הדרכה בנושא תחרותיות ומצוינות

ישנה התלבטות בישיבות בנושא ה"תחרות". מצד אחד, יש תועלת מעידוד תחרות ומצוינות, הממריצים כל יחיד להתאמץ ולא להתפשר. אך מצד שני, ידוע כי תחרות עלולה לפגוע ולהרוס ח"ו. בפרק זה ננסה לפלס נתיב בסוגיא רגישה זו.

תחרות שאינה מזיקה - פיתוח מצוינות אישית

תחרות, היא אמנם שיטה מקובלת בכל העולם; בעסקים, במשחקים, ולהבדיל גם בדברי תורה. היא נחשבת לאמצעי המרצה כשר וישר. אבל! אם נשים לב, יש חילוק חריף בין תחרויות אלו, לתחרות פנימית בישיבה.

בכל התחרויות שבעולם, המשתתפים בוחרים מרצונם להשתתף, כשהם בוחרים מראש תחומים החזקים אצלם, שיש להם סיכוי לנצח בהם, או לפחות להגיע למקום משמעותי. בשאר התחומים, הם לא יעיזו להכנס לתחרות. ומלבד זאת, ישנם טיפוסים בלתי-תחרותיים, שלעולם לא ישתתפו בשום תחרות, כי זה פשוט לא בשבילם.

לעומת זאת, כאשר יש תחרות פנימית בישיבה, הרי היא בעצם נכפית על כולם, כולל תלמידים חלשים ובלתי תחרותיים, שאין להם שום סיכוי לנצח בה. במחשבה שניה, זהו מעשה בלתי מוסרי בעליל. הרי לדוגמא, אם ניקח בחור ישיבה מתמיד ופרוש, ונאלץ אותו להשתתף בתחרות ספורט מול צעירים מאומנים, הרי זה יהיה חוכא ואיטלולא ממש! אם כן, איך זה ניקח תלמיד בעל מח חלש, ונעמיד אותו בתחרות פומבית קבועה מול בעל המח החריף? או איך ניקח תלמיד שהוא מטבעו קופצני, ונשווה אותו תדיר ל'מתמיד בטבע', שיושב בקלות שעות ברציפות ולומד? וכל מודה על האמת יודה בזה.

אכן, ניתן ליצור בישיבה אוירת מצוינות ואף תחרות, כאשר כל תלמיד מצטיין ומתחרה בתחום בו הוא חזק.

ראוי שרבני הישיבה יזהו בכל תלמיד את נקודות החוזק שלו בלימוד, ויהפכו אותו ל'מצוין' ו'מפורסם' בתחום החזק שלו. עבור זה נדרש מבט רחב אופקים, ונכונות להחשיב מגוון תחומים לימודיים. [לדוגמא: עיון בסברא. עיון בחשבון. עיון בפשט. ידע ב'אחרונים'. הלכה למעשה. הלכה אקטואלית. מסירת חבורות. לימוד בין הסדרים. ידע ברמב"ם. לימוד בקיאות. שמירת סדרים. פרשיות התורה. נ"ך. סדרי מוסר וועדים. כתיבת שיחות מוסר ועריכתן. ללמד תלמידים חלשים. חזרות. סיכומים כתובים בעיון. סיכומים כתובים בבקיאות. לימוד וסיום מסכתות. לימוד בשעות הלילה. לימוד בשישי-שבת. לימוד בין הזמנים. ועוד...].

אם מדובר בתלמיד שקשה למצוא לו נקודת חוזק בלימוד, אפשר למצוא לו נקודת חוזק בתחום רוחני אחר, אף שאינו כלימוד תורה ממש: [תפילה. ניהול האוצר, הת"ת, הגמ"ח. פיקוח על כשרות מטבח הישיבה. גבאי. בעל קורא. בעל תפילה. עניני 'שבת קודש'. היסטוריה יהודית. שימוש תלמידי חכמים. עניני חגים ומועדים. חסד ובין אדם לחבירו. אם התלמיד הגיע מחוג ידוע או מחסידות מסוימת, ניתן להגדירו כמומחה לעניני אותו חוג. ועוד...

לאחר שמצאנו את נקודות החוזק שלו, יש לטפח ולעודד אותו בעבודתו, וכן לאפשר לו לתרום לאחרים בתחומו. אם יש שאלה בתחום מסוים, הר"מ אומר באופן ספונטני "נו, נשאל את ראובן, המומחה לעניני...".

באופן שכזה, יתכן להרוויח את התועליות שבשתי הצדדים: מצד אחד, לאפשר לתלמיד להצטיין ולהוכיח עצמו כמיוחד. ומצד שני, זה הוגן לגמרי, כי הוא בוחר להצטיין בתחום שבו הוא באמת חזק! כמו כן, לא תהיה שום בעיה לתלמידים לפרגן ואפילו לעזור לחברם להצטיין ולבלוט בתחום החזק שלו, שהרי זה לא בא על חשבונם כלל, אדרבה, הוא מסייע לכולם. כמה זה מרומם וקדוש, לעומת מסגרות בהם תלמידים רומסים איש את רעהו כדי להצליח.

להלן דוגמא כיצד ניתן לגרום לכולם להחשב מצוינים ומצליחים.

במבחנים החודשיים שהיה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל עורך לתלמידי ישיבת קול תורה, נראתה תמיד תופעה מעניינת: כל הנבחנים ענו בבקיאות ובבהירות, וכולם ללא יוצא מן הכלל, הגיעו להישגים מצוינים. הא כיצד? אין זאת, אלא משום שרבינו, בהכירו כל תלמיד ותלמיד, השכיל ברוב חכמתו, להציג שאלה לכל חד וחד לפום חורפיה, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו (חכו ממתקים, פרק "חינוך").

אם רוצים בכל זאת ליצור אוירה תחרותית של ממש בין תלמידים, כדי להרוויח את המעלות שבתחרות, אפשר ומותר, אך בתנאי שלא מדובר בתחרות אחת הנכפית על כל בני הישיבה, אלא מתחלקת לפי קבוצות: תחרות פנימית בין קבוצת "המעיינים", תחרות פנימית בין "הבקיאים", בין "המתמידים" וכדומה. זוהי תחרות הוגנת, משום שהיא נערכת בתחום החזק של כל המשתתפים. אולם גם באופן זה, יש להשתדל להשאיר פתחי מילוט, כך שאם מי מהם אינו רוצה להשתתף בתחרות, הוא ירגיש בנח לפרוש הימנה.

חסרונות בשיטת התחרות המדרגת

איתא בגמ' (סוכה כח.) שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן... קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים... דבר גדול ודבר קטן.

הנה במסגרות של ימינו, ה"קטן שבכולם" איננו מגלם בשום אופן את הדמות של רבי יוחנן בן זכאי, וזאת משום שהמערכות כיום בנויות על סולם של דירוג, ולכן כל מערכת דואגת - מבלי משים - לשמר תלמידים "בינונים" ו"חלשים", כדי שהם יספקו ל"מצוינים" את תחושת המצוינות. לעומת זאת בישיבה של הלל הזקן, כל הישיבה כולה היתה תלמידים מצוינים, למרות פערי ההישגים שהיו ביניהם, וזאת משום שהמצוינות שם לא נמדדה לפי דירוג הישגים, אלא לפי מיצוי הפוטנציאל העצמי. לכן רבי יוחנן בן זכאי אף שהיה "קטן" שבכולם, הוא בשום אופן לא היה ה"חלש" שבכולם, כולם היו שם חזקים [יסוד הדברים שמעתי מהרב שלמה יהודא פלדמן שליט"א, מח"ס 'חינוך כיתה בהנאה'].

