הסוד של הזמן או – מה שהשעון יודע ולא גילה לאיש...

כשאבי ז"ל נשם את נשימתו האחרונה, קור עז החל להתפשט בתוכי. לא קור סתם זה היה. אלא קור של קפאון. לא. לא היה זה קור של אדם חסר לב, אלא קור שחָפַץ להקפיאו. אבל לא רק את הלב שלי הוא ביקש להקפיא באותו רגע קפאה גם המחשבה עימו, והדיבור.... והמבט.... המבט לא זז, ולא יכולתי לשמוע מסביבי דבר.   לאט, או במהירות אינני זוכר, הכל בתוכי נעצר. במילים אחרות - עולמי חרב. עולם של חיים ותקווה, שמחה ובטחון בין רגע קרס. תמונות ילדות החלו לרצד במוחי כשאני תוהה על משמעותן תחושת ההבטחה שלוותה אותן התחלפה בתחושה של נדר מחולל... באותו רגע הפכתי כבובה על חוט, נטולת רצון ממש. כך נראה הרגע שבו אבי נפטר. רגע אחד ארוך וממושךְ בו הכל החוויר והתרוקן מיופיו... כמו תמונה שבבת אחת אבדה את גווניה. כמו יהלום נוצץ שפתאום התגלה מזויף. כמו החיים כשנתפסים במערומיהם.. לכן, היה לי נדמה שהעולם כולו בעצם קפא. (כי איך תיתכן מציאות אחרת ברגע כזה..) וכך היה נמשך אולי לנצח אלמלא האחות - אחת מהסגל במשמרת - אשר פרצה אל הרגע הקפוא בלי רשות ונפצה אותו לרסיסים... לא הכרתי אותה, רק שפתאום הבחנתי במָשהו שמפריע לדוּמָה שאפפה אותי. מִישהו לידי לא הפסיק לזוז מאיזו סיבה.. כן, האחות הזאת הסתובבה שם. היא סדרה אי אילו דברים. בדקה ברישומים. כתבה או התהלכה לה סתם כך מצד לצד. חזור ושוב... לאט ובחוסר רצון התחלתי להפנות מבטי ימינה ושמאל ..

נדהמתי לראות איך כמותה גם אנשים נוספים, עוברים ושבים במסדרונות כאילו שום דבר נורא מהותי לא קרה עכשיו באמת. בהיתי לעברם. חלקם דברו ביניהם על דא..

מי מהם כתב לעצמו איזה דבר או נגס בפרוסה. זכורה לי אפילו נערה שישבה בספסל וצחקקה לעצמה בזמן שדברה בפלאפון... השבתי מבט לעבר מיטתו של אבי. הוא עדיין היה שרוי שם. ללא נשימה וללא רוח חיים. אצלו אמנם הכל נעצר. וגם אצלי. אבל מסביב, נדמה שהעולם ממשיך כרגיל. גם מעבר לחלון הכל נראה דומֶה. למטה, בקצה הרחוב איש חילק עיתונים לעוברים ושבים.. אנשים פסעו במדרכות. אשה דחפה עגלה של תינוק. מכוניות דהרו בכבישים.. הזזתי את ראשי מהחלון. לפתע הבחנתי בו, תלוי על הקיר.

שעון עגול סתמי בצבע לבן דהוי ועייף. ניגשתי לראות. השעה היתה 7:26 . המחוגים נעו קדימה זה נכון. הזמן לא נעצר. הוא זז כרגיל. ממשיך הלאה... המבט השפוף שהיה לי התחלף במבט מתמרמר. איך זה יכול להיות? תהיתי לעצמי, איך ייתכן שהכל ממשיך כרגיל כאילו שום דבר לא קרה? ריבון העולמים, אינני מבין. זה אבא שלי נפטר עכשיו.

