השפן והארנבת המקראיים

מניין נדע מה הגדרת המושג "העלאת גרה"? הן המקור היחיד בו מושג זה (ז"א העלאת גרה של התורה, כמובן) מופיע הינו תורת ישראל. כדי לדעת מהי העלאת גרה, עלינו ללקט את כל אלה המתוארים בתורה  כבעלי תכונה זו, ולראות מה המכנה המשותף ביניהם. אין מקום לתאר את המושג לפי הנראה לעינינו, ומשחלק מהמוגדרים כך לא יתאימו לתיאורינו נקבע: "התורה טעתה". המהלך ההגיוני חייב להיות הפוך, כאמור, לראות מה משותף בין כל המוגדרים, ועל פי זה להבין את ההגדרה. שלשה עשר בעלי חיים מוגדרים בתורה כמעלי גרה: שור, שה כשבים, שה עזים, אייל, צבי ויחמור, אקו ודישון, תאו וזמר. וכן גמל שפן וארנבת... לאחד עשר מתוך השלשה עשר מערכת עיכול מורכבת והם לועסים את מאכלם פעמים מספר. השנים הנוספים – השפן והארנבת – לועסים את מאכלם כשאר חבריהם מעלי הגרה, לעומת זאת אין להם מערכת עיכול מורכבת כשלהם, ובכך שונים הם משאר שותפיהם להגדרה. המכנה המשותף בין כל השלשה עשר הינו אפוא הלעיסה – ההיבט החיצוני ולא זה הפנימי. ממילא זו ההגדרה של העלאת גרה ולא צורת מערכת העיכול.

בגישה זאת אחזו רוב ככל פרשני וחוקרי המקרא:

1.  הרב פרופ דוד צבי הופמן זצ"ל, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, בפירושו לויקרא (ראו בפירושו זה, תרגום עברי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים).

2. רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל (שו"ת שרידי אש חלק ב סימן י"ז).

3. ד"ר יהודה פליקס בספרו "החי של התנ"ך" תל - אביב, תשט"ו, הוצאת סיני.

5. הבלשן וחוקר המקרא יהושע שטיינברג, במילון התנ"ך ערך ארנבת. וכן בספרו "משפט האורים".

6. פירוש "דעת מקרא" לספר ויקרא, פרשת שמיני, פרק יא, פס ו, בהגהות.

7. פרופ קנוט שמיד-נלסון, בספרו "הפיסיולוגיה של בעלי החיים", בתירגום עברי, בהוצאת "יחדיו", עמ 20.

8. הרב מרדכי נויגרשל, בנספחים לביאורו על ספר הכוזרי, חלק ב, עמ 196-197.

9. פרופ יהודה לוי, בספרו "יהדות ומדע – כחכמות משלימות", עמ 234 – 235.

10. באנציקלופדיה המקראית, כרך ח, ערך שפן. וכן כרך א, וערך ארנבת.

11. הרב אמיתי בן–דוד בספרו הבהיר "שיחת חולין" עמ ת"י.

12. המדען עזריה אלון בספר "החי והצומח של א"י", חלק ז, עמ 234.

13. הרב אברהם קורמן בספרו "הטהור והמותר", נספח א.

14. פרופ ישראל אהרוני בספרו "זיכרונות זואולוג מתחיל", ספר שני, תש"ו, עמ 206 – 207.  

15. הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשת השבוע, סדרה שנייה, פרשת שמיני, עמ 43.

16. באנציקלופדיה עולם התנ"ך, ויקרא, עמ 71. (שנחשב למוערך מאוד בקרב החוקרים).

17. הרב זמיר כהן במאמרו שפורסם במגזין הידברות, גיליון מספר 20, עמ 19. (מביא שם ראיה לדברינו כאן מדקדוק לשוני של המקרא).

18. חוקר המקרא הנודע פרופ מ.ד קאסוטו, בפירושו לתורה, שראיתי לצטט את דבריו במיוחד מפאת התאמתם לגישתנו, וכך כתב: "בעלי חיים אלו (השפן והארנבת) נכללו כאן בין מעלי הגרה... בגלל תנועות פיהם הדומות לתנועות של מעלי הגרה, והתורה לא באה ללמדנו פרק במדעי הטבע אלא לתת סימנים חיצוניים שעל פיהם אפשר יהיה להבחין בין הבהמות הטהורות ובין הטמאות".

