דרכי הסברה בחינוך

בימינו יש לכאורה הסברה מרובה בענין נסיון היצר, כגון במודעות רחוב ובחוברות שונות. ברם החומר הקיים, העוסק בחומרת האיסור ועונשו וכד', מועיל בעיקר עבור אלו שעדיין נקיים, שלא יכשלו ח"ו. אך לאלו שכבר התפתו ונפלו, התעמולה כמעט ואינה מועילה. מדוע?

המשילו בזה משל, לשוטר ורופא. השוטר, עומד בכבישים ומוודא שהציבור שומר על חוקי התנועה. אם הוא מבחין באדם העובר על החוקים ומסכן את נפשו, רשאי הוא אף להכותו כדי למונעו מן הסכנה.

אבל הרופא, מקבל חולים שכבר עברו על החוק, התנגשו, וכעת הם פצועים. אם הרופא יטול את מקלו של השוטר, יכה את החולה ויצעק עליו במלא גרונו, הרי הוא מוסיף מכה על פצע, ומועל בתפקידו כרופא. מוטל עליו איפוא, להתעלם בינתיים מפשעו של החולה, לקבל אותו כאדם, ולרפא את פצעיו באהבה ובחמלה.

והנמשל - חומר התעמולה הקיים, הוא בבחינת שוטר עם מקל, השומר על האנשים הבריאים שלא יפלו ביצרא דעריות. אולם אלו שכבר מעדו וכשלו, הם כבר בגדר חולים מסוכנים. אם נשתמש כלפיהם בדברי זלזול וגנאי, לא נציל אפילו אדם אחד מעבירה אחת, בדוק ומנוסה! הדרך היחידה לרפא אותם מחוליים הכבד, היא בהזדהות עם קשייהם, בדיבורים מעודדים ומחזקים, ובהושטת כלים להתגברות.

לא 'לשכנע' אלא 'לסייע'

אם מחנך ניגש לנושא בצורה של 'מלחמה', של 'שכנוע', עם מתח פנימי, כאדם הנלחם מול אריה, הוא עלול להכנס ללחץ או לכעס כלפי התלמיד, ואז התלמיד מתבצר בתוך עמדתו, נחסם לכל השפעה חיובית, ומשיב מלחמה שערה.

אך אם המחנך מעמיד את כל השיחה מתחילתה ועד סופה על בסיס של הגשת עזרה, כאומר: 'אני יודע שנפלת לבור, וברצוני לעזור לך לצאת ממנו', אזי הכל נראה אחרת. קודם כל, הרב אינו מסמן לעצמו מראש מטרה חד-משמעית לגמול אותו בשיחה זו מעבירות שבידו. המגמה היא לעזור לו, עד כמה שהוא מוכן להעזר. כך הרב אינו רדוף ומאויים מן המטרה, אלא נשאר בישוב הדעת לאורך כל השיחה [ולפחות שומר על טון נינוח והבעה רגועה, גם זה הרבה]. עדיף שישדר לתלמיד אפילו קורטוב של חוסר אכפתיות, כאומר: 'אני בסך הכל מגלה לך את המרשם לחיים הטובים, כשתבין שאתה בבור ותרצה עזרה, אני כאן למעלה בשבילך'. כאשר התלמיד מזהה נכונות לעזור באופן נעים ועניני, הוא מתחיל לשתף פעולה, שהרי בתוך ליבו הוא יודע היטב שהוא זקוק לעזרה. ואז, גם אם לא מגיעים בשיחה אחת לתוצאות מעשיות, אבל מרגישים כבר שעלו על הדרך הנכונה.

הנסיון המיוחד לדורנו

יש להסביר למתמודדים את ענין הנסיון המיוחד של דורנו. מצאנו הסבר בהיר ומאיר בספר טהרת הקודש (ח"א, מאמר מעלות נוטרי היסוד, מעלה נה) להרה"צ רבי אהרן ראטה זצוק"ל, בעל ה'שומר אמונים', ונביא חלק מדבריו.