הרעיון בא לידי ביטוי עז בסיפור העגום הבא, אשר לא הייתי מאמין שהוא אירע, לולי שהייתי נוכח בו בעצמי:

מעשה בתלמוד תורה אחד שערך מבצע, בו נדרשו התלמידים להבחן בעל פה במשך כחצי שנה, על 50 פרקי משניות. הובטח להם שכל ילד שיבחן 50 פרקי משניות, יוגדר כ"חתן המשנה" במעמד רב רושם, ויזכה בפרס מכובד. אחד מהילדים - אותו ליוויתי באותה תקופה - נענה לאתגר, ואף שלא היה רגיל להישגים כגון אלו, התאמץ מעל ליכלתו, ואכן התקרב ל-50 הפרקים המיוחלים. אולם כשבועיים לפני המעמד, סיפר לי הילד כי הנהלת הת"ת העלתה זה עתה את מספר הפרקים הנדרש ל-80. מכיון שהייתי בטוח שנפלה כאן טעות, התקשרתי למפקח הת"ת, שעד אז הערכתי אותו כאיש חינוך, ולתדהמתי אני שומע ממנו את המילים הבאות: "ראינו שמדי הרבה ילדים התקרבו אל היעד, וזה פרסים שמיועדים רק למצטיינים, ולכן החלטנו להעלות את הרף ל-80". הייתי בטוח שאני הוזה, ביקשתי מהמפקח לחזור שוב על דבריו. לא עזרו כל טענותי ומענותי שזה לא הוגן וכו', כך החליט הת"ת! מיותר לציין, כי לאחר שהנער מתח את יכולתו עד הקצה עבור האתגר, הוא נשבר לרסיסים כתוצאה מאירוע זה, וזמן רב לקח עד שהוא חזר לעצמו.

הסיפור כמובן מעורר תהיות נוקבות: האם יש חוק בלתי-כתוב שחייבים להיות בכל מוסד "תלמידים בלתי מצטיינים", בכדי שיוכלו להבליט את ה"מצטיינים"? מילא "פרסים רק למצטיינים", ניחא, אבל לאחר שבסיפור זה, היו הרבה בינוניים שהפכו עצמם ל"מצטיינים", האם יש איזו הצדקה בעולם להטיח אותם חזרה למקומם ה'טבעי' בשולי הכיתה, רק בכדי לשמור על חלקת ה"מצטיינים" המקודשת בכל מחיר???...

ולסיום, נביא מגדולי דורנו שהתבטאו קשות נגד התחרות המדרגת:

כתב הגראי"ל שטיינמן שליט"א: חז"ל אמרו קנאת סופרים תרבה חכמה, וכל זה אינו אלא בקנאת סופרים – פי' מלמדים, אך קנאת תלמידים בדרך כלל לא תרבה חכמה. אלא תמעט חכמה... כי על ידי הקנאה עפ"י רוב אינו משתדל להיות כמוהו, אלא התלמיד נשבר ומצטער וחושב מה אני, ואינו יכול לסבול את הצער מה שהשני עולה עליו. וקצת יש להועיל בזה על ידי שיחנכו את הצעירים מקטנותן לדעת שלעולם לא להסתכל על השני... כי כל אחד נולד עם הכשרונות שלו ועם האפשרויות שלו, ואם יתרגל לא להסתכל על חבירו אלא יראה לגדול כפי כוחותיו היה כל אחד מאושר! והיה זוכה ומגיע למה שבכוחו להגיע (מובא בספר 'הכסף לחיוב ולשלילה' עמ' יז).

ובשם הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל מובא: כמה חללים נופלים רח"ל בישיבות מכך שאין יחס של 'שבת אחים גם יחד'?... מה עושה התחרות? האם היא עושה שיהיה יותר התמדה, יותר שקידה? היא גורמת למתחים ומשברים עד כדי כך שנכנסים למחלות רח"ל. כשאני למדתי, בין בחו"ל ובין כאן בארץ, האם מישהו חשב על התחרות? הרי היו כל כך נוחים זה לזה (קונטרס דבר זה רבינו הגדול אמרו – תורה).

מתוך ספרו של הרב יחיאל פליסקין, "שתולים בבית השם - דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, בפרט לתלמידים מתמודדים" (הוצאת צוף)