איך המציאו את הגלידה, המרגרינה, המיונז והקרמבו?

מישהי חשבה פעם למי עקרת הבית צריכה לומר תודה על המרגרינה, ואיך, איך סבתא הייתה מסתדרת בלי סוכריות?

אלפי מוצרי מזון חדשים מגיחים מפס הייצור בכל שנה בעולם, והייצור שובת לאחר מספר חודשים, כי אתן ואנחנו לא הורדנו אותם מספיק ממדפי המרכולים. המזל הבלתי מוסבר (ואולי כן?) של מוצרים מסוימים, גרם להם להפוך לנכס צאן ברזל. אך כשהמוצר נולד, לא תמיד ניחשו ממציאיו שהוא ירשום היסטוריה, עד שהופתעו גם הם והתלהבו מכך שהיה להמצאת המאה, אם לא המילניום.

בואו נצא להתחקות בעקבותיהם של מוצרים שהפכו ללהיט כמעט בכל מזווה ביתי. לא התיימרנו להקיף את כולם, אבל לפחות להטעים על קצה הסכו"ם מזה וגם מזה.

גלידה: על הגביע ומה שבתוכו

קרח, דבש ומי פירות, היה המתכון הראשון ממנו יצרו גלידות לקיסרי רומי אניני הטעם. אלה שלחו את עבדיהם עם סוסים ועגלות צפונה אל מורדות האלפים המושלגים, משם הביאו כמויות אדירות של שלג לרומא, בתקווה שחלק מהשלג לפחות לא יימס בדרך.

הגלידה הייתה רק לנחלתם של מלכים ורוזנים באיטליה, בצרפת ובאנגליה, שהחזיקו בטבחים מיוחדים לייצור מאכל האצולה לאניני הטעם.

מאז אותם ימים אריסטוקרטיים יוצרו מיליארדי טונות של גלידה בכל הטעמים, שכן לפני 400-500 שנה דלף סוד המתכון להמוני העם, שהחלו גם הם ליהנות מקסמה של הגלידה.

קינוח מדהים בכל עונה (אילוסטרציות: shutterstock)

אינו דומה טעם גלידה העולה מן המפעל בישראל, לטעם גלידה העולה מן המפעל באנטוורפן. טעמה של הגלידה משתנה ממדינה למדינה בהתאם לטעמם של התושבים. הישראלים למשל, אוהבים את הגלידה מתוקה.

עד לפני קרוב למאה שנים נמכרה הגלידה בגביעי נייר, ובבתים הייתה נאכלת בצלחת. איש לא חלם על הרעיון המתבקש: לייצר גביע שגם אותו ניתן יהיה לאכול באותה הזדמנות.

גביע הגלידה, כמו המצאות עולמיות רבות, נולד 'בלי כוונה' בקיץ של שנת תרס"ד, ביריד שהתקיים בסנט לואיס, ארצות הברית. באותו יום שרבי לוהט ציפתה למוכר הגלידות שביריד עבודה רבה. הלקוחות שזרמו למקום, ביקשו להצטנן מעט באמצעות המעדן הקריר והמתוק, ובעיצומו של חום אזלו כל גביעי הנייר שהכין המוכר מראש, שכן אף הוא לא צפה התנפלות שכזאת על דוכנו. הקונים הפוטנציאליים הביטו בעיניים כלות בגלידה הנתונה בין שכבות הקרח, וזעמו על שאינם יכולים ליהנות ממנה.

בסמוך לדוכן הגלידה, ניצב דוכן בבעלותו של מהגר יווני, שמכר אפיפיות, ופלים דקיקים שנאפו במקום ונמכרו חמים וטריים. היווני, אכול הקנאה, הביט בהמון שגדש את דוכן הגלידה. איש לא הביט לכיוון הדוכן שלו, כי אפיפיות חמימות היו הדבר האחרון שיכול להקל במעט על תחושת החום.