הדברים מבוארים בתיקונים ובזהר שעיקר הגאולה תלוי בתיקון הברית... עיין במגלה עמוקות פרשת ויחי... שגאולה האחרונה תהיה עיקר בזכות יוסף, דכתיב (תהלים עז, טז) גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה, לכן תלוי הגאולה האחרונה דייקא בתקון היסוד.

ולכאורה אנחנו רואים בעוונותינו הרבים להיפך שנתרבה החציפות והעזות ופגם היסוד אשר לא היה לעולמים זאת בכנסת ישראל, והאיך אפשר לצפות שהגאולה תהא בזכות תקון היסוד.

אבל תדע כי לא מחשבותינו מחשבותיו כביכול, כי הקב"ה נתן כח לס"מ וחיילותיו להוציא הפקרות כזו בעולם לא בחנם, כי עכשיו זמן בירור האחרון של תכלית זוהמת דור המבול... כאשר יתגדל ויתרבה העזי פנים וחציפות והפקרות עד למעלה, אז יסויים קוצא בישא והתבררות בירורים האחרונים מכל הגלויות, ובזכות שימצא בדור, אחדים מישראל הקדושים, שבכל אלו החציפות ועזות והפקרות מוסרים נפשם ושומרים עיניהם מלהסתכל באלו החצופות והשרוצות רח"ל, ושומר נפשו מלפגום הברית, יסתכל קודשא בריך הוא בהם, ובזכותם יצמח הגואל במהרה דידן, ויש על זה כמה רמזים מזהר וממדרשים ומספרי ראשונים.

ביאור דבריו נראה כך. כשהזוהר הקדוש אומר שדור הגאולה יעסוק ב'תיקון היסוד', אין זה אומר שאנו נשב ספונים בבית המדרש, בעולם של קדושה וטהרה, כשהעיתונים כולם מבוקרים, והאוטובוסים כולם 'מהדרין'. כי במצב כזה לא נשאר מה לתקן... 'תיקון היסוד' פירושו, שהעולם יתמלא זוהמא ולכלוך, אנשים יאבדו כל רסן, הכיעור יצוץ מכל קרן רחוב, מכשירים טמאים יחדרו לכל כיס, ובלחיצת כפתור יהיה ניתן לצלול לתהום רבה... ואנו שנבחרנו ברצונו יתברך להוולד בדור הזה, ניאבק על נפשנו מול היצר המשתולל - נתגבר, נתאמץ, לפעמים נהסס ואף ניפול, ושוב נקום, ונתחזק. כן, זהו האתגר של דורנו.

נמצא איפוא, שמי שנתן את האפשרות להמציא את כל הנסיונות המשתכללות מדי יום, כגון טלויזיה, סרטים, מקומות בילוי, אופנה וכד', ובפרט האינטרנט מחריב היהדות, הוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שהציב אותנו במכוון בשדה קרב שפל ונמוך, כי שם מקום עבודת דורנו, וכדברי הטהרת הקודש "כי הקב"ה נתן כח לס"מ וחיילותיו להוציא הפקרות כזו בעולם לא בחנם".

ניתן לשער כי כשיבא המשיח, הוא יצביע על אלו שלמרות הכל נשארו טהורים, ולא פחות מהם - על אלו שנאבקו וניסו להיות טהורים [גם אם בפועל לא הצליחו], ויכריז קבל עם ועולם, כי הם אלו שהביאו את העולם לתיקונו האחרון.