ולמעשה שורש הדברים נמצאים כבר בתלמוד, שכן כאשר הגמרא במסכת חולין (דף נ"ט), רוצה לתאר בעל חיים שאי אפשר לדעת אם הוא מעלה גרה אם לא, אומרת היא: "מצא בעל חיים שפיו גמום" (חתוך). כלומר, כיוון שפיו חתוך אין לדעת אם מעלה הוא גרה אם לא, ומדוע? הן ניתן לראות את מערכת העיכול שלו, ברור אפוא בעליל כי עיקר סימן העלאת הגרה הינו בפה, ולאו דווקא בדרכי העיכול. ועלינו להדגיש כי חכמינו בתלמוד לא הסתפקו בקביעות כלליות אלא פרטו לפרטי פרטים את מערכות העיכול של בעלי החיים השונים כל אימת שדנו על תכונות בעלי החיים, ניתחו לפרטי פרטים את מבנה אבריו הפנימיים כולל מערכת העיכול, כפי שמבואר בתלמוד במסכת חולין.

פרופ' ישראל אהרוני מנה את ההתאמות החיצוניות (הסימנים החיצוניים) של השפן והארנבת לבין שאר מעלי הגירה המוזכרים במקרא, וכך כתב:

1. הארנבת מניעה את לסתותיה גם כשאינה אוכלת, בניגוד לבעלי חיים שאינם מעלות גרה.
2. מבנה הגולגולות של הארנבת והשפן זהות למבנה הגולגולות של מעלי גרה.
3. כיוון הכפלים שבפני כותרת הטוחנות הוא לרחבן, כמו בכבש ובעז. משמע שהארנבת והשפן לועסים את מזונם כמעלי גרה; כלומר באכלם יניעו אף הם את לסתם התחתונה מימין לשמאל. (י. אהרוני: "זיכרונות זואולוג עברי", ספר שני, תש"ו, עמ 207-206. וראה אצל הרב א. קורמן, הטהור והמותר, פרק א, עמוד 31). 

המושג העלאת גרה - אטימולוגיה

רש"י מבאר ש"גרה" הוא מגזירת מים הנגרים [=נוזלים- מצודות ש"ב י"ד]. שהאוכל נגרר אחר הפה. דהיינו: האוכל רך ונוזלי. ואח"כ מביא את אונקלוס המתרגם במפורש ש"פישרא" הוא מזון נפשר ונמוח. דהיינו, לפי שני הביאורים ברש"י: הבהמה מעלה חזרה לפיה את המזון שכבר נתרכך. וודאי נתרכך ע"י רוק הלעיסה הראשונה וע"י הירידה לכרס ובית הכוסות. וכל זה כלול במה שכתב רש"י: "שע"י הגרה האוכל נפשר ונמוח". והרי קודם ביאר ש"גרה" הוא שם האוכל הנמוח, א"כ מה כוונתו: "שע"י הגרה האוכל נפשר"? בהכרח כוונתו לכל הפעולה העושה את האוכל לנמוח, מהלעיסה הראשונה עד שחוזר לפה. ובפירוש רד"צ הופמן כתב במפורש על מעלה גרה: מעלה את מה שלעס. ובמלון אבן שושן: גרה: מאכל שנגרר בשניים, שנלעס ונבלע. ועיקר מה שכתבתי הוא שלרש"י "גרה" הוא אוכל נוזלי ורך ונמוח, ואין זה משנה כלל אם זה מהלעיסה או מהקיבה, העיקר שניתן לומר על "גרה" שהיא האוכל הנמוח, שגם הגללים ממלאים פונקציה זו לא פחות מאוכל מהמעיים. המילה "גירה" יכול שתיגזר מן השרש "גרר" (יעויין בספר השרשים לרבנו דוד קמחי מגדולי המדקדקים). סביר שהמילה נגזרת מן המילה "גרון". שיטת עיכול זאת היא העברת המזון תהליך דו שלבי מובהק המעורב במעבר המזון פעם שנייה דרך הגרון אחרי העלאתו אליו.

העלאת גרה – פירושה להעלות מזון לעיכול נוסף

אמנם ראינו לעיל שהסיבה העיקרית שהתורה מנתה את השפן והארנבת ביחד עם מעלי הגרה היא בגלל הסימן החיצוני שלהם, ברם במילים "העלאת גרה" קיימת משמעות של העלאת מזון מגוף הבהמה לפיה?! ובכן התשובה היא כזאת: השפן והארנבת אכן מעלים את מזונם ממקום כלשהו בגופם, בתהליך המכונה קופרופגיה המיוחד אצל השפן והארנבת, שבהחלט יכול להיחשב כהעלאת גרה של התורה, מה שמתאים להגדרת העלאת הגרה גם אם לא יעלו את המזון מאותו מקום ממנו מעלים אותו מעלי הגרה האחרים, וכאמור.

