חד, אבל לא חלק! כיצד נישאר ממוקדי מטרה?

"שבע-מאות וחמישים שקלים בשביל עקירה?! לא הגזמתם?" מתרגז פציינט ישראלי במשרדו של רופא השיניים. הרופא מושך בכתפיו. "אדוני, אלו המחירים. אין הרבה מה לעשות. בשבילך, אני מוכן לרדת ל-600 שקלים".

"הופה"... מחכך הישראלי ידיים. "גילינו איך עושים כסף על אזרחים תמימים. מתברר שגם אחרי ה"הנחה" אתה מרוויח די טוב". הרופא מסביר: "אני מחזיק מרפאה, עובדים, ציוד יקר, ואני חייב גם לחיות בסוף. בשביל לקוח אחד אני יכול להוריד מעט".

הישראלי ממשיך ללחוץ: "תוריד את כל החומרים המיותרים שאתה מבזבז על עקירה רגילה, מה המחיר שתוכל לעשות לי כעת?" הרופא עושה חשבון על דף ויורד למאתיים וחמישים שקלים.

"זה עדיין יקר", קובע הישראלי בלי למצמץ. "רד במחיר, והרבה!"

"אוכל לעשות דבר פשוט", מציע הרופא, "להיכנס עם צבת לפה ולתלוש. זה יעלה לך חמישים שקלים. ברברי, אבל בדיוק לכיס שלך"..

"מעולה", מסכים הישראלי. "קבע תור לאשתי ליום חמישי"...

* * *

המעשה הבא מובא בעיקר בשל המסר שאנו רוצים להפיק ממנו, רק נקדים הסתייגות קטנה ונדרשת: תנועת "חובבי ציון" פעלה באמצעותם של אנשים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות, גם תלמידי החכמים שנתנו להם תמיכה עשו זאת – חוץ ממצות יישוב הארץ – בעיקר בשל אמונה שהקירוב מצידם יביא לשיבתם של אלו לחיק היהדות, מה שלא קרה בסופו של דבר, כפי שחזו מראש רוב גדולי ישראל בעת ההיא. מכל מקום, המסר, לדעתנו, יכול להיות רלוונטי גם עבורנו.

באחת האסיפות של תנועת "חובבי ציון", נעמד מורה הדרך הרוחני שלה, רבי שמואל מוהליבר, וביקש מאת הנאספים (שרובם היו מתבוללים פורקי עול) שתי בקשות: האחת, לכסות את ראשם. השנית, לדבר רק ביידיש.

נענה אחד הדוקטורים: רבי, את בקשתך בקשר לכיסוי הראש נכבֵּד למרות שאינה נעימה לנו במיוחד(...), אולם את בקשתך לדבר ביידיש איננו יכולים ליישם. רובינו דוברים פולנית או רוסית וביידיש אנו "שוברים שיניים".

נענה רבי שמואל בחיוך: כאשר שלח הקב"ה את משה אל פרעה, טען משה שהינו "כבד פה, כבד לשון וערל שפתיים" ואינו יכול להתבטא בהיכל המלך כיאות. "ומדוע באמת שלח הקב"ה את משה ללא שריפא את גמגומו תחילה, הן לא ייבצר ממנו כל", הקשה רבי שמואל.

לאחר אתנחתא קלה נתן רבי שמואל פרשנות משלו: כאשר רצה הקב"ה לגאול את ישראל, חשש שיבוא נואם מחונן, כריזמטי ומלהיב, יפתח בנאומי הסברה מליציים וישכח את המטרה הסופית: גאולת ישראל. לכן שלח הקב"ה דווקא את משה שהינו כבד פה וכבד לשון. משה הגיע לפרעה וניגש ישר לתכל'ס: "שלח את עמי ויעבדוני". ללא התחכמויות או משחקי לשון. 

"גם מכם", סיים רבי שמואל את דבריו, "מבקש אני לדבר דווקא ביידיש ולאו דווקא מן הפן הדתי שבעניין. מפחד אני שכל אחד יראה את כוחו במליצה ובדיבור סוחף והמטרה תישכח מכם. אדרבה, תדברו דווקא ביידיש, תחשבו מראש את מילותיכם ותקצרו ככל הניתן. את המטרה – היא העיקר – אל תשכחו!"...

מרעיון זה שאמר רבי שמואל על פרשת השבוע, אנו יכולים להבין נקודה נוספת שרבים תמהו עליה: בפרקי אבות (ו, ד) מורים לנו חז"ל: "כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך".

רבים שואלים: מה בוער שלימוד התורה ייעשה דווקא מתוך חיי דחק, מתוך סגפנות ופרישות. מדוע לא לעודד אנשים ללמוד מתוך הרחבת הדעת וליהנות גם מן העולם הזה במסגרת המותרת?

לאור הסברו של רבי שמואל מוהליבר, אנו מבינים מצוין: כאשר אדם ינסה גם ליהנות מכל מה שמציע העולם הזה, רבים הסיכויים שהוא יוסט מן הלימוד ויזניחו בסופו של דבר. לכן אם יגביל את עצמו אך ורק לחיי תורה בלא לבקש לעצמו הנאות מן העולם הזה, בסופו של דבר יוכל להשיג את מטרתו במלואה וגם יזכה ל"אשריך בעולם הזה".

* * *

מסר זה יוכל לשמש עבורנו כמודל בכל תחומי החיים: סמן לעצמך מטרה, תנסה להיות ממוקד בה בלא שתוסט לגורמים אחרים. וזכור, בדיוק כפי שהעקירה הזולה כואבת מאוד, בכדי להיות ממוקד כראוי עליך לוותר על אמצעי נוחות אחרים שעלולים להסיט אותך מן התכלית.