כאשר תלמיד שומע דברים אלו, מתרומם מבטו על עצמו. במקום לראות עצמו כחוטא שפל ח"ו, הוא מפנים את ההבנה שהנפילות המחרידות הן נורמליות לחלוטין עבור בן דורנו. וכי דווקא הוא, בגלל עוצם התמודדויותיו, מהווה חוליה מזהירה בשלשלת הדורות של גילוי כבוד שמים בעולם. ללא הנסיונות הנוראים הללו, לא יעזרו כל העבודות הקדושות של משה רבינו ורבי עקיבא והרמב"ם, שתקנו כבר מה שתקנו, וכעת העולם כולו ממתין עלינו, שנתקן את מידת היסוד, ועל ידי זה יבא המשיח.

לא לבד במערכה

בל נטעה לחשוב כי המלחמה מתנהלת רק באיזור השוליים של הציבור. הדור כולו שותף במלחמה החזקה, איש לא נעדר. שרי הצבא - הם גדולי הדור שליט"א, השוקדים להעמיד גדרים להרחיקנו מן הנסיון. שרי האלפים - הם הרבנים והמשפיעים, שתפקידם ללמדנו תורה ויראת שמים, ובפרט דרכי מלחמת היצר, ועיניהם נשואות למרום שיזכו להשמיע את הדיבורים הנצרכים. שרי המאות - הם בני התורה, תפקידם לחזק את צד הקדושה על ידי ריבוי תורה ועבודה, ולשמור עיניהם ומחשבתם היטב מכל הנסיונות המתרבים מכל עבר. במקביל - מתנהל מאבק רחב מימדים בנושא צניעות הלבוש לנשים, בכל בית יהודי. והלוחמים בחזית - הם הצעירים המתמודדים בשדה הקרב מול שרו של עשו. כל יהודי שאינו מתייאש אלא נלחם על המשבצת שלו, מחזק את העם כולו. וכן להיפך.

כאשר נאמץ מבט כזה, ונעביר אותו לתלמידנו, ניצור בזאת 'אחוות לוחמים' בין הרבנים לתלמידים, שהרי איננו עומדים משני צדי המתרס, אלא להיפך, כולנו נמצאים בדיוק באותה צרה, ועלינו לחזק איש את רעהו בכל כוחותינו, עד ביאת המשיח.

על המסביר להיות משוכנע לחלוטין - מדובר במלכודת מוות

ישנם רבים הניגשים לשכנע בנושא הקדושה, בגישה כזו: אמנם להשמע ליצר הרע זה דבר נעים ומהנה, ורבים מתפתים אליו, אבל - זכור שלבסוף תענש על כך, בעולם הבא, ואולי אף בעולם הזה בהמשך החיים.

אבל צורת הסברה זו לוקה בחסר, משום שהיא עלולה לחזק בתלמיד את התפיסה שיש כביכול 'דרך חיים' מסוימת של הנאות אסורות, שיש לה אפילו יתרונות מסוימים ביחס לדרך הקדושה.

הדרך הנכונה היא, להסביר בצורה המנפצת את דרכו של היצר לרסיסים, ומציגה אותו ככלי ריק. לשם כך על המסביר להיות משוכנע בעצמו, שפיתויי היצר הרע הם מלכודת אכזרית, ואין בהם אפילו אחוז אחד של רווח. אמנם העטיפה החיצונית נראית צבעונית וזוהרת, אך מתחת לשכבה החיצונית טמון 'ג'ונגל' שלם של שקרים וסכנות: איבוד שליטה עצמית, נזק לבריאות הגוף, נזקים כספיים, בושות (כשדברים לא ראויים מתפרסמים, בפרט אם זה מתפרסם ברשת), חרטות ויסורי מצפון, אכזבות, תלות רגשית כובלת, התנתקות מהחברה, בדידות, דכאונות, בגידות, איומים, נקמות, ניצול, אכזריות, פלילים, חיים כפולים, הרס משפחות, גירושין, ועוד [כמובן שלא כל התופעות קורות לכל אחד, אבל חלק מהם בוודאי].