בעודו מתוסכל ונואש, נטל המוכר את אחת האפיפיות החמות שלא היה להן דורש, גלגל אותה סביב אצבעו לחרוט, כפי שמגלגלים פיסת נייר, והגיש את הגביע המאולתר למוכר הגלידה. היצירתיות המקורית מצאה חן בעיניו של מוכר הגלידה, וכך הסחורה ששניהם כבר הספידו אותה, החלה להיחטף. השניים חגגו במשותף על הלקוחות, ולא תיארו לעצמם שבאותו רגע הגיח לאוויר העולם גביע הגלידה הראשון, שהוליד אחריו אינספור גביעים לאורך מאת השנים האחרונות.

קרמבו: השוקולד השחור והקצף שבפנים

מה היו מחלקים בחברות התהילים בשבתות החורף אם לפני 200 שנה לא היו ממציאים לנו את הקרמבו? דווקא המוצר הלא ישראלי כלל, התאזרח כאן יותר טוב מבכל מדינות תבל, עד שלמעלה מ-50 מיליון יחידות קרמבו נמכרות בארץ בעונת החורף, עם שוק שהולך וגדל מדי שנה.

ערש הולדתו של הקרמבו הוא דווקא במדינה שאפשרה לו תנאי אחזקה נאותים. הקרמבו הראשון יוצר בדנמרק, אך למרות ניסיונותינו הרבים לברר מיהו האיש האחראי על המוצר הגאוני, לא הצלחנו לאתר את שמו.

קרמבו - מעדן חורפי מביצים

יהיה שמו אשר יהיה, הרעיון הדנמרקי היה לייצר תחליף לגלידה שניתן לאכול אותו בחודשי החורף הקפואים, מבלי להקפיא גם את הגרון. בגרמניה השכנה התלהבו ממנו והוא התאזרח בצפון אירופה. הקרמבו עשה עלייה לישראל לפני 55 שנה, בשנת תש"כ, כשקונדיטורים מדנמרק וגרמניה עלו ארצה והביאו את המתכון המעניין. הקרמבו יוצר ומיוצר בצורה תעשייתית, כאשר מוזרמות למכונה תמיסת סוכר ותמיסת חלבון ביצים. הרכיבים מוקצפים ומוזרקים על ביסקוויט, ומשם הקרמבו הכמעט מוכן עובר לציפוי שוקולד.

אם תשמעו פעם על אדם המצהיר כי הוא עובד ב'לעטוף קרמבואים', אל תרימו גבה מתפלאת. את הקרמבו הרך והעדין עוטפים בצורה ידנית. כל אחד מהם זוכה ליחס אישי ומיוחד, מה שלא תמצאו בשום ממתק אחר

מרגרינה: יוקרתית בעבר, מושמצת כיום

בתואר מוצר המזון המושמץ ביותר לאחרונה - מוכתרת המרגרינה, כשטובי התזונאים התגייסו להסביר לנו עד כמה המוצר מזיק, במיוחד כשהוא מכיל את השומן הבעייתי, הטראנס. עד כמה שישמיצו אותו, לא נמצאה עקרת בית, שלמרות הבהלה לטראנס, תוותר לחלוטין על מרגרינה. לכל היותר היא תחפש לצרוך מרגרינה בריאה יותר, העיקר שזו תהיה קובייה מלבנית ושומנית המתאימה לעוגות ועוגיות נימוחות, ושישמיצו הקנאים.

המרגרינה, מעניין לדעת, החלה כפרי חזונו של נפוליאון שחיפש תחליף זול וזמין לשומן מן החי, שיהיה עשוי מתחליף צמחי. עם גידולה של האוכלוסייה העולמית ובאירופה בפרט במאות ה-18 וה-19, לא נמצאו די שומני חיות לסיפוק הצרכים של האוכלוסייה הגדלה. נפוליאון השלישי, קיסר צרפת, ביקש להמציא חמאה זולה כדי שגם חיילי הצבא והצי, כולל דלת העם, יוכלו ליהנות ממנה. בשנת תרכ"ח הוא הטיל על הכימאי הצרפתי מז'מורייה לעשות כמיטב יכולתו להגביר את תפוקת השומנים במדינה, ואף הבטיח לו פרס אם יצליח במשימתו.

