הרבנית ימימה מזרחי לפרשת וארא: הגיע זמן הגאולה

פרשת "וארא". סוף סוף אחרי 210 שנות שיעבוד במצרים, הרעים חוטפים מכות והסובלים מתחילים להיגאל. זו פרשה שאמורה להיות מאד שמחה אבל האמת, היא לא ממש שמחה. כשמשה מגיע ומבשר "והוצאתי! והצלתי!וגאלתי! ולקחתי!",[1] אחיו  המשועבדים ממאנים לשמוע; לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.[2]

איך יתכן – הנה בשורת גאולה, חיכיתם לה כל כך הרבה זמן ומדוע אינכם מקשיבים?

את הדפים הללו אני מבקשת להקדיש השבוע ליהודי צרפת. תמיד אני אומרת שפרשת השבוע היא הפירוש של השבוע שלנו ופרשתנו מסבירה לנו שלהיגאל זה כל כך כואב. להיגאל זה כל כך קשה. שואל הזוהר הקדוש: למה כתוב "והוצאתי-והצלתי" בסדר הזה דווקא? הרי לפי הסדר הנכון, קודם מצילים ואחר כך מוציאים. כשאת נופלת לבור את לא צועקת "הוציאו הוציאו". את צועקת "הצילו הצילו". אז בשביל מה "והוצאתי"?

והלימוד בזוהר הוא נפלא. "הוצאה" זה כשלמישהו אין חשק לצאת ואין מוטיבציה לצאת. ה' עושה "והוצאתי" לעם ישראל, שנמצא במצרים כעובר במעי בהמה. כמו שצריכים למשוך את העגל ממעי הפרה, כך יש למשוך ולהוציא את בני ישראל ממצרים כי לכשעצמם, הם לא רוצים לצאת.

לצאת זה לא כיף.

לא עם שידוך; כמה פעמים בנות חיוורות ניגשות אלי בסוף שיעור: "הרבנית, תברכי אותי!"

"מה קרה, למה את נראית כך??
"כי אני צריכה הערב לצאת עם מישהו".
"לא נורא", אני מנחמת. "ה' יעזור לך".

לא כיף לצאת לשידוכים, לא כיף לצאת לעבודה חדשה, לא כיף לצאת למלחמה, לא כיף לצאת מכליך ולא כיף לצאת לעולם. ראיתי את הפנים של הנכד שלי כשהוא יצא לעולם ופתאום הפה שלו נהיה סמיילי הפוך כשהוא ראה אותי... מה זה, ככה נראית הרבנית ימימה? J (איך שאלה אותי מישהי – "הרבנית, אני לא מבינה איך זה שהקול שלך ברדיו שונה לגמרי מאיך שאת נראית"). אני כל הזמן מפייסת את התינוק הקטן הזה על כך שהוא בא לעולם. לא, לא פשוט לצאת.

כך גם יהודי צרפת הנאהבים והנעימים. לא פשוט לצאת מצרפת. והאמת, עוד מעט ואין צרפת. וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ – וְאֵינֶנּוּ.[3] לא אני אמרתי את זה כי אם נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, שאמר "צרפת בלי יהודים לא תהיה צרפת". אז הרי החדשות: תיכף צרפת בלי יהודים, מפני שצרפת לא ראויה ליהודים. שנים שיהודים מסייעים לכלכלת צרפת ומגינים עליה ברוחניותם ולכל היותר מתייחסים אליהם שם כמו לאזרחי חסות.

מי הכי לא אוהב את הדיבורים שלי עכשיו? יהודי צרפת.

כמו היהודים במצרים בשעתם, כך גם ליהודי צרפת קשה מאד לעזוב את צרפת. קשה להם מאד כי זה משבר זהות, להיגאל. להגיע לישראל ולהתאזרח אינו לא רק משבר תעודת-זהות אלא שאלת מהות: מי אני עכשיו, בעצם?

זה קורה לך בחתונה שלך. זו גאולה שמגיעה עם משבר זהות. זה קורה לך בלידה. לידה היא גאולה וגם היא מביאה איתה משבר זהות: מנין באתי ולאן אני הולך?