אבא שלי שוכב כאן דוּמָם. האינכם רואים? האבא שמסר נפשו עבורי ימים כלילות. עבד והזיע ללא הרף. דאג שהכל יהיה תמיד טוב בשבילי. בשביל כולם. ולא, אף פעם לא בשביל עצמו. ככה כל חייו, נתן ועמל ברוב טורח. וכֵּאֶב. ואהבה. אבא שלי, למען ה... אז איך, איך שום דבר לא נעצר? ואיך אף אחד לא מפסיק לזוז? ואיך, רק איך עולם כמנהגו נוהג? ולמה השעון לא נעמד? לא לרגע. לא לשבריר שניה... מאז אותו הרגע, כעס התמלא בתוכי. ומאז אותו רגע הוא שם אצוּר. ככה, כבר שבע שנים, הכעס לא נעצר. רוטט, בדיוק כמו הזמן. הולם ודופק בדיוק כמו השעון. עד לפני שבועיים. לפני שבועיים קרה דבר נורא. נורא, כמו שקרה לי באופן אישי לפני שבע שנים... זה היה כשצדיק גדול נרצח בידי אדם מעורער. המוות הפתאומי והנורא היה כ"כ בלתי נתפס, כל כך בלתי צפוי שיתרחש, כמעט בלתי אפשרי. אבל, זה אמנם קרה. וכשזה קרה, גם אז השעון לא נעצר. לא באותו הרגע. לא בכלל. אף לא לאותו שבריר שניה כשחרב ננעצה בלבו הטהור ופָּסְקָה נשימתו לעד. לשבריר שניה אחד הזמן לא חשב לעמוד מלכת. לא העיף הצידה מבט. לא הניד עפעף. באותו שבריר שניה כשחרב נטלה רוח אפו של צדיק, המחוגים לא פסקו מלנוע הלאה.. השעון לא נעצר. רק דהר ודהר כִּמְטורף בדיוק כמו אז, לפני שבע שנים.... בבת אחת חזרו כל אותן תחושות להציף אותי במלא עוצמתן. שני מקרים בהפרש של שנים הצטלבו במוחי: אבא שלי ואבא של אלפים מעם ישראל, כאשר שניהם נלקחו מהעולם – השמים לא נפלו, העולם לא נעמד מלכת, הטבע לא הרכין ראשו ולוּ לדקה... פרצתי בבכי עז. ה אלקים, איך זה ייתכן?? איך השעון הזה שבראת אף פעם לא מתחשב? לא לעולם. לא בשום ארוע. למה הוא לא מפסיק לזוז גם ברגע כזה, כשהנורא מכל מתרחש? כשלכאורה אין טעם להמשיך. למה הוא לא נעצר אף לא לרגע קט..? טמנתי ראשי בין ברכי ובכיתי ללא הרף. ואז זה אחז בי. פתאום ברגע של חסד עליון הבנתי הכל. הסוד כמו התגלה.. האם זה יכול להיות? האם שום דבר רע באמת אף פעם לא קורה? האם זה מה שהשעון יודע ולא מגלה? האם בשל כך הוא אף פעם לא פונה, לא מניד מבט לאחור?! זהו, ודאי! השעון שלך בורא עולם, נברא פשוט למלא רצונך.

כן, הזמן למעשה הוא מלאך. כמו כל המלאכים המשרתים אותך ללא בחירה. ומאז שבראת את העולם ציווית עליו לא לעמוד. לא להביט לאחור. לא להפסיק ולא משנה מה יקרה. גם כשכאילו נדמה שקורה משהו עצוב או מפחיד - אל לו  לעצור. כי התפקיד שלו חשוב כל כך- להמשיך תמיד  קדימה.... וזה המסר הנצחי שלו. את זה הוא מלמד אותנו ככה, בקול דממה דקה כבר אלפי שנים. ואלפי שנים שלא תהינו, לא שמנו לב, שהכל בעצם מוכרח להיות רק טוב. שהרי אם באמת היה משהו רע קורה, תיכף הכל היה מזדעזע, נשבר ונעצר. פעם אחת זה קרה, שכל העולמות נשברו וקרסו, זה היה בחטא אדם הראשון... אז, ההנהגה הקדומה נעצרה והעולם פסק מלכת. פסק, כמו שהיה עד אותה דקה. בו ברגע, מוות פקד את הברואים ובו ברגע, התחיל עולם לגמרי חדש... הזמן השתנה. הכל השתנה. כן, פעם אחת זה קרה. אך מאז - הכל צועד אל תיקונו, תכליתו.

ולכן אסור לעצור. ואף לא להביט לאחור בכלל. כי כל עצב הוא רק עצב יחסי. יחסי להבנה שלנו כנבראים. ובתוכו טמון אור גדול. אור נסתר. אור גנוז. ובגלל שדברים רעים או עצובים לא באמת קורים, גם הזמן אף פעם לא צריך לעצור. כי שום  דבר לא  רע או  נורא באמת. והכל הוא רק ציווי ה הטוב שיש לו תכלית לשוב להיות מתוקן. לחזור אל השורש, אל רגע ההדבקות עם ה. לשוב אל השלמות, אל עולם מתוקן. וכל מאורע שקורה, מוסיף אל השלמות הזאת. מזרז את ההגעה אל התכלית, אל הגאולה. לכן השעון צועד ללא לאות. בכל צעד קדימה שלו, הוא מקרב את כולנו אל הרגע בו הכל יהיה  כבר מתוקן! והוא צמא ונכסף כל כך אל המפגש. וזה כּל מה שחשוב בשבילו. ואם כך, אין רע בעולם. ומשום כך, אין יאוש כלל. אלא הכל  הוא  טוב. ורק אנו עוד לא השכלנו להבין. נדמה לנו שהעולם סביבנו - פשוט. אבל הוא עמוק כל כך. ויש בו סודות נסתרים. פלאים. ואנו תוהים וטועים לחשוב, שדברים לא טובים קורים. אבל בראיית הבורא יתברך אין לזה מקום. את כל זה הבנתי היום, שבע שנים לאחר הפרידה מאבי. שעלי לצעוד תמיד קדימה בשאיפה לתקן עוד את נשמתי ואת העולם. ככה, מתוך אמונה. בשלווה, בנחישות. כמו השעון, כמו הזמן. אף פעם לא להתבלבל. אף פעם לא  לעצור.