אל תשליכני: בנות שחוזרות הביתה לטפל בהורים המזדקנים

מירי אולמן סוגרת את אפרכסת הטלפון ופונה אליי בחיוך שח ציו מבוכה וחציו התנצלות. "הסכמתי לדבר איתך, לא חשבתי להעביר אלייך את החומר בשידור חי". אולמן, נשואה + 5 ילדים ו-7 נכדים, הסכימה אחרי הפצרות להתראיין לכתבה הזו. היא אימא נהדרת, וסבתא נפלאה, ובשנים האחרונות משמשת גם בת למופת.

לאולמן זוג הורים מבוגרים, בגילאי שמונים. האב צלול בדעתו, מתפקד ועצמאי, האם כבר לא זוכרת מי זו מירי בדיוק. יש לה ארבעה אחים הפזורים על פני הגלובוס, ורק היא כאן עם ההורים, על כל המשתמע מכך.

היא לא לבד. עליית גיל התמותה בשנים האחרונות, כמו גם הטכנולוגיה הרפואית המתפתחת, האריכו באופן משמעותי את תוחלת החיים. כהמשך לכתבה על דור הסבים והקשר המורכב לפעמים מול דור הנכדים, אנחנו רואים חשיבות בהכנסת צד שלישי למשוואה: הילדים שבתווך. אנשים רבים מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. מחד מטפלים בילדים ובנכדים, ומאידך מטפלים בהוריהם המזדקנים.

הסוגיה מורכבת, כואבת, ולא תמיד קלה לשני הצדדים. אנחנו כאן כדי להביא את הקולות, ההדים, העדויות, והמסקנות, ולא בשביל לומר לכן מי צודק ולמה, אלא כדי לעורר אתכן למחשבה. כולנו, אם ירצה ה', נגיע לשם יום אחד, במידה ואיננו שם היום. חשוב שנדע מה זה אומר.

חולקות זמן בין שני בתים

גברת בלומה זילברמן, אמה של מירי, התקשרה במהלך הראיון לומר שהיא לא לקחה את התרופה שלה הבוקר כי לא היה מי שייתן לה אותה. "את יצאת מהבית מוקדם", האשימה את מירי, "בלי לתת לי את התרופה שלי".

"אימא שלי כבר לא זוכרת לצערי שאני לא גרה אצלה בבית ושיש לי דירה משל עצמי כבר קרוב לארבעים שנה. בדרך כלל אבא שלי נותן לה את התרופה, אני לא יודעת מה קרה הפעם". אולמן מתנצלת ומתחילה להתקשר. אחרי מספר שיחות מתברר שהאם כן נטלה את התרופה, שהאב אכן הביא לה, אבל היא פשוט לא זכרה את העניין. "זה חוזר על עצמו כל הזמן בווריאציות שונות", נאנחת אולמן. "אני כבר די מיואשת, אבל אין לי הרבה מה לעשות".

איך ההרגשה לטפל פתאום בהורים שלך שכל השנים טיפלו בך?

"קשה. מאוד קשה. עם אבא שלי זה יותר קל, כי הוא ברוך ה' צלול בדעתו ואפשר לנהל איתו שיחה נורמטיבית. גם איתו צריך ללכת לבדיקות ולביטוח לאומי, לרווחה ולמה לא, אבל אפשר לקבוע איתו זמן ולהגיע. עם אימא שלי הסיפור אחר לגמרי. היא פשוט כבר לא ממש איתנו, מין רגעי צלילות-לא-צלילות שאין להם אחיזה של ממש במציאות. ברמה האישית מאוד קשה לי. אני הבת הצעירה שלהם, והתרגלתי תמיד להיות המפונקת, זו שדואגים לה לכל דבר, וקונים לה מה שהיא רוצה, ומתקשרים כל הזמן לדרוש בשלומה, ופתאום אני זו שהם זקוקים לה, מין היפוך תפקידים כזה שהוא לא נורמטיבי, הוא מרגיש לא נכון".

איפה האחים והאחיות שלך?

"יש לי אחות אחת בארצות הברית, אז חוץ משיחות טלפון פעם בכמה זמן, אין לה הרבה יכולת לעזור. אח אחר שלי גר באנגליה ומטופל בעצמו בילדים מוגבלים, כך שאין על מה לדבר. אחות שלישית דווקא גרה כאן, אבל די מתנערת מאחריות".