אלא שמבחוץ לא רואים את כל זה. וגם אי אפשר להעלות את הדברים על הכתב, מטעמים מובנים. הדרך היחידה לחשוף את הבלוף הגדול, היא על ידי למידה מן השטח. על כן מומלץ למי שמעוניין לעזור לצעירים בנושאים אלו, שבתחילה יעשה 'שימוש' אצל הותיקים, וישמע מהם מקצת על חוסר הכדאיות הגדול שבנפילה ברשת היצר, ולאחר מכן כשיתחיל לעסוק בעצמו עם אלו שכבר נפלו, יראה בעיניו וישמע באזניו עד כמה ההנאות האסורות הם כמו ביצה טובענית, שקל להכנס אליה וקשה לצאת, לפעמים עד אבדון. או אז יוכל להסביר את זה לאחרים מתוך שכנוע פנימי עמוק.

דרך הסברה זו, המציגה את היצר כרשת מסוכנת, מקורה בדברי הקדמונים, ונביא ציטוט אחד לדוגמא:

כתב רבינו יונה (אבות א', ה'): האדם, כיון שמביט באשה נלכד הוא ברשתה אשר היא מצודה ולא יכול להמלט ממנה, כי האיש רואה אשר חשקה לבו ואינו רואה מה יהיה לו עליה באחרית הימים, כמו שאמר הפיייטן 'יונה פותה הולכת במדבר, רואה את הבר ואינה רואה את המכבר'.

דוגמאות בודדות לנזקי רשת היצר

על אף שהדברים לא ניתנו להכתב, כאמור, מכל מקום לדוגמא בעלמא נכתוב מספר גרגרים.

# מי שמכניס עצמו לעולם הנורא של מראות אסורות, מגלה לאחר זמן קצר שהוא נכנס לגיהנום בוער של רצונות לא ממומשים, כאשר הוא רואה מול המסך שוב ושוב מראות פריצות מזעזעים שאינם נותנים לו בפועל כלום, חוץ מלסחוט את רגשותיו עוד ועוד, וכבר נשמע מפי הפסיכולוגים, כי אנשים רבים איבדו איזון נפשי כתוצאה מצפייה בתועבות.

# כאשר אדם נחשף למדיה החילונית, הנוהגת להציג את הקשר בין איש לאשה כאתר תענוגות, אזי עולים ציפיותיו המדומיינות מחיי הנישואין שלו שכביכול יהיו תמיד חווייתיות ומשעשעות. אם הוא ניגש לנישואין מתוך תפיסה שגויה זו, הוא יגלה מהר מאד, כי טעה בכתובת. חיי הנישואין כוללים הרבה מחויבויות, כמו לוותר, להקשיב, לתמוך, לגלות סבלנות, לפרנס וכו'. כדי להמחיש עד כמה הגישה המוטעית הורסת בתים בשיטתיות, ניתן להעזר בנתונים שפורסמו, לפיהם בציבור החילוני בישראל, חצי מן הזוגות שמתחתנים - מתגרשים, וגם החצי השני - ברובם אינם מאושרים. אם כן, ככל שאדם מתרחק מן המדיה-הדמיון הלזה, יש לו סיכוי גדול יותר לאושר אמיתי בחיי הנישואין.

# אחד הדברים הנוראים ביותר, הוא התמכרות לעיסוק אובססיבי בנושא. אדם שכזה, לעתים שוכח מכל מה שיש בעולם, בין ברוחניות ובין בגשמיות, וכל כולו מתרכז רק בדבר אחד: להשיג עוד ועוד תאוות אסורות. הבעיה היא, שמדובר בחיפוש עקר, שאינו מוביל אף פעם למציאת אושר. משום שבכל שלב היצר יוצר דמיון שאם רק ישיג עוד תאווה אז יהיה מאושר, ואז האדם משקיע כל כוחותיו וזמנו וכספו כדי להשיג את התאווה, ולצערו מגלה שמדובר במים מלוחים שאינם מרווים ורק מגדילים צמאון, ושוב נראה לו שאם רק ישיג תאווה אחרת יהיה מאושר, ושוב רואה שמדובר בבועת סבון... בסופו של דבר הוא מגלה לאחר כמה חודשים, ולפעמים לאחר שנים רבות, שהוא פשוט הסתובב סביב עצמו, ובזבז זמן יקר מחייו על שום כלום, ממש לחינם. ומעשה באדם שעבר תהליך כזה, ולאחר כעשר שנים התבטא ואמר: "אני תופס עכשיו שלפני עשר שנים הכנסתי את עצמי לתוך בור אפל, שלמעשה אין בו כלום, עכשיו אני מנסה לצאת מהבור, ולהמשיך את החיים מאותה נקודה בה עצרתי אותם לפני עשר שנים". רחמנות!...

