תנאי ראשון ללימוד: התאמת תוכן הלימוד לרמת התלמידים

אמרו חז"ל: רבי אלעזר אומר, כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן. רבי יוסי אומר, כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין על שומעיהן כדבש זה שבא מצוף, נוח לו שלא אמרן. רבנן אמרי, כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן (מדרש שיר השירים רבה ד, כג).

הרי לנו שזהו תנאי במסירת התורה, שהיא תאמר דווקא באופן של ערבות ומתיקות אצל השומעים. ובוודאי כשלומדים ברמה מדי גבוהה עבורם, אין הם מרגישים כל טעם בלימודם.

איתא בשו"ע (יו"ד סי' רמו סעיף י'): הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם אלא שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה ולא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים ואם יכעוס עליו רבו יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה, עכ"ל.

הרי מבואר שיש על הרב חיוב גמור עפ"י הלכה, לוודא שהתלמידים יבינו את השיעור, ולא רק ידיעה כללית ומעורפלת, 'בערך', אלא "עד שיבינו עומק ההלכה". כמובן, שאם מעמיסים עליהם מעבר ליכולת הלימודית שלהם, הם לא יבינו את עומק ההלכה.

הג"ר שמואל בירנבוים זצ"ל ראש ישיבת מיר בארה"ב, נשאל: "מי נתן לכם את הגעשמאק בלימוד?" והשיב: "ר' אלחנן!" "ומה היה הסוד שלו שהקרין געשמאק בלימוד?" "הוא ידע ללמוד, זה הסוד הראשון... ובעיקר, הגעשמאק מגיע כשהתלמיד מבין היטב! הרי הכתוב אומר 'ומתוקים מדבש ונופת צופים', ומדוע לא כולם מרגישים זאת? כיון שלא מבינים. יש היום מגידי שיעורים גדולים בתורה, כיון שכך, הם רוצים להגיד דברים גדולים. והתלמיד - גם אם המגיד שיעור רואה ושומע שהתלמיד חוזר על מה שנאמר בשיעור, אף על פי כן אינו יורד לעומקם, ואין הדברים נספגים בקרבו - הוא לא חש את החידוש. ראו נא ב'קובץ שיעורים' דברים פשוטים לכאורה, אותם אמר רבי אלחנן בשיעורו. התלמיד הבין הכל באופן מלא ומושלם - והעונג היה רב. יש תלמידים שלומדים קדשים בלי להצליח לטעום את הסוגיות, ללא הבנה עמוקה ומקיפה, וזה הפסד, כיון שאינם מתענגים על זה" (מפיהם של רבותינו, עמ' 276).

אולי יהיה מי שיטען, שהחיוב להתאים את הלימוד לרמת התלמידים, הכוונה היא לרמה של מצויני השיעור. אך גדולי ישראל כתבו להדיא לא כן.

פעם אמר מרן הרב שך זצ"ל לאחד שבא לבקרו ביום מסירת השיעור: "הידעת מדוע אי אפשר לדבר איתי היום על שום דבר אחר? את השיעור עצמו אמרתי כמה וכמה פעמים, אלא שעיקר עבודתי הוא טירדת המחשבה - כיצד למסור את השיעור. אם אומר שיעור מבריק ומחודד - ישמחו הלמדנים, ואילו לחלשי הכשרונות תגרם חלישות הדעת. ואם אומר שיעור פשוט יהיה להיפך. אני יושב וחושב באיזה לשון להגיד את החידוש, כך שכל התלמידים מכל הרמות, ימצאו בו טעם, יהנו וירגישו שיש להם חלק בשיעור (מסורת החינוך עמ' צח).

וכן כתב הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א: המחנך צריך שידע וישכיל ללמד בבת אחת באופן כללי ואינדיבידואלי. באופן כללי - מלמדים החומר לכולם יחד. אבל היות שאין הכשרונות של כל התלמידים שוין - הרי נדרש חכמה עצומה אומנות ובקיאות, שבעת הלימוד ברבים יבין כל יחיד ויחיד לפי דרכו (מובא בספר בינת המידות עמ' 42).

מסופר על הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, שפעם הלך ברחוב עם תלמיד, וילד קטן עצר ושאל, "סליחה מה השעה"? ענה לו הגר"ש: "חמש וחמישה". הילד פנה ללכת, והגר"ש קרא לו ואמר: "ילד, מתי אמרו לך לבוא הביתה, לפני חמש או אחרי חמש? כי חמש וחמישה זה אחרי חמש". ואחר כך הסביר לתלמידו: "ילד עלול לא להבין מה זה חמש וחמשה" (יסודות ושורשים במשמעת, עמ' כט).

מה לומדים מסיפור זה? יהיו שיאמרו: למרות שהיה בכיר הרמי"ם בעולם הישיבות, ידע לרדת אפילו לדעתו של ילד קטן. אבל אולי יותר נכון לומר: בגלל שידע להסביר אפילו לילד קטן - לכן היה לבכיר הרמי"ם בעולם הישיבות!

מתוך ספרו של הרב יחיאל פליסקין, "שתולים בבית השם - דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, בפרט לתלמידים מתמודדים" (הוצאת צוף)