מושמצת לרעה

מז'מורייה יצא אל החווה המלכותית בווינסון, כדי לערוך מחקר מקיף ברפתות. לאחר עמל ויגיעה, הוא הצליח לפתח משהו. שנתיים לאחר מכן החל בית חרושת הסמוך לפריז לייצר את המרגרינה. המרקם הזכיר למז'מורייה משום מה, פנינה, ולו בגלל הצבע, והוא החליט לכנות את המצאתו בשם 'מרגרון', שזו פנינה בשפה היוונית. סיפור ההמצאה הגיע לידיעת שתי משפחות של סוחרי חמאה בהולנד, שמיהרו לבירה הצרפתית להיפגש עם הכימאי. מאז עברו עוד כמה עשרות שנים, עד שהוחל בייצור המרגרינה להמונים. בין שתי מלחמות העולם, עלה הצורך בתחליף לחמאה השווה לכל נפש, ונתפס אפילו כבריא, שכן אינו מיוצר משומן מן החי. חברת יונילוור הייתה הראשונה שהחלה לייצר מרגרינה בגרמניה בתחילת שנות השלושים להמונים. האירופאים התלהבו, וגם האוסטרלים והאמריקאים החלו לצרוך את מוצר הפלא, שהיווה תחליף לחמאה. בכ"ו באלול תרצ"ח, נרשמה חברת 'בלו-בנד' כחוק במשרד התעשייה והמסחר של המנדט הבריטי בישראל, על ידי ד"ר ארמונד הילדסהיימר, כימאי במקצועו, נצר למשפחה הרבנית הידועה מגרמניה, שכעובד יונילוור ביקש להעלות את הבשורה החדשה גם לארץ הבחירה. מעניין לציין שבארצות מסוימות המרגרינה הייתה יקרה יותר מהחמאה, ונתפסה כמוצר מיוחד ויוקרתי שרק קונדיטוריות אנינות משתמשות בה. איך שגלגל מתהפך.

שימורים:  קחו פטיש ואזמל ותפתחו

עמוק בלב היהודי מקנן תמיד החשש מפני מלחמה אפשרית, רעב או מחסור שיש להיערך לקראתו, עם מים מינרליים, ביסקוויטים וקופסאות שימורים, להם מוקצה מקום של כבוד. רק לאחר שהתושבים בדרום הארץ העמיסו את בתיהם בכל טוב שימורי הארץ המובטחת לקראת ה'מבצעים' האחרונים (לא, אל תתבלבלו, לא דיברנו על מבצע של הוזלת מחירים ברשת), בדיוק כמו אבותיהם במלחמת ששת הימים ובמלחמת תש"ח, הם הצליחו לישון טוב בלילה. מה היינו עושים בלעדיהם? גאון מי שהמציא את השיטה.

את שיטת הפסטור של לואי פסטר כולנו מכירים, אך היה מי שקדם לו וגילה את השיטה לשמירת טריות המזון. ניקולאוס אפר מצרפת היה חותם כדי מזון בתערובת גבינה ולימון, מלפף את הפיה בחוטי מתכת, ואחר כך היה מרתיח את המזון. אפר הצליח לחשב בדקדקנות את משך ההרתחה הנצרך לכל סוג של ירק, פרי ובשר, כדי לשמרו. הוא ניסה את המצאתו ושלח את הכדים החתומים אל מעבר לקו המשווה ובחזרה, והאוכל אכן נשמר בטריותו. בשנת תק"ע קיבל מחקרו של אפר את אישורה של ממשלת צרפת, ואז פרסם את תוצאותיו בספר שמאוחר יותר תורגם לאנגלית.

אבל אין צדק בעולם, ומיד אחרי תרגום הספר זכה אנגלי בשם דונקין בסכום כסף גדול עבור המצאת אותה שיטה בדיוק, שהעתיק מספרו של אפר...

דונקין, המעתיקן ללא בושה, ניצל את שותפותו במפעל מתכת, והעביר את השיטה משימור מזון בכדי חרס לשימורים בקופסאות פח, ומאז הפך לספק השימורים הבלעדי של הצי הבריטי.

בשנת תקפ"ד נלקחו קופסאות עגל משומר וגזר משומר ממפעלו של דונקין, על ידי חוקרי הקוטב הצפוני. כעבור 114 שנה, בתרצ"ח, נפתחו הקופסאות, תכולתן נבדקה במעבדה, והיא נמצאה במצב מצוין. למרות זאת לא נמצא אף מתנדב אחד שיסכים לטעום את תכולת הקופסאות. הייתן מוכנות להסתכן?