כלומר?

"אני לא מדברת איתה על זה בצורה ישירה, אבל אחרי שנעשו מספר ניסיונות לגייס אותה לעזרה, שלא נענו או נדחו בתירוצים שונים ומשונים, פשוט למדתי לא לבקש. אולי קשה לה הסיטואציה, אולי יש משהו אחר שאני לא יודעת עליו. בסופו של דבר זו אני מול אבא ואימא, וזהו".

מסתבר שזה לא זהו בכלל. כי אולמן עושה כמעט הכול. היא קובעת תורים לרופאים, מזמינה בדיקות מעבדה הביתה, קונה תרופות, מגיעה לבקר כל יום, מבשלת, שולחת בגדים לכביסה וגיהוץ, והרשימה עוד ארוכה. "בהתחלה נכנסתי לזה בטבעיות. מה, לא יהיה להם מה לאכול? אבא שלי מעולם לא נכנס למטבח, וחוץ מלהכין חביתה אף פעם לא ראיתי אותו מבשל, אז עכשיו, בגיל שמונים, הוא יתחיל? וראיתי שאם לא קונים להם וקובעים להם ועושים להם - אז אין להם. אני לא יכולה להסכים לזה. הם ההורים שלי".

זיוה מויאל, עובדת סוציאלית ופקידת סעד לחוק הקשישים, אומרת שיש הרבה ילדים כמו אולמן, אבל בציבור הכללי יש לצערנו גם אחרים. "זה באמת משמח לראות שרוב הילדים מכבדים את ההורים שלהם מעל ומעבר, במיוחד במצבים לא פשוטים, כשמדובר בתשושי נפש ובאנשים סיעודיים. אבל לצערי, אני נתקלת גם בהרבה מקרים אחרים. אנשים שמתנערים, שבדיוק לא יכולים, ועסוקים, ובכלל - חושבים שהתפקיד של המדינה הוא לטפל בהורים שלהם. זה לא תפקידם".

מה אומר החוק?

"על פי חוק, ילדים חייבים במזונות הוריהם. אנשים לא יודעים את זה בדרך כלל עד שמגיעים למצב שבו הם מחויבים בכך ועובדת סוציאלית דורשת את זה מהם, אבל מרגע שהורה הופך לתלותי ואינו יכול לדאוג לצרכיו השונים, כלכליים או פיזיים, החובה חלה על ילדיו. אפשר להשאיר את ההורים בבית ולדאוג להם שם, אפשר להוציא אותם לסידור מוסדי ולדאוג לממן אותו, הבחירה בידי הילדים. אבל אין ספק שהחובה והדאגה - עליהם".

באילו תגובות את נתקלת?

"קשות מאוד. אנשים אומרים הרבה פעמים משפטים כמו 'אני בקושי גומר את החודש עם המשפחה שלי, איך את רוצה שאני אדאג גם לאבא שלי?' ואני נשארת המומה. אלה ההורים שלך! בלעדיהם לא היית כאן היום, איך אתה בכלל מעז לדבר כך?"

אז מה עושים?

"במידה והילדים לא דואגים ולא מוכנים לקחת אחריות, אנחנו ממנים אפוטרופסות אחרת על ההורים. בכל מקרה, אדם קשיש שאינו יכול לדאוג לצרכיו - יש למנות לו אפוטרופוס. באופן טבעי, שארי בשרו הקרובים - ילדיו, הם האפוטרופוסים עליו. אם הם לא רוצים או לא עושים את מלאכתם נאמנה, אנחנו ממליצים על מישהו אחר. הרבה קשישים מקבלים אפוטרופוס חיצוני שלצערי דואג להם לא פחות ואולי אפילו יותר, מילדיהם".

נשמע קשה. לא ברור איך אפשר להתכחש להורים או להתנער מהאחריות להם. שושנה שולץ טיפלה עד לאחרונה באמה שהתגוררה בביתה באחד החדרים. אביה של שולץ נפטר בשיבה טובה לפני חמש שנים, ומאז האם מתגוררת אצלם. לפני כחצי שנה יצאה האם לסידור מוסדי.

"אני לא אגיד לך שאני שמחה מזה", מודה שולץ כשאני מנסה לברר איתה את התחושות. "אבל כבר לא הייתה ברירה. באמת שלא. אימא, שתאריך ימים, כבר לא בריאה. היא סיעודית, מקבלת מטפלת זרה, והמצב שלה לצערי רק מתדרדר מיום ליום. הגענו למצבים שהילדים שלי נחשפו למראות שלא רציתי עבורם, שלא באשמת אף אחד, אבל בהחלטה קשה החלטנו שהכי טוב שהיא תהיה בחוץ".

באילו תגובות את נתקלת לסידור הזה?

"מי שמכיר את הנפשות הפועלות יודע שעשיתי נכון ומחזק את ידי. הרחוקים יותר, מצקצקים בלשונם ואומרים מאחורי גבי שאני מרשעת. מי שלא נמצא בעובי הקורה ולא יודע אילו שנים לא פשוטות עברנו מאז שאבי זכרונו לברכה נפטר, לא יכול להבין את הצעד הזה".

אילוסטרציה (צילום: פלאש 90)

עצוב להזדקן לבד

אבל לא רק כשההורים מגיעים למצבים של חוסר תפקוד, הילדים נדרשים להתגייס למערכה. זה קורה גם קודם, כשההורים צלולים בדעתם, אבל נשארים לבד-לבד במערכה.

"הגיע אליי אדם עם דמעות בעיניים", מספרת מויאל. "יש לו תשעה ילדים, תשעה! ואף אחד לא מוכן לעזור לו. הוא אדם עצמאי, צלול, מתגורר בגפו אחרי שאשתו נפטרה, וצריך שמישהו יבוא מספר פעמים בשבוע לישון איתו ולארח לו לחברה. דברים פשוטים: לצאת איתו למרכז יום לקשישים, לעשות קצת קניות במכולת, לבשל ארוחה פעם בכמה ימים. אף אחד מכל תשעת הילדים שלו לא מזיז את עצמו. שאלתי אותו איך זה יכול להיות, והוא ענה לי בפשטות שאין לו מה לתת להם אז הוא לא שווה מבחינתם. כשהיה לו הוא נתן וקיבל תמורה, עכשיו כשאין לו, אנחנו צריכים למצוא מישהו אחר שיתנדב בטוב ליבו לסייע לו".

אהובה בן-חיים, בת 83, אומרת שראתה מראש את הנולד. "ארבעה ילדים יש לי, ואני יודעת שחינכתי אותם טוב. אבל יש מצבים בחיים שאפילו על החינוך הטוב שלי אני לא סומכת. בגיל 65 כתבתי צוואה ובה חילקתי את הרכוש, כתבתי מי אני רוצה שיהיה האפוטרופוס עליי, והסברתי איך אני רוצה שהדברים יעבדו. חברות שלי חשבו שאני משוגעת, אבל היום הן מודות שצדקתי באלף אחוז. ברוך ה' אני עדיין כאן, אבל הן כבר סובלות מהילדים שלהן".

החכם עיניו בראשו, אבל גם במצבים כאלה קשה לסמוך על ההחלטות האישיות שלנו. פעמים רבות ילדים שמתקשים לתפקד מול הוריהם מאצילים את הסמכות לדור הבא, הנכדים. אולמן מודה שחמשת ילדיה מגויסים לעזרה עם סבא ובעיקר עם סבתא.

"יש לי בן בחור ישיבה שמגיע לישון אצלם בלילות. הוא מוותר על הגעה הביתה, על ארוחה חמה וחיבוק של אימא, כדי לכבד את סבא וסבתא. בת אחרת שלי, אימא לילדים בעצמה, מבשלת להם פעמיים בשבוע אוכל שמספיק לכל הימים חוץ משבת. הנכדים עושים את זה בשמחה כי הם רואים את ההירתמות שלי לנושא ומבינים שזה מחובתם. אבל אני יודעת שלא אצל כולם זה ככה".

הם שואלים איפה הדודים שלהם בסיפור המורכב?

"לא. זה נושא כאוב והם לא רוצים להכביד עליי. הם עושים מה שאני מבקשת, בשמחה ובהרבה אהבה, ודי להם בכך. אנחנו לא עושים חשבונות של אף אחד אחר, רק של עצמנו ושל מה שאנחנו צריכים לעשות".