# אחד השקרים הגדולים של צעירים שמחפשים שטויות הוא, "אני בסך הכל מחפש שידוך". למעשה, ברוב המקרים של שידוכים פרועים שכאלו, אין אפילו בדיקה מינימלית של התאמה, ונערכים נישואין בין בני זוג לא מתאימים בכלל, על סמך קסם ראשוני שמתפוגג לאחר זמן קצר, ומשאיר אותם להתמודד עם מציאות החיים הקשה...

כיצד להקנות מתיקות בעבודה על קדושה

נושא הקדושה עלול להתפס בעיני תלמיד מתחיל, כאוסף של איסורים מייגעים; אסור לדבר, אסור לחשוב, אסור להביט, ואסור ואסור. ממילא הוא עלול לנסות התחמק מ"בית הכלא" הלזה. כדי לשנות את המבט, עלינו לסגל ראשית מבט פנימי על שמירת המצוות בכללות, וכפי שכתב הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל:

השייכות בין הקב"ה לעם ישראל אינה רק מערכת של מצוות, אלא זוהי סוגיה של שייכות, של אהבה, של קירבה, של ידידות. התורה כולה היא משל על זה. שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, מבטא געגועים למתן תורה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ... רבים מאיתנו יכולים לחיות את חייהם במשך שבעים ושמונים שנה, מבלי לדעת את הסוד הזה! (נפש שמשון בעניני אמונה עמ' ת"מ).

ומעתה נתבונן במערכת היחסים ההדוקה שבין שמירת הקדושה לבין הצלחה בתורה ומצוות. כאשר יהודי מפגין נאמנות לאהבה הנשגבה שבינו לבין הקב"ה, ונמנע מלפנות אחרי אהבות שפלות, אזי הקב"ה מביט אליו בהארת פנים. כאשר המח והלב צלולים ונקיים, זורם אליהם שפע של הבנת התורה, מתיקות בתפילה, רעננות וחשק למצוות. בכל אשר יפנה, ילוו אותו התרוממות רוח וסיעתא דשמיא. מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ (שיר השירים א, ד).

אך אם הוא מחליף ח"ו את האהבה בת השמים באהבה רעה, ומארח את הקליפות הטמאות במוחו וליבו, אזי התורה והמצוות אינם מונחים שם ברווח אלא מתכווצות בפינה צדדית של המח והלב, כשגם שם צחנת היצר מטרידה את מנוחתם. כיון שכך, לא פלא שהמוח נעכר, ונאבד הטעם בלימוד. הלב מתבלבל, ונפסק הריכוז בתפילה. משא העוונות מכביד על הנפש, והיא נהיית עצובה ומרירה. מחיצה של ברזל מפסקת, והעבודה נעשית קשה ויבשה. דוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי (שיר השירים ה, ו).

וכן כתב בספר לב אליהו: הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי (תהלים קיט, לז). אם רוצה אדם שיהיה לו חיות בדרכי עבודת השי"ת יעביר עיניו מראות שוא, וזהו מה שאמר דוד המע"ה 'העבר עיני מראות שוא' ועל ידי זה – בדרכיך חייני (לב אליהו ח"א, שביבי לב, אות קסא).

ומכל מקום אין לקחת את הדברים ב'שחור-לבן', דהיינו או הכל או לא כלום, שהרי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, ומי יאמר טהרתי מחטאתי. אלא יש לקחת את הרעיון כתהליך הדרגתי חי ונושם. שכל התגברות מאירה אור כלשהוא בקשר האהבה עם השי"ת, וכל נפילה מחשיכה משהו בקשר הזה.

כאשר יתרגל אדם לעבוד עם מערכת מושגים זו, הוא ירכוש טעם פנימי במלחמתו על הקדושה. הוא יוכל לקיים מצות "וְלֹא תָתוּרוּ" בשמחה, משום שהיא לא מצווה תלושה אלא כתובה בצמוד ל"וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי!" [וכפי שאמר אדם חכם: "רק אדם שיש לו כן בוער בעצמות, מסוגל להגיד לא"]; הוא יוכל להודות לקב"ה על כל נסיון, כי זו הזדמנות לגלות שוב את נאמנותו לדודו וידידו; כל התגברות תהיה עבורו חוויה פנימית מעודנת של התקרבות להשי"ת, ולעומתה בכל נפילה ירגיש קמצוץ של מוות; בכל פעם שהאדם עומד שוב בפני איזה נסיון בעניני קדושה, וכעת הוא מתגבר, הריהו זוכה בזה לבחינת מה של תשובה שלמה [על דרך מאמרם ז"ל איזושהי תשובה גמורה באותו מקום ובאותה אשה וכו'], ובזה הוא משליך מנפשו עוד חבילה מכבידה של עבירות, וזוכה לעוד דרגה של נקיון וקלילות. באופן זה, העבודה הנפלאה של שמירת הקדושה, מקבלת חיות, צבע, וניגון, בבחינת "אשריך בעולם הזה".

מסופר אודות הגה"ק רבי אהרן ראטה זצ"ל בעל השומר אמונים, כי בתקופה בה התגורר בעיר פעסט שבהונגריה, היה הולך מדי בוקר לפני התפילה לטבול במקוה קרה, שהיתה רחוקה מביתו מהלך רב, והרחובות והשווקים בעיר פעסט היו הומים מאנשים ונשים גוים, פריצים ופריצות, וחצופים בלי שיעור, וכמובן שרבי אהרן שמר עיניו מלהביט אפילו על איזה דבר טמא, וכל שכן על נשים וחצופות ח"ו, וממילא היתה זו עבודה קשה עבורו ללכת ברחובות אלו מבלי להכשל בראיה אסורה אפילו בשוגג, ואמר, שעבודה זו של שמירת עיניו במסירות נפש בהליכתו למקוה ובחזירתו, גרמה לו טהרה בנפש הרבה יותר מהמקוה עצמה, ובכל פעם הרגיש הארה בנפש מהעבודה הלזו. לאחר מכן כשהיה גר בעיר סאטמר, רגיל היה לומר: "ווי נעמט מען אהער די פעסטער גאסן" [-איך מביאים לכאן את רחובותיה של פעסט] (ע"פ קדושת עינים עמ' שדמ, בשם עובדא דאהרן פי"ג).

כמה נפלא שהגאון הקדוש זצ"ל מצא טעם נפלא בעבודת שמירת העינים, והרגיש ממנה הארה בנפשו, עד שהתגעגע לעבודה זו לאחר שהיא חלפה.

הסברה הלכתית

אם התלמיד יודע בצורה כללית ומעורפלת ש'זה וזה אסור לחרדים', אין זו ידיעה מספקת. יש להסביר לו בצורה ברורה ומדויקת, על איזה איסור הוא עובר בכל פעם, אם זה "ולא תתורו", או "לא תקרבו" וכד'. ולהסביר לו בבירור האם זה דרבנן, או שזה דאורייתא, ובמקרים החמורים יותר האם זה "יהרג ואל יעבור", או איסור כרת, או מיתה בידי שמים [כי הרבה פעמים התלמיד חושב שזה רק חומרא, או "רק" דרבנן].

רצוי להראות לו בתוך המקורות, דהיינו בתורה ובשו"ע וכו' היכן כתוב שזה אסור. ניתן להעזר בקונטרס "וארשתיך לי באמונה" שזכיתי לחבר בס"ד, שם נתבארו עיקרי הדברים. [כמו"כ כתבתי בס"ד קונטרס הלכתי מפורט בנושא, וניתן להשיגו אצלי].

יש להוסיף גם הסבר קצר מהי חומרת הדבר. לדוגמא, כדי להמחיש מהי חומרת איסור דאורייתא, ניתן לומר לו, שלפי ההלכה אדם צריך למסור כל ממונו כדי לא לעבור על לאו אחד מדאורייתא. ועוד, כי אדם שעובר על לאו דאורייתא לוקה שלושים-ותשע מלקות בכל כוחו של המַכֶּה [ואם לא קיבל כאן, יקבל בשמים], וזה ממחיש כמה חמור לעבור על לאו דאורייתא.

אמצעי הסברה נוספים

בספרי הדורות ישנם סיפורים על יהודים ויהודיות שמסרו נפש על עניני צניעות [ראה בספר קדושת החיים, עולמות של טוהר, ועוד]. לסיפורים אלו יש כח עצום לעורר רגשות קודש להתגבר.

לפעמים יש מקום לדבר גם על עונשי שמים, גיהנום גלגולים וכו', המצפים לעבריינים, ומאידך על השכר הגדול של המתגברים.

במקרים קשים, מומלץ לתת לתלמיד עצמו לקרוא את דברי קדשו של החפץ חיים בספרו "נדחי ישראל" [מפרק יט סעיף ב', עד סוף פרק כג], שהאריך בדברים נלהבים היוצאים מלב טהור, ובוודאי שיכנסו ללבו של התלמיד, אפילו שהוא במצב רוחני קשה, וכפי שראינו מן הניסיון.

עד כמה ראוי לדבר בעניני קדושה

מהראוי להביא כאן מה שקיבלתי מרבותי, כי מה שנהגו בישיבות הקדושות לשוחח רק מעט בעניני קדושה, ולהנחות את התלמידים בעיקר להסיח דעת מהיצר ולעסוק בתורה, הדברים אמורים לבני ישיבות שעמלם בתורה ושומרים על נקיות הפה, אך כשמדובר בתלמידים כאלו שבלאו הכי מדברים ביניהם בענינים אלו, אין שום טעם בהתעלמות, ואדרבה צריך לדבר עמם כל מה שנצרך בנושאים אלו, בין ברבים בין ביחיד, ע"כ.

ידוע ומפורסם המשל של מרן החזון איש זצ"ל על הגנרל הזקן שהתעקש להלחם בחזית מסוימת, בעוד שחזית הקרב כבר השתנתה למקום אחר. וכן בעניננו, כאשר מדובר בבחורים שאצלם חזית הקרב המרכזית היא בנושאי הקדושה, הרי שיש לשוחח עמהם בקביעות על כך, אמנם לא בצורה מלחיצה אלא להיפך - להסביר, לגלות אמפטיה, לנחם, לעודד, ולמצוא עבורם בכל פעם עצות ורעיונות חדשים בדרכי המלחמה.

והנה בודאי שיש לשמור על איזון בנושאי השיחה, ולהמשיך לדבר בו בזמן על כל נושאי התורה והמוסר באשר הם, אבל מכל מקום יש לייחד מקום של כבוד לשיחות בנושאי קדושה, עד שננצח המלחמה בס"ד. 

מתוך ספרו של הרב יחיאל פליסקין, "שתולים בבית השם - דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, בפרט לתלמידים מתמודדים" (הוצאת צוף)