אגב, קופסאות השימורים של העבר היו עשויות מפח עבה שהולחם ביד. פתיחתן הייתה באמצעות פטיש ואזמל ומחירן היה גבוה מאוד. הן נרכשו רק לצורך מסעות ארוכים. אבל עד מהרה התייעלה השיטה, המחירים ירדו וקופסאות הפח הפכו לנחלת הכלל.

מאז השתכללו השיטות, פותחו קופסאות פח דקות יותר, אותן פתחו באמצעות פותחן. ומאז ועד היום, החברות המשווקות מזון משומר מתחרות ביניהן על פיתוחים נוספים ומועילים בתחום הקופסאות. איש אינו חושש לטעום מהן, כל עוד תאריך תפוגת התוקף לא הגיע, והקופסה אינה מראה סימני התנפחות אפשריים.

מסטיק: ההוא שגדל על העצים

מבלי להתייחס לפעולת ה'מעלה גרה' הזוכה לגינוי הורים ומחנכים רבים, ישנם מבוגרים, שלפחות בסתר זקוקים לפעולת הלעיסה, כאשר הם מנסים להיגמל מסיגריות או מאכילת יתר - והמסטיק הוא התחליף לעישון ולאכילה.

המסטיק אינו מוצר חדיש שנולד אל תוך המאה העשרים. כבר בזמנים קדומים היו אנשים שלעסו במרץ מסטיק העשוי משרף של עצים מסוימים או ממיני עשבים מתוקים, עלים, גרגרים ודונג.

היוונים בתקופה הקדומה נהגו ללעוס מסטיק גומי, וקראו לו 'מסטקה'. היה זה שרף שהופק מגזעי עצי המסטיק הגדלים באזור יוון וטורקיה. הנשים היווניות נהגו להשתמש בשרף כדי לנקות את שיניהן, מבלי לדעת כלל כי הן מונעות עששת. גם באמריקה הקדומה נהגו האינדיאנים לאסוף את השרף מגזעי העצים המחטניים לאחר כריתתם, וליהנות מלעיסתו. סתם כך להעסיק את הלסת בפעולה רוטינית.

המסטיק המודרני הומצא בשנת תר"כ, כאשר חוקרים גילו שרף מיוחד לייצור מסטיקים שהופק מעצי ספודילה שצמחו ביערות הגשם הטרופיים במרכז אמריקה. עץ הספודילה גדל בעיקר במקסיקו ובגואטמלה ולשרף המופק ממנו היו סגולות מיוחדות שלא הוכרו בכל עץ מסטיק עד כה. הוא היה חלקלק, נטול גושים, גמיש וקפיצי, והחשוב ביותר, הוא שמר על טעמו במשך זמן ממושך.

שנים לאחר מכן, עם המהפכה התעשייתית, כאשר שיטות הייצור השתכללו, האריזות שופרו ואמצעי השיווק הפכו לזמינים, הפך המסטיק הקטן למוצר לעוס למדי. ומאז ועד היום מכינים מאותו שרף עצים, בתוספת סוכר או תחליף סוכר, גלוקוזה וחומרי טעם, מסטיק.

סוכריות: עתיקות שלא נס טעמן

עד כמה שאימא תמחה ש'סוכריות מזיקות לשיניים', סבתא תבקש רחמים על ליבם וחיכם של נכדיה, ותעניק אותן (אך אל דאגה, אימא תיתן גם היא סוכריות, זה יקרה כשהיא תהיה סבתא).

הסוכריות הראשונות בעולם היו המצאת המצרים שסללו את הדרך בשביל כל הסבתות שבעולם עוד לפני 3,000 שנה במצרים. המצרים (וישנן הוכחות שגם הסינים במקביל) היו מכינים תערובות של פירות ואגוזים, אותן נהגו לערבב עם דבש או עם אניס. לאחר שהעיסה התקשתה, יצרו ממנה סוכריות מתוקות.