אחד הפסוקים שאני יותר בוכה מהם, ממש, מדבר על קיבוץ גלויות: וְשָׁב ה' אֱלֹקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים.[4] זה משפט עצוב, כי מה פירוש "קִבֶּצְךָ" – כמו קבצן, אומר המלבי"ם. ה' הולך בחוץ לארץ כמו קבצן, כמו אחרון שליחי הסוכנות, ומבקש: "בבקשה תבואו, בבקשה". ואתם מרגישים כאלה נדבנים על שאתם מגיעים לכאן. ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל כמו קבצן ורש"י כותב: שגדול יום קבוץ גלויות, ובקושי (איך קיבוץ גלויות קשה לקב"ה!), כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש, איש איש ממקומו.[5]

למה מגיעים לארץ ישראל? כי חייבים את ההגנה של הארץ הזאת. שמעתי את ציפי ליבני השבוע אומרת "סליחה, לארץ ישראל לא באים כמקלט. זו חשיבה גלותית. אנחנו באים לכאן כדי להתקדם וכדי לפתח פה מעצמת היי-טק". במילים אחרות, ליבני חושבת שבאנו ארצה לבנות ולהיבנות וזה פשוט לא נכון. אנו באנו ארצה ניצולי מחנות. אנו באנו ארצה עם ארבעה ארונות. אנו באנו ארצה שַׁכּוּלים ואלמנות. האנטישמיות חיה ובועטת, ולחיקה של ארץ ישראל מגיעים כמו לחיקה של אמא. לא באים כדי לשפר את אמא וכדי לשדרג את אמא אלא באים כדי שהיא תאסוף אותנו לחיקה ותגן עלינו בגופה. וזה לא בושה.

ואני רוצה לדבר לא על הצרפתים אלא על הצרפתיות. כל כך הרבה תלמידות יש לי שהגיעו מצרפת, מדהימות באמונתן התמימה. אם חושבים על כך, מאז ומתמיד האישה מצרפת היא סמל האמונה הצרופה. בספר מלכים מסופר על האישה מצרפת – עיר מקראית קדומה ליד צידון. האישה מצרפת היתה אלמנה ולה בן יחיד. השנה – שנת בצורת והיא מקוששת עצים ביער ורואה שם את אליהו הנביא, שמתחבא מפני אחאב המבקש להרגו. ואליהו הנביא שואל אותה "את יכולה להביא לי עוגה?"

"עוגה? מנין? אני אלמנה עניה. יש לי רק כד עם מעט קמח לי ולבן שלי".  

והוא מנסה אותה בניסיון נורא: "תביאי לי את הקמח", הוא אומר לה. "אני כהן. אעשה לך הפרשת חלה".[6]

האם האישה הצרפתייה תמסור את נפשה על החלה? האם תהיה לה כזו אמונה? ובעצם, צרפתים יודעים למסור נפש על חלות. רק ביום שישי האחרון התדפק יהודי על דלת המרכול הכשר בפריז ואמר לקופאית: "תפתחי לי, אני חייב חלות!"

הקופאית ניסתה לרמוז לו שהמרכול הוא מלכודת מוות ושיימלט משם אולם הטרוריסט הכריח אותה לפתוח ולהכניס את האיש, וירה בו ברגע שהוא נכנס. אז כן, צרפתים יודעים למסור נפש על חלות.

את שארית הקמח שיש ברשותה היא נותנת לאליהו הנביא והוא אומר לה "אַל תִּירְאִי [...] כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר ".

בהמשך נפטר הבן. "מה קורה פה?" היא אומרת לאליהו והוא מחיה את הילד ואומר "רְאִי – חַי בְּנֵךְ! "[7]

דעי לך, אישה צרפתיה. תגיעי לארץ ישראל ויהיו לך ניסיונות בפרנסה. יהיו לך נסיונות בזוגיות. אבל יש לך הבטחה מאליהו: כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר. נכון, אין זו הבטחה לשפע אבל אתם תתקיימו. ומעל הכל, הבן שלך יחיה. החיים חשובים יותר ממחייה והרוחניות של ארץ ישראל תזרים בכם חיוּת שאין בזהב של צרפת.

שמעתי השבוע את רבהּ הראשי של טוניס, הרב חטב. איזה איש אציל. בנו, יואב חטב הי"ד, נלחם בטרוריסט ונרצח. רק לפני שבועות ספורים הוא ביקר בארץ ישראל כסטודנט בפרויקט "תגלית". הרב חטב סיפר שהחלום של בנו היה לבוא לארץ ישראל והנה, הוא הגיע לפה בארון.

תגיעו לכאן בעודכם חיים. אל תגיעו מתים. נכון, זה קורבן להגיע לפה וזה משבר זהות אבל רְאִי – יש לך הבטחה מאליהו: "חַי בְּנֵךְ!"

פגשתי את האם השכולה מטולוז שבצרפת, שבעלה ושני בניה נרצחו לפני שנה ליד תלמוד התורה, ואלֶיה אליהו עדין לא הגיע להחיות את בניה. על זה אנחנו צריכים להתפלל עכשיו. "תבוא. אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים! אנחנו השתגענו, אין לנו יותר פנים – רק הולכים ומתכלים כל הזמן.[8] ה', שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח.[9] תביא את אליהו, שעליו אמרת 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא'".[10]

יהי רצון שיבואו כולם בקיבוץ גלויות ענק לגאולה השלמה שנראה עוד השבוע בעזרת השם.