שיטה מומלצת בחינוך: תענוגים רוחניים במקום תענוגים גשמיים

ה'נתיבות שלום' מעמיק להתחקות אחר שורש התאוות בעולם, והוא מבאר, כי נשמת ישראל מקורה מהיכל התענוגים שבגן עדן, ולכן דרכה לחפש עידונים והנאות. אם זכה האדם לתענוגים דקדושה, לקיים תורה ומצוות מתוך הנאה, אזי נשמתו באה על סיפוקה, אבל אם לא, הרי נשמתו שרויה בצמאון נורא לתענוגים והוא מתחיל לחפש תענוגים דטומאה, כי אי אפשר לה בלא תענוגים (נתיבות שלום חלק א', טהרת המידות - קדושים תהיו, עמ' קטז).

וכן מבואר בספרי רפואה, כי כל אדם חייב שיהיה לו בחייו הנאה ועונג מסוימים, וזה מה שמחזיקו בבריאות הנפש, ואילו אנשים שנאלצו לעסוק לאורך זמן רק בדברים שאין להם הנאה בהם, נכנסו בהכרח לדכאון. להבדיל, גם בעולם הישיבות ידוע על מקרים מצערים של תלמידים שלמדו בהתמדה עצומה אך ללא שום הרגשת תענוג, ונכנסו מזה לדכאון רח"ל.

מכיון שכך, אין אפשרות לנתק תלמיד בכח מן העיסוק בתאוות, מבלי לחבר אותו מראש לתענוגות חילופיים. משום שאם יעשו כן, אזי בדרך כלל תהיה התוצאה אחת מהשנים: או שהניתוק לא יצליח, או שהוא כן יצליח אך התלמיד יתערער מבחינה נפשית.

לכן בשלב ראשון, יש להתעלם מהמצב הרוחני העגום של התלמיד, ולקיים "משכהו לבית המדרש" בכל דרך אפשרית! לחבר אותו ללימוד כלשהו, לתת לו טעם בתפילה, במוסר, ובכל הרגש יהודי. רק לאחר שמרגישים כי ניצת בו הניצוץ הראשוני, הוא מתחיל להתמלא בתוכן חיובי, והרב מרגיש שהוא בשל לשמוע, אז ניתן להתקדם לשלבים הבאים.

מעשה בבחור שהגיע ללמוד בישיבה, ומשהתברר להנהלת הישיבה כי הוא משתייך לתנוער נוער לא חרדית, שילחוהו מן הישיבה. רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל ששמע על כך, הביא את הבחור לפני מרן החזו"א זצ"ל, וסיפר לו את המאורע. אמר החזו"א לרבי שמואל, סע עמו לפתח תקוה אל הג"ר יחיאל מרדכי גורדון, שיבחן אותו ויקבלו לישיבת לומז'א, אך מכיון שהוא עלול להכשל בבחינה, אל תניח שיבחנו אותו, בכל שאלה שישאל - תענה במקומו. החזו"א אף ציידו במכתב המלצה. ואכן, רבי שמואל עשה כדבריו, והבחור התקבל לישיבת לומז'א. אך דא עקא, גם בפתח תקוה היה סניף של אותה תנועת נוער, הבחור היה בה לרוח החיה, וגם ישיבת לומז'א התלבטה מה לעשות עמו. לקח רבי שמואל את הבחור שוב אל החזו"א, החזו"א פנה אליו במאור פנים, ושאלו מה נשמע, איך התאקלם בישיבה, איזו מסכת לומדים, באיזה סוגיא אוחזים, מה חידש ראש הישיבה, ומה חידשת אתה. הוא קשר עמו שיחה מלבבת והמריצו לבוא בשבוע הבא ולהשמיע מחידושיו. פניו של הבחור קרנו מאושר, והוא פנה לשוב לישיבתו. לאחר מכן שאל רבי שמואל את החזו"א בפרטיות, ילמדנו רבנו, הן אני הבאתיו במטרה שהרב ישכנעו לעזוב את תנוער הנוער, ומדוע לא הזכיר זאת רבינו אף במילה אחת. השיב לו החזו"א: יש לו סיפוק מחברותו בארגון זה, ואי אפשר לקחת מהזולת את מה שיש לו מבלי לתת לו תמורה. בוודאי, יש לנו מה להציע, תורת חיים המתוקה מדבש ונופת צופים, אבל הבחור עדיין לא הגיע אל הטעם, וטרם אורו עיניו. הסברתי לו פנים, הזמנתיו לשבוע הבא, אדבר עמו בלימוד, ויטעם טעמה של תורה, וכשיאורו עיניו בתורה, יברח החושך מאליו. שבועיים לאחר מכן נפטר החזו"א זצ"ל, אבל הבחור כבר מצא את האור, וכיום הוא אחד מחשובי הת"ח שבבני ברק (עפ"י מעשה איש ח"א עמ' סט-ע).

ויכוחים שאינם במקומם

תלמיד שנפל ברשת היצר, בדרך כלל אין לו את הכוחות והרצון להיגמל מכך. לכן, בשלב ראשוני מומלץ לא לדבר עמו על גנות החטא ועל חובת הגמילה, כי דיבורים אלו עלולים לייאש אותו, או להכניס אותו למגננה. מכיון שהוא שבוי כעת בעולם של הנאות אסורות, הוא ממציא 'היתרים' דחוקים ותיאוריות מפולפלות כדי להצדיק את מעשיו, כמבואר בגמ' (סנהדרין סג:) אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. אם ננסה להוכיח לו שזה אסור וצריך להפסיק, הוא עלול להיכנס איתנו לויכוח ארוך, מייגע וחסר תועלת, ואדרבה זה רק מרחיק אותו מהיעד הרצוי. לצערי, ראיתי מחנכים שטעו בזה.