"אני לא חושבת שזה התפקיד של הנכדים", חולקת עליה שולץ. "אפשר להיעזר בהם, אבל אי אפשר לבקש מהם לעשות את העבודה. יש להם חיים משלהם, ולפעמים טיפול בסבים וסבתות הוא לא נחמד ובכלל לא נעים במצבים מסוימים. צריך גם לא להטיל עליהם יותר מדי מחויבות מעבר למה שהם יכולים. זה התפקיד של הילדים ואם הם לא יכולים לעשות אותו נאמנה, אז שלא יאצילו סמכויות על הילדים שלהם. זה לא נשמע לי בריא".

מויאל מסבירה שהדברים אינם חד צדדיים וקשה לקבוע מה נכון. "בכל משפחה זה אחרת, וכל אחד עושה את השיקולים שלו. אם הטיפול הוא בגדר הסביר, אני חושבת שנכדים יכולים להירתם. יש משהו הרבה יותר נעים ונינוח בקשר של נכדים מול סבא וסבתא מאשר בקשר של ילדים מול ההורים הקשישים שלהם. אני רואה הרבה פעמים שהקשישים מתקשרים טוב יותר עם הדור השלישי, מתחברים אליהם יותר, ולפעמים יותר קל להשאיר את הסידור כזה".

שלא יעשו טובות

"אם זה יקרה לי אי פעם, פשוט תעזבו אותי". את המשפט מעורר החלחלה הזה שמעתי מאימא של חברה טובה, שטיפלה בעצמה בהורים מזדקנים. היום, הרבה שנים אחרי, הבת שלה חצי דומעת כשאימא שלה חוזרת עליו. האם, צלולה אך מתקשה בתפקוד, עדיין אומרת את המילים האלה מדי פעם, במיוחד כשהיא רואה כמה קשה לילדים להתארגן בשביל לטפל בה.

"אני לא צריכה שיעשו לי טובות", היא אומרת לי השבוע, ואני יודעת שהיא מתכוונת לזה. "אם הם רוצים לעזור ועושים את זה בשמחה, מה טוב. אם זה עול, שיעזבו אותי. אני לא רוצה ליפול עליהם כמעמסה, שאחרי ה-120 שלי, אם אגיע לשם בכלל, יזכרו שהייתי זקנה מעצבנת, חולנית ונודניקית".

היא נותרה צינית כשהייתה, ובכל זאת, חלק מהילדים מטפלים בה בשמחה, והיא נענית. "זה קשה, ההיפוך תפקידים הזה. אני רגילה לבשל להם, לשמור להם על הילדים, לדאוג להם, ופתאום התהפכו היוצרות. הם צריכים לדאוג לי".

מה הכי קשה לך?

"הצורך לבקש עזרה. הצורך להסביר מה קשה לי ומה אני לא יכולה לעשות בכוחות עצמי. זו הודאה בחולשה שאינה בשליטתי, והיא הופכת כל מטלה ועבודה שמגיעות בעקבותיה, למלוות בתחושות רגשיות קשות. הן על אובדן היכולות העצמיות שלי והתפקוד הלקוי, הן על הבושה שבבקשת עזרה, והן על כך שילדיי שלי, עצמי ובשרי, צריכים לעשות במקומי משימות פשוטות. יש בזה משהו משפיל".

את לא רואה בכך חלק ממציאות החיים שלנו?

"לא. זה לא טבעי. ילדים לא צריכים לטפל בהוריהם. בעבר, אנשים היו נפטרים בגיל צעיר בהרבה ובמצב בריאותי טוב בהרבה".

"זה החלק שהכי קשה לקשיש או לקשישה", אומרת גם מויאל. "המעבר לחיים לא עצמאיים שדורשים הרבה עזרה שלפעמים אינה ניתנת מצד הילדים עצמם, הוא קשה מאוד רגשית ומוסיף לקשיים הפיזיים והמנטליים שמתלווים אל הזקנה".

יש דרך להיערך לכך מראש?

"אנחנו מנסים כמחלקת רווחה בעיר בני ברק לקדם מידע מראש לתועלת אוכלוסיית הקשישים. אני פונה לכולם ומבקשת מהם בעודם צעירים יחסית לעשות חשיבה מסודרת ולהחליט מה הם רוצים לעצמם בהמשך: איפה הם רוצים לגור ועם מי, מי הם רוצים שיהיה אחראי להם כאפוטרופוס גוף ואפוטרופוס רכוש, מי יטפל בהם ועוד ועוד".

החלוקה בין שני סוגי האפוטרופסות חשובה?

"מאוד, למרות שההמלצה הגורפת שלי כיום היא לאחד אותם במידת האפשר. אדם יכול להיות אפוטרופוס גוף על הוריו ולהחליט שישהו בבית אבות, אבל אם הוא לא משמש גם כאפוטרופוס רכוש זה לא יעזור לו כי הוא לא יוכל לממש את ההחלטה הזו, מי יממן את בית האבות?"

אז ההחלטה היא בידי הילדים, או בידי הוריהם?

"כיום היא יותר בידי הילדים, אבל אני ממליצה להורים לקחת אחריות בגילאים צעירים יותר ולתכנן את עתידם. כך הילדים לא יריבו, הדברים יהיו ברורים, ואתם תקבלו את מה שאתם רוצים עבור עצמכם בשלמות וללא ויכוח. הרבה פעמים אני אומרת לילדים שזו ההזדמנות האחרונה שלהם לעשות משהו בשביל אבא ואימא, אז כדאי שהם ינצלו אותה".

* * *

קשה כבר אמרנו. כואב גם. אבל מסתבר שלא בלתי אפשרי. רצון טוב, חינוך אמיתי ומחשבה תחילה, עשויים לסייע להפוך את הסיפור הזה לקל ונעים יותר.

אחרי הכול, כולנו רוצים לזכות לכבד הורים עד 120.

10 ילדים לא יכולים לגדל אימא אחת?

לא ניסינו לייפות את המציאות, אלא להביא אותה כפי שהיא, קשה ומורכבת. ובכל זאת, אנחנו רשאים לטפוח לעצמנו על השכם. ראיונות שנערכו עם אנשי מקצוע בתחום, כמו גם תחקיר שטח מעמיק שנערך לקראת הכתבה, גילה מצב אופטימי: הציבור החרדי, רובו ככולו, מטפל בעצמו בהורים מזדקנים בכבוד, בסבלנות ובהרבה אהבה.

"אני עובדת עם הרבה ציבורים", אומרת ד"ר אירית אוחנה, יועצת בתחום הקשישים הסיעודיים, "ואני תמיד נפעמת מהמגזר הנפלא הזה. בלי השוואה בכלל, באופן גורף, אנשים חשים חובה קדושה, וגם זכות. אנשים חשים צורך לדאוג למי שדאג להם כל החיים, ולא מסוגלים רגשית לזנוח את הוריהם, גם כשמדובר במצבים לא קלים, כמו דאגה להיגיינה, ניידות, ועוד".

איך את ממליצה לאנשים להתמודד עם זה בצורה הטובה ביותר?

"להורים מבוגרים קשה לקבל את העובדה שהם מאבדים מעצמאותם ומכוחם. קשה להם גם העובדה ששוב אינם יכולים לטפל בילדים או בנכדים ולדאוג להם. הם מתקשים עוד יותר לקבל את תלותם הרגשית והפיזית בילדים, תלות שהולכת ומתפתחת. השינוי שחל במאזן הכוחות מחייב התארגנות מחודשת ושינוי בהגדרת התפקידים ובחלוקתם אצל כל אחד מבני הזוג המזדקנים, וכן אצל הילדים ולעתים גם הנכדים. לכן, המשימה שלכם, הילדים, היא להבין את הקושי, לקבל את התלות ולהכיר בצרכים החדשים של ההורים. הקונפליקטים בהם תיתקלו יכולים להיות חדשים, מחודשים או כאלה שנמשכים כל השנים. לא פעם נמצאים הילדים המבוגרים במצוקה גדולה עקב חוסר אונים, קושי בקבלת החלטות נכונות לגבי הטיפול בהורה, ולעיתים אף כעסים ותסכולים עקב העומס הגדול הנופל על כתפיהם. קשה עוד יותר כאשר ההורה הזקן סובל מירידה קוגניטיבית ומתנגד לטיפול המוצע לו. אני חושבת שכדאי במצבים כאלה להתייעץ עם אנשי מקצוע, ולהבין בפני מה אנחנו עומדים. כפי שאמרתי, מרבית האנשים רוצים לסייע להוריהם, ועושים זאת עם הרבה רצון טוב, אז כדאי לפחות לדעת כיצד לעשות זאת נכון".

וכשהגיע תורי להחזיר לך, עשיתי את זה:

מסמך אותנטי, מרגש, שכתבה בת לאמה לאחר פטירתה. לא נגענו.

"אימא שלי.

כן, גם כשאת לא כאן, וגם כשהיית כאן אבל לא ממש איתי, תמיד היית ותהיי בשבילי אימא שלי.

כי מה יש לו לילד בעולמו מלבד להיות ילד של אימא?

הרגעים שאני זוכרת, הם בעיקר הרגעים הטובים. להתעורר לריח של בישולים חמים ביום חורף קר, לשוב הביתה נעלבת ולקבל חיבוק מעודד, לנתח איתך מצבים חברתיים מורכבים ולאסוף ממך עצות טובות לחיים. אני זוכרת שבערך בגיל 9 או 10, הגעתי אלייך עם רשימה ביד. היה כתוב בה פירוט של כל הדברים שאני עושה עבור הבית ועבורך באופן קבוע, כולל תמחור העבודה: שטיפת כלים - 5 ₪, שירותי בייביסיטר - 10 ₪, קיפול כביסה - 3 ₪ ועוד ועוד. את, בחוכמתך, הפכת את הדף הקמוט וכתבת בצידו השני בזו הלשון: "עבור הלילות שישבתי לידך - ללא תשלום. עבור התפילות שנשאתי להצלחתך - ללא תשלום. עבור הדאגה האינסופית, האהבה והחום - ללא תשלום". אז הפכתי את הדף וכתבתי עליו: "שולם במלואו".

כי ככה הרגשתי, אימא. גם כשכבר עברת לעולם של חוסר מודעות וצללת בתהומות של שכחה, הרגשתי שאת אימא שלי. דואגת, אוהבת, חושבת, גם אם לא יכולה להביע זאת במילים. היה לי קשה להפוך את התפקידים בינינו, ולהתחיל לדאוג לך. אבל לרגע אחד לא חלפה בי מחשבה של מרמור. פתאום הבנתי שבורא עולם מזמן לי הזדמנות נדירה להחזיר לך קצת ממה שנתת לי.

אני יודעת שגם לך לא היה קל, אימא. להרגיש שאת תלויה בי כל-כך, להבין שאני משנה סדרי שגרה בשביל להיות לצידך למקרה שתצטרכי אותי. אבל אני מקווה שידעת שאני עושה זאת בשמחה, כי אני רוצה, ואוהבת, ומרגישה שזו הדרך היחידה והנכונה ביותר עבורך.

לא פעם אנשים בסביבה ניסו להניא אותי מההחלטה הנחושה לטפל בך בכוחות עצמי. אמרו שזה לא בריא, שזה לא טבעי, שבטח זה לא מה שהיית רוצה. סליחה שלא יכולתי לשאול לרצונך, אימא. היכולת לטפל בך בסבלנות ובכבוד הראויים היוותה עבורי מקום בטוח של המשך הקשר איתך, והייתי צריכה את זה גם בשבילי, לא רק בשבילך.

למרות שלא היו לנו שיחות של ממש בשנים האחרונות, אני מגלה שיש לי הרבה חסר. אולי בגלל זה אני כותבת, כי לדבר קשה לי מדי. לא יודעת איך להודות לך, לא רק על השנים ההן, אלא דווקא על אלה האחרונות. על זה שלימדת אותי, במצבך, לאהוב, לתת מעצמי בלי תנאי, לגלות סבלנות ואמפתיה, ולהתחבר לצדדים הרכים שבתוכי.

תודה לך, אימא. בזכותך אני האדם העצמאי והנעים שתמיד רצית שאהיה. תודה שנתת לי את הזכות לחוות אותך גם בצורה הזאת, הקשה והכואבת יותר. תודה שאפשרת לי לכבד הורים בצורה מושלמת, גם כשזה לא קל ונעים.

תודה, אימא.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות  הקליקו כאן.