בימי הביניים הסוכר היה מצרך יקר ונדיר, שעה שהעוני והרעב שררו באירופה. סוכריות היו שמורות רק לאנשי האצולה העשירה, שמצצו אותן בחיכם האנין. באותה תקופה היה הסוכר מגיע לאירופה בדרך לא דרך. הפרסים נהגו לגדל בארצם קני סוכר, וימאים הביאו את הסחורה באוניותיהם לאירופה ומכרו את הקנים לכל המרבה במחיר.

לפני 714 שנה בערך נהגו האיטלקים להכין מוצרי סוכר פשוטים שנמכרו בחנויות תבלינים ובבתי מרקחת. רק במאה ה-17 החלו האנגלים לבחוש ולבשל סוכר ולייצר סוכריות. הפטנט היה פשוט: מערבבים סוכר עם מים ושוברים את העיסה. ההבדל נעוץ בסוג הבישול: בישול בטמפרטורה גבוהה יצר סוכריות קשות. כאשר הסוכר חומם בטמפרטורה בינונית, נוצרו סוכריות רכות, ואילו בבישול בטמפרטורות נמוכות נוצרו סוכריות גומי.

כבר לפני כ-200 שנה, בתחילת המאה ה-19, הפך סלק הסוכר למוצר הנפוץ ברחבי העולם, ובמקביל, ייצור הממתקים הפך במהירות לתעשייה עצומה שמגלגלת מיליארדי סוכריות בשנה. באותה תקופה באמריקה הפכה הכנת סוכריות בבית לתחביב פופולרי. האמריקאים נהגו לבשל את הסוכר עם מנטה או עם לימון, וקיבלו סוכריות מנטה חריפות או סוכריות לימון חמצמצות. מי שלא ייצר לעצמו סוכריות, יכול היה למצוץ אותן באדיבות יותר מ-380 בתי חרושת לייצור סוכריות שעשו זאת. הלהיטים היו מקלות מנטה וסוכריות מרציפן על בסיס סוכר רותח ועמילן. היצע דל יחסית לעומת שלל הסוכריות במגוון העצום של הצבעים והטעמים שמוצע היום.

מיונז:  רוטב בעל אלף משמעויות

מי היה הראשון שהחליט לערבב שומן עם ביצים או חלמון ביצה ולהפוך אותו לממרח ומתבל פופולרי כל כך, המשמש בסיס לרטבים שונים או מתלווה לסלטים ומאכלים רבים?

אם במוצרים מסוימים המומחים תמימי דעים בנוגע לקרדיט לממציא המוצר - הרי שבמיונז הדעות חלוקות, ואין תשובה חד משמעית לשאלה המתבקשת.

ובכל זאת, ביקשנו לדעת: מאין הגיע אלינו המיונז? כפי הנראה, מצרפת, לפני 150 שנה לפחות.

צלילי השם 'מיונז' גרמו ללא מעט אנשים לנסות ולנחש את הסיבה לשמו. השף הצרפתי אנטואן קארן גרס שהשם הגיע מהמילה 'מנייה' שפירושה 'לערבב', וכידוע לכל שף מתחיל, ייצור המיונז נעשה על ידי הקצפת החלמונים עד שהם הופכים למרקם חלק ובוהק. גרסה נוספת טוענת שהמילה הצרפתית 'מויו', שפירושה חלמון ביצה, היא זו שאחראית לשם 'מיונז'. השם מיונז גם מקושר עם העיר באיון הנמצאת לחוף האוקיינוס האטלנטי. הרוטב שנרקח בה על ידי תושביה, נקרא בשם 'באיונז', ועם השנים הפך למיונז.

היחיד שמצאנו שנוקבים בשמו בקשר למיונז הוא הדוכס רישלייה הצרפתי. מספרים שכשהוא נכלא במאה ה-18, במבצר מהון שבאי מינורקה שליד ספרד, רקח את הרוטב המפורסם, ובחר להעניק לו את שם בית הכלא - מהון, שעם השנים הפך למיונז.

כך או אחרת, נמשיך לצרוך מיונז (לייט), ונדע מה שבטוח: את המוצר אי אפשר היה להמציא בארץ חמה כמו ישראל.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן