אם בלימוד, אם בפרנסה [כשגם כך ההוצאות שלהם גדלות בגלל הצרכים החינוכיים], ואם כהורים לשאר הילדים.

לדעתי מדובר בטעות גדולה. גישה זו נוצרה ע"י אנשים חילונים, שאצלם אין למורה כל סמכות אמיתית מצד עצמו, ולכן הוא נאלץ לגייס לעזרתו את כל העולם, כולל המשטרה העיריה ועוד, ובסופו של דבר גם הם מודים שכל זה אינו מועיל אלא 'לצמצום האלימות' אך אין בידם כל פתרון חינוכי שורשי. אולם בכל הנוגע לציבור שלנו, ראשית, המשפחות ברוכות ילדים, ופשוט בלתי אפשרי שההורים יקצו כל כך הרבה זמן לילד אחד. שנית, עפ"י התורה יש למחנכים אפשרות מספיקה ליצור סמכות בכוחות עצמם, ואין הם צריכים סיוע תמידי מן ההורים.

אי לכך, רצוי להקל על ההורים כמה שיותר, ולהשתדל לא לקחת מזמנם היקר מעבר למוכרח.

עידוד וחיזוק תמידי להורים

לאחר שנתבאר עד כמה קשה ההתמודדות להורים אלו, יש להמליץ למחנך שיעזור להם. בכל פעם שהוא מדבר עמהם, בין בנושאים נעימים ובין בנושאים פחות נעימים, כדאי לסיים את השיחה עם מילים טובות ומחזקות. אמנם יתכן שההתמחות שלו היא בגילאי העשרה ולא בגילאי ארבעים, ובכל זאת יש מילים טובות ופשוטות שמקובלות בכל הגילאים ובכל החוגים. כגון: "אל דאגה, ראיתי תלמידים במצבים יותר גרועים שתפסו עצמם לידיים". "רואים עליו שהוא בא מבית טוב, והוא עוד יחזור אליו". "אני רואה שאתם משקיעים בו את כל הנשמה, ובע"ה זה יצמיח תוצאות טובות". וכד'. אל תהססו! ואל תתביישו! מנסיון, כל ההורים יקבלו מילים אלו בברכה ובתודה, ויש שאף יודו לכם נרגשות על דברי החיזוק, אשר נצרכים להם ממש כאויר לנשימה.

אם התקשורת מתפתחת וההורים משתפים את המחנך בעולמם הפנימי, יכול הוא להוסיף להם דברי חיזוק רבים. חשוב מאד שהם לא ירגישו רגשי אשם, העלולים להרוס את חייהם. יש לדעת, כי לאנשים גדולים מאד היו בנים שלא הלכו בדרכם, החל מאברהם אבינו, יצחק אבינו, דוד המלך, וכלה בגדולי ישראל שבדורותינו. הגראי"ל שטיינמן שליט"א נוהג לומר, כי מה שיש היום הרבה בעיות עם ילדים, זה מסוד ה' ומכבשי דרחמנא, גם 'גלגולים' וכדומה, והדבר קורה גם לאנשים גדולים ממש, וזה מהנסתרות לה' אלוקינו, ואכן לפעמים זה בא גם מחמת ליקויים בחינוך שלא היה בסדר, אבל בדרך כלל אין לדעת את הסיבה, ע"כ. ופעם אמר הגראי"ל, כי יודע על יהודי שצם והתענה להצלחת ילדיו, ואף על פי כן לא עלתה בידו. והעיד אב אחד, שבא להתאונן בכאב ופירט בפני הגראי"ל את התנהגותו האישית ממש, וכי אינו יודע מדוע באמת נענש שבנו יצא לתרבות רעה, ולשמע דבריו, התרגש הגראי"ל מאד והשתתף בצערו, ועיניו זלגו דמעות (ע"פ מאחורי הפרגוד עמ' 326).

ויש לדעת, כי הרבה פעמים בחינוך הננו בבחינת "חכמים לאחר מעשה". כלומר, עכשיו אחרי שרואים את התוצאות, אנו מסיקים כי בשנים המוקדמות היינו צריכים לנהוג אחרת. אבל בשעת מעשה, האם מישהו יכל להגיד זאת בוודאות? האמת הברורה היא, שאין שיטה אחידה ומוחלטת בחינוך ילדים! כמעט כל הורה בעולם, טועה בחינוך ילדיו, ברב או במעט, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואם נשאל, מדוע ישנם ילדים הנפגעים מטעויות אלו יותר מאחרים? התשובה נעוצה בדרך כלל באופי הילדים עצמם. ילד שניחון באופי חזק, סופג את הטעויות וממשיך הלאה. לעומתו ילד שקיבל משמים חולשות וקשיים שונים, הטעויות משבשות את מהלך גדילתו. נמצא, שמה שהפיל את הילד זה לא הטעויות של ההורה, אלא התכונות של הילד. בנוסף לכך, לפעמים עולות מחשבות מסוג של: "אילו רק לא היה לו חבר פלוני, הוא לא היה מתדרדר". גם חשיבה זו בדרך כלל אינה נכונה, משום שאילו היה לילד חוזק פנימי הוא היה מתחבר בטבעיות לחברים טובים, ואם הוא בחר בחברים רעים, כנראה שזה מעיד על חולשה פנימית אצלו.

ועיקר הדברים הוא לדעת, שהקב"ה מנהל את העולם, וכאשר אנו רואים שהילד המסוים הזה קיבל כלים ותנאים מסוימים שגרמו לו להתדרדר, גם אם אכן ההורים טעו בחינוכו, סוף סוף זהו הנסיון המיוחד שהקב"ה הועיד לילד, וכך נכתב עבורו בשמים מלכתחילה.

כמו כן חשוב ביותר, שההורים ישלימו לא רק עם עצם העובדה שיש להם ילד מאתגר, אלא גם עם כל השלכות הענין כלפי חייהם כהורים. עליהם לפנות עבור הילד זמן, תקציב, אנרגיה נפשית, ובעיקר לפנות מקום בליבם ובנשמתם כדי להכיל אותו כפי שהוא. עליהם לראות את עבודת החינוך של הילד, כחלק בלתי נפרד מעבודת ה' הפרטית שלהם, עבורה הגיעו לעולם, ולא כאיזו טעות חיצונית או אקראית. ונקודה נוספת - על שני בני הזוג לראות את הענין כמשימה משותפת, ולחזק איש את רעהו בזמנים קשים, וח"ו שלא ייסחפו להאשמות הדדיות, שעלולות להחריב את הבית, ה' ירחם.

כתבנו כאן טיפה מן הים, והחכם ישכיל ויוסיף מדעתו, כדי להעמיד את ההורים בקרן אורה, ולסייעם להתמודד מול הילד מתוך נכונות פנימית.

מתוך ספרו של הרב יחיאל פליסקין, "שתולים בבית השם - דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, בפרט לתלמידים מתמודדים" (הוצאת צוף)