מעשה באברך יקר שלמד בחברותא עם בחור כבן עשרים, אשר נפלט ממסגרות הלימודים ויצא לעבוד. יום אחד פנה האברך לתלמיד ואמר לו: "אולי כדאי שתיפטר מהאייפון שבכיסך, הרי הוא מפריע לך ברוחניות". השיב לו התלמיד: "מה אתה חושב, שאני ילד בן חמש-עשרה שמתלהב משטויות? פשוט, זה כלי נח ויעיל כדי לסדר כל מה שאני צריך. אני בכלל לא נכנס למקומות שאתה פוחד מהם". האברך ניסה במשך שעה ארוכה לשכנע אותו שזה מסוכן, והתלמיד בשלו, ממשיך להיתמם... עד שהאברך סיים את הויכוח, עייף ומתוסכל. כשהוא הגיע להתייעץ עמי בענין, אמרתי לו: "קודם כל עליך לדעת בבירור, שהבחור הזה משקר, הוא בוודאי נכשל באיסורים חמורים על ידי המכשיר, ורק פתי יאמין לגירסא שלו. יתירה מזו, גם הבחור עצמו מבין מצוין מה רע באייפון שלו, ברור לי שהוא יכול למסור הרצאה של שעה נגד אייפונים. הסיבה שהוא מתכחש ומתווכח, היא משום שהוא עדיין לא בשל לדבר על זה. לכן עדיף כעת שתלמד איתו פרק אלו מציאות או מסילת ישרים, ולאחר שיאיר האור בנשמתו אז תשוב לשוחח עמו על כך".

תהליכי התעוררות לתשובה

כאשר מחברים את התלמיד לתכנים רוחניים כראוי, התוצאה תהיה אחת מהאפשרויות הבאות.

1) המצב האידיאלי הוא, כאשר מחדירים לתלמיד כל כך הרבה אור, שהוא מתחיל לחוש לא בנח עם העבירות שלו, ואז הוא זה שפונה אלינו ושואל: "כבוד הרב, יש לי נסיון כזה וכזה, איך אני יוצא מזה?". ואפילו: "הרב, אני רוצה שתשכנע אותי להפסיק עם זה" [אמיתי לגמרי!]. ואכן כבר אירע כמה פעמים שעבדנו עם תלמידים שכבר שקעו בחטא רח"ל, והצלחנו בס"ד להביאם למצב הזה.

2) היו לנו גם כמה מקרים מפתיעים, בהם הארנו לליבות התלמידים ע"י לימוד גמרא, הלכה, מוסר ושיחות חברים, עד שבתום תקופת לימוד מסוימת הם הצליחו לגמול את עצמם מפיתויי היצר, מיוזמתם וללא התערבות מצידנו. כי ריבוי האור שהאיר בנשמתם לא יכל לסבול את הטומאה והקיא אותה החוצה. אם כי יצוין שברוב המקרים הם לא מצליחים לבד, אלא באים לשאול.

3) גם אם התלמיד לא מגיע לשאול, אבל הרב מתוך הקשר עמו מרגיש שכבר יש לו בסיס חזק של חיבור לקדושה, ושהוא בשל לשמוע, אז אפשר לנסות ולפתוח עמו בנושא זה. אבל אז צריך להקשיב היטב לתגובות שלו. אם הוא מגיב בהתרסה או בויכוחים עקשים, הרי זה סימן מובהק שעדיין לא הגיע הזמן לדבר על זה.

והנה ישנם מחנכים מתחילים הטוענים - מחוסר נסיון - שלא ניתן להכניס לתלמיד שום הארה רוחנית, כל עוד הוא מחובר למכשירים טמאים וכד'. אולם לאור נסיוננו ניתן לקבוע, כי למרות שבודאי אי אפשר להגיע לדרגות קבועות ברוחניות כל עוד מחוברים לטומאה, אבל ניתן בהחלט להצית בליבו ניצוצות של קדושה, שיאירו בו לכל הפחות בזמן הלימוד עצמו. אותם ניצוצות מכים בקרבו בעוצמה, וקוראים לו שוב ושוב לחזור בתשובה, עד שהוא 'נכנע' ומוכן להתחיל תהליך אמיתי של חזרה בתשובה.[1]

סיפר הג"ר גרשון אדלשטיין שליט"א: שמעתי מאדם שלומד גמרא עם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, והם באים ללמוד לא מפני שיש בדעתם לחזור בתשובה, אלא שהם נהנים מלימוד הגמרא, מפני שיש בזה חשבונות וסברות שמושכות את הלב, והוא אינו מדבר איתם שום דברי שכנוע, ואינו מנסה להשפיע עליהם, אבל במשך הזמן רבים מהם מתקרבים אל היהדות ומעצמם חוזרים בתשובה, מפני שקדושת התורה נכנסת בנשמה ומשפיעה עליהם שיחזרו בתשובה (דרכי החיזוק גליון 116).

מתוך ספרו של הרב יחיאל פליסקין, "שתולים בבית השם - דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, בפרט לתלמידים מתמודדים" (הוצאת צוף)