תהליך הקופרופגיה מבואר בספרי החוקרים:

1. אצל הארנבת: פרופ קנוט שמיד-נלסון בספרו "הפסיכולוגיה של בעלי חיים" כותב: "הארנבונים

[ Ooryctolagus והארנבות ( [(Lepusשגם הם (כמו אוכלי תאית) בעלי מעי עיוור גדול שנעשית בו התססת התאית, פתרו בעיה זו (עיכול תאית) בדרך בלתי רגילה. שני סוגי פרש נוצרים אצלם: בגללים הקטנים, המוצקים והכהים, המוכרים יפה, וסוג של גללים רכים, גדולים ובהירים יותר, שאין הארנבון משיר אותם לאדמה, אלא אוכלם הישר מפי הטבעת. הגללים מסוג האחרון נוצרים במעי העיוור, ובליעתם שנית מאפשרת עיכול וניצול מלאים יותר".  (פרופ קנוט שמיד-נלסון בספרו "הפיסיולוגיה של בעלי החיים" בתירגום עברי, הוצאת "יחדיו", עמ 20).

* פרופ' יהודה לוי, בספרו "יהדות ומדע – כחכמות משלימות" כותב על אכילת הגללים אצל הארנבות שזה "מאפשר [להם] עיכול מושלם של הצלולוזה (ויש אומרים עיכול של ויטמינים המיוצרים על-ידי חיידקים במעי הגס) שקשה לעיכול במעברה הראשון במערכת העיכול. תהליך זה נחשב חיוני". (עמ 234 – 235)

2. אצל השפן: פרופ' יהודה לוי כתב שם דברים דומים גם על השפן, מסתבר שהחוקרים גילו תהליך דומה גם אצל השפן, וכך כתב: "סלעים מחסה לשפנים" כתב דוד המלך בספר תהילים (קד, פס יח), ומעניין שקיים שפן הנקרא "פיקה" (pika) שחי בין הסלעים הנקרא באנגלית גם "rock rabbit", כלומר, שפן סלעים – וגם הוא מעביר את האוכל דרך המעי, באותו תהליך (דהיינו התהליך שנזכר לעיל לגבי הארנבת). ומאחר ו"גרה" היא מאכל שנלעס ונבלע [ראה רש"ר הירש (ויקרא יא, פס ג). ומילון אבן שושן (עיין גרה [א]). גם התרגומים שם "פשרא", כלומר מרוכך], הפעולה הזאת היא "העלאת הגרה" ממש". (עמ 235. וכן הוא מפנה למקור הבא:smith. A.t. & Weston. M.l, "ochonta princes", mammalian species, 352:1 am.soc. mammalogists, 1990).

השפן והארנבת – אכן נמנים בין מעלי הגרה במובן המקראי, ובצדק!

לאור נתונים אלו, יש לנו רק לעמוד ולהתפעל מדיוקה המפליא של התורה:

1. מבנה הגולגולת של השפן והארנבת הם כשל מעלי הגרה.

2. הם לועסים את מזונם כמו מעלי הגרה.

3. הם חוזרים לאכול פעם נוספת את המזון שהם כבר בלעו לצורך עיכול.

4. החזרה על אכילת המזון המעוכל (הגללים הרכים) הינו הכרח בשבילם, ונעשה כחלק מתהליך ההזנה הקבועה שלהם, ממש כדרכם של שאר מעלי הגרה.

5. פרופ קנוט שמיד-נלסון כתב שהם אוכלים את המזון המעוכל (הגללים הרכים) "הישר מפי הטבעת", ומבחינה מציאותית הם מעלים אותם מאזור פי הטבעת (הנמוך) אל פיהם, לצורך עיכול מושלם.

הכל ביחד מעיד על דיוק מפליא של התורה – שליט בעולמו יודע!

הערת הכותב: עיקרו של מאמר זה (דהיינו הטיעון בדבר זיהוי החיה כמעלת גירה על ידי הסימן החיצוני שלה) אחוז בדבריו של הרב מרדכי נויגרשל, בנספחים לביאורו על ספר הכוזרי, חלק ב, עמ 193-199. וזאת מלבד הרשימה של המפרשים והחוקרים שהבאתי, שמסכימים לטיעון זה -  "וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם".