הכול זה מלמעלה: שלושה סיפורי השגחה פרטית (מאוד)

הסיפור שתקראו, יש לקוות, בהמשך, הוא סיפור שקרה באמת. סיפור של השגחה מופלאה שסיפרה לי סוזי, כינויה של שושנה, על עצמה - מקור ראשון. וכן, הוא באמת קרה.

"גרנו בעבר בבלגיה", מספרת לי סוזי פוקס. "בבניין שבו גרנו הייתה משפחה נוספת, חרדית, שהייתה לנו איתה קרבת משפחה לא מאוד קרובה, אבל בכל זאת, היינו קרובים. מעבר לזה, גרנו באותו בניין ולכן היו שתי המשפחות קשורות זו לזו.

במשפחה שלי יש, ברוך ה', עשירייה. עשיריית ילדים. גם המשפחה השכנה היא ברוכת ילדים. את אחד מהם החליטו ההורים לשלוח ללמוד למשך שנה בישראל, דבר שמקובל מאוד בארצות הברית וגם באירופה. הבן נסע.

כשהוא היה בארץ, אני כמובן נשארתי בבלגיה, גדלתי בשנה, המשכתי ללמוד, ועדיין הייתי מאוד צעירה כשהוא חזר. הייתי רק בת שבע עשרה, אבל מישהו זרק הצעה לשידוך בינינו, ובלי להבין בדיוק למה, הוריי הסכימו. זה היה די חריג. ממתי נישאת בת שבע עשרה בגיל כל כך צעיר? אבל עובדה. השידוך הזה קם והיה. ולא שהיה קל לשאת את תגובות החברה.

'מה קרה לכם?' נתבעו ההורים. 'ככה לחתן בת בגיל כה צעיר? זו התעללות!' כן, היו שחשבו כך".

הסביבה טרם התאוששה מהנישואים הירוקים, וסוזי הפתיעה שוב: נולד לה בן בגיל שבע עשרה, בן נוסף בגיל שמונה עשרה, עוד ילד בגיל תשע עשרה ובת בגיל עשרים.

וזהו.

למה וזהו?

כי אז התגלתה בגופה מחלה, שבגינה היא נדרשה לקחת כדורים. כדורים לכל החיים. שוב לא נולדו לה ילדים. והיא אומרת: "מה היה אילו הייתי נבהלת מדעת הקהל ומחכה, כמקובל, עד גיל עשרים כדי להינשא? הרי הייתי עלולה להישאר, חלילה, חשוכת ילדים".

סוזי חיה תמיד כשהיא מוארת באור ההשגחה האלוקית הזאת. ואם היה חסר לה משהו, משהו, באמונה, קרה לה מקרה שאחריו היא הפכה להיות סיפור אמונה מהלך.

לראות את השמים מתוך מעמקי התהום

סוזי, בעלה וילדיה - כולם ילידי בלגיה - חלמו תמיד על ארץ הקודש. ארץ ישראל. ויום אחד הם הגשימו את החלום. פשוט קמו, עזבו הכול ועלו לארץ. הם הסתדרו לא רע וחיו בנעימים, שמחים באווירה שבה גדלים ילדיהם.

באחד החגים הגיעו הוריה של סוזי לבלות עם ילדיהם בארץ. בחול המועד תכננה המשפחה הצעירה טיול. "ניסע לאשקלון", אמרו. "יש שם עתיקות. נשב על חוף הים. יהיה נחמד".

והיה נחמד באמת. המשפחה ביררה ומצאה חוף ים שומם, ללא מציל, אבל בעיקר ללא שום בעיות צניעות. הם נהנו שם, יושבים ביחד, משוחחים, ואז ביקשו שניים מהילדים רשות רק לטבול את כפות הרגליים במים.

"מה? בשום אופן לא", סירבה סוזי, אבל הילדים התחננו. "מה אכפת לך, אימא? אנחנו מבטיחים שלא ניכנס לים. רק נטבול את הרגליים".

משהו בלב אמר לסוזי: תגידי לא! אבל המשהו לא הסביר למה, וסוזי הרשתה להם לטבול את כפות הרגליים במים. "ותזכרו: לא יותר!" הזהירה.

הם התקרבו למים, וסוזי ישבה עם אמה לשיחה של גישור בין הזמנים שבהם הן חיו בנפרד. חמיה למד באותה שעה עם בעלה, חתנו. תמונה ממש יפהפייה. חוף ים רגוע, הגלים המתנפצים משמיעים קול שעושה משהו לכל בן אדם והשקיעה שהחלה להסתמן. השמש לחצה על שפופרת צבע הארגמן המיוחד שלה והשמים החלו מצטבעים באדום.

"כמה יפה", אמרה הסבתא ונאנחה. "חבל ש-".

באותו רגע התעורר אותו משהו בליבה של סוזי. "רגע, איפה הילדים?" היא קמה והסתכלה סביבה.

"מה זה איפה? הם אינם כאן על החוף?" גם הסבתא התחילה לתור בעיניה. ולא, הם לא נראו על החוף.

"אולי הלכו לאסוף צדפים", הציעה הסבתא. אבל הם לא נראו בשום מקום, וסוזי הרגישה איך עולה בה גל של חרדה. "אני דואגת", אמרה ולא הוסיפה מילה. לא לפתוח פה לשטן, לימדה אותה אמה מילדותה.

ואז, פתאום, היא הבחינה בצרור שיער בתוך המים. הבת נאבקת עם הגלים. היא חידדה את מבטיה והבחינה גם בבן כשהוא מתמודד עם אחותו ההולכת ושוקעת, מרים אותה אבל לא מצליח לאחוז בה יותר מרגע. היא שבה ונשמטת, הוא מנסה להרים אותה, ושוב...

את אימת הרגעים האלה אי אפשר לתאר, אבל אפשר להרגיש. כמה מפחיד. איך הם הגיעו לשם? הרי הבטיחו רק לטבול את כפות הרגליים במים! אבל הזמן לבירורים האלו לא הגיע.

סוזי נתקפה חרדה והחלה לזעוק אל בעלה: "בוא, תראה מה קורה לילדים! תציל אותם!"

הבעל קם מיד, ובמבט קצר הבין מה מחריד את אשתו. הוא השיל במהירות את כובעו, את מעילו, ורץ למים. רץ אבל לא הגיע למקום בו היו הילדים בסיכון נורא. הוא עצמו התחיל להיאבק במערבולת שהייתה שם, והיא שסחפה את הילדים. המקום שבו הם היו והמקום שאליו הוא הגיע היו במרחק זה מזה, ובמים הסוערים הוא התאמץ מאוד לחתור ולהגיע אליהם, אבל לא הצליח.

על החוף עמדה סוזי, בוכה, צועקת, מתפללת שמשפחתה תינצל. בעיניים כלות היא ראתה איך משחק גל ענק בבעלה, מרים אותו, משליך אותו. כדור ים. והילדים! ככל שהאימה התעצמה והשקיעה התקדמה, היא הבינה שבנה עושה הכול כדי להציל את אחותו.

ואז, ברגע מסוים, הצליחה הבת להרים את ראשה, אמרה משהו לאחיה ושבה ושקעה.

האח החל לחתור אל החוף, והגיע. לא בקלות, אבל הגיע. הוא עמד לפני אמו בוכה. "אימא, סליחה! לא יכולתי! ניסיתי! היא אמרה לי להניח לה ולצאת. לפחות אתה תישאר, היא אמרה. אימא, סליחה!"

רגע נורא. רגע מטלטל מאין כמותו. האם שמחה לראות את הבן חי ובריא, אבל הבת... מה יהיה עליה? היא התפללה בזעקה, בדמעות. החוף היה ריק מאדם. להתקשר? למי? איך בכלל תתאר היכן הם נמצאים? ייאוש. פשוט ייאוש.

אבל האבא שבשמים השליך להם קרש הצלה. היה זה דייג שישב באזור עם החכה שלו, ושמע את הזעקות. הוא בא לבדוק מה קורה שם, כפי שאמר, והאם, בבכי, הצביעה על קדקוד השיער שניסה להיחלץ שם, באשמיו, מן המים.

"אני רואה", אמר הדייג. "היא במערבולת. בעצם אין סיכוי, אבל אני אנסה".

הוא ניסה. הדייג שהיטיב לשחות והכיר את הים, הצליח במאמצי על להגיע אל הבת, תפס אותה בשערה וגרר אותה החוצה, אל החוף. היא נשארה מוטלת על החול, מקיאה, חוזרת אט אט אל עצמה ואז החלה לצעוק:

"אבא! איפה אבא!"

אבא היה שם במים, נאבק מרות. השמש כבר שקעה, וחשיכה החלה לרדת. "מצטער", אמר הדייג. "אין מה לעשות. מאוחר מדי, חשוך מדי".

"לא!" צעקה הבת בייאוש. "אל תגיד את זה! החיים שלנו בלי אבא אינם חיים! תציל את אבא, בבקשה, בבקשה!"

הדייג, שלא עמד בפני התחנונים, שב וחזר למים. והבת, על החוף, בכתה בכי מר. "אבא שבשמים", אמרה. "אני יודעת שאני מתלבשת לא לפי כללי הצניעות. אבא, אני מבטיחה שאתקן את הכול. שאתלבש רק כמו שצריכה להתלבש בת בית יעקב. אזרוק את הבגדים האחרים. אזרוק, לגמרי! שאהיה צנועה, באמת צנועה. אבל אבא שבשמים, תציל את אבא שלי!"

אבא שבשמים שמע את תחינותיה. כנגד כל הסיכויים הצליח הדייג בחשיכה ההולכת וגוברת לאתר את האב. הוא הושיט לו יד וניסה לאחוז בידו של האב שכבר נחלש והחל לאבד את כוחותיו.

על החוף נישאו בינתיים תפילות בדמע ובזעקה גדולה, וסופסוף הצליח הדייג לאחוז בידו של האב. לאט לאט הוא משך אותו אחריו ו-הצליח. הם הגיעו לחוף. חלשים מכדי לדבר. פגועים וחסרי נשימה, אבל חיים.

"למה? למה עשיתם לנו את זה?" שאלה סוזי את הילדים.

"אימא, זה לא היה בכוונה. רק טבלנו את כפות הרגליים במים ולא ידענו שהמים ממש על יד החוף מאוד עמוקים, ומצאנו את עצמנו בתוך מערבולת, נסחפים בלי להבין ולדעת מה קורה לנו. זה היה נורא".

הבת בכתה, הבן שתק, וההורים? הם אמרו "נשמת" עם מלוא כוונת הלב. "תראו איך ה' משגיח עלינו", אמר האב לאחר שכוח הצלה שהגיע למקום טיפל בו, והוא הצליח לדבר.

אפשר היה לא לראות?

כשהמשפחה החלה להירגע, נפנו כולם, בבת אחת, אל הדייג. "אנחנו...", התחילו לגמגם. "אנחנו לעולם לא נוכל להחזיר לך גמול על מה שעשית. הצלת משפחה שלמה!" את המשפט הזה הצליחה הסבתא לבטא. היא, כאילו, הזדקנה בשעה האחרונה...

"איך עשית את זה?" שאלה הבת. "אמרת שאין סיכוי. אז איך?"

"כשאמרת לי שאין טעם לחיים בלי אבא, הרגשתי שאני חייב לנסות", הוא אמר נבוך. "בסך הכול די התאמצתי להוציא אותך מהמערבולת. שזה יהיה בלי שמחה? את זה לא יכולתי לקבל".

"בבקשה", התעשת האב. "תגיד לנו מה שמך".

"שמי נחום", אמר הדייג ונפנה לקפל את החכה שלו. "דגים כבר לא יעלו היום בחכה", אמר.

"העלית דגים ממין לגמרי בלתי צפוי", אמר הסבא. היחיד באזור שלא איבד את חוש ההומור שלו.

"נחום, ברוך תהיה", אמר האב בקול צרוד. "אנחנו רוצים לשמור על הקשר איתך. בוא נחליף מספרי טלפון. כתובות".

נחום היסס, אבל מבטי בני המשפחה הפצירו בו. וכך נפתח השער בבית המשפחה לליבו של נחום הדייג.

הסוף? כבר הבנתן. נחום חובק בחום על ידי המשפחה, התקרב, ונוספה עוד נשמה יהודית טהורה לקהל עובדי ה'.

ואם אתן חושבות שהסוף טוב מדי ובמציאות זה לא עובד ככה, כדאי שתחשבו פעם שנייה.

אין פרה שאין לה תפקיד

"הבן שלי", אמרה לי חנה גוטליב. "הוא בחור טוב. שתדעי".

ההצהרה הממה אותי. "מה..."

"כי אני הולכת לספר לך עליו סיפור. סיפור של השגחה. תיכף תביני למה התכוונתי.

הסיפור הזה קרה לפני כמה שנים. מדי פעם, כשמאוד חם בחוץ, אני נזכרת בו. כשהוא קרה היה קיץ חם במיוחד. הבן שלי, יעקב, סובל מאוד מחום.

הוא ישב עם חבריו בישיבה כשפתאום הבריק לו רעיון: בואו נקפוץ לטיול קצר. מה אתם אומרים?

'עכשיו?' הם הביטו בו, נדהמים. 'מה פתאום? בבין הזמנים. בינתיים תקרר אותנו המחשבה על זה'.

'נו טוב. בינתיים בואו נלמד'.

"ככה זה התחיל. הוא עצמו סיפר לי. 'הסברנו לעצמנו', הוא אמר, 'שיש מצווה לגלות ארבע אמות חדשות בארץ ישראל'. והם אכן יצאו לטיול בבין הזמנים.

בתחילה היה הכול נפלא. הם נסעו צפונה, ורק שם התחילו בעצם לתכנן את הטיול. הייתה להם, כמה מפתיע, מפה. מה שמשך את יעקב שלי היו הרי הגולן.

הדרך הייתה יפה, והבן שלי ניווט את ההליכה בביטחון רב. אבל הזמן התארך, וגם הדרך לא קפצה להם משום מה. יעקב הבין שהחשבון שלו לא היה מדויק, ושהמסלול הרבה יותר ארוך מכפי שחישב.

הביטחון שלו נחלש במידת מה ככל שהתארכו השעות והם עדיין לא הגיעו.

הם ישבו לנוח במקום די גבוה. השטח למטה נפרש לפניהם ירוק ופורח. ואז הם החליטו: ממשיכים.

הם המשיכו, ופתאום, משום מקום, הם ראו לפניהם פרה. 'זה שור, אני חושב', נבהל יעקב. הם ניסו לעקוף, אבל גם הפרה זזה, וכך הם עמדו אלה מול זו. ברגע מסוים הפרה הרכינה ראש והם נבהלו. צמד של קרניים מחודדות שכאלה...

"ואז החל היום להיפרד. הם עמדו ליד שדה, להתפלל ערבית. אפילו את שלוש הפסיעות פסעו בקושי. כשסיימו כבר היה חשוך מאוד. מה עושים?

לחבר של הבן היה פנס. הוא הפעיל אותו ואז הם, שניהם, חדלו לנשום. 'וואו!' אמר החבר לבסוף. 'אם היינו עושים עוד צעד אחד אחורה, אם היינו צריכים לפסוע ארבע פסיעות, היינו מגיעים-'. תהום נפערה שם מולם, צעד אחד מיותר ו...חלילה.

לפניהם הייתה גדר. הם לא ידעו היכן הם. 'אולי נעבור את הגדר הזו ונמשיך', הציע החבר. אבל הבן שלי זכר שהאזור זרוע בשדות מוקשים מפעם, אבל מסוכנים. הפנס שהודלק שוטט קצת והתעכב על שלט לא בולט: 'זהירות, מוקשים'.

ואז נפחה הבטרייה בפנס את אורה. חושך עבה השתרר שם. הם החליטו להישאר במקום ולא לזוז עד הבוקר. מסוכן מדי. הם קבעו תורנות בין שניהם. האחד יישן במשך שעה והשני ישמור. כך עבר עליהם הלילה. וזה לא היה קל. יעקב סיפר שמדי פעם חלף משהו בין רגליו. משהו עם זנב. הוא פחד מאוד, אבל נשאר ער כל הלילה, מניח לחברו לישון.

"בבוקר, כשהאירה השמש, התעורר החבר. הם ירדו וניסו לחזור לאט לאט וברוך ה' הצליחו. כמובן שאת הטיול הם לא סיימו, ומאז לא היו כבר טיולים פיראטיים. לפחות אצל יעקב שלי.

ואנחנו, ששמענו ממנו את הסיפור, ידענו להודות לה' על ההשגחה המיוחדת שהשגיח על הבן הזה ועל חברו. הרי כפסע היה בינם לבין נפילה או עלייה על מוקש. והפרה? היא הייתה חלק מהעניין. היא זו שעיכבה אותם כך שנאלצו להישאר במקום ולהתפלל".

אם אסע לטבריה, שם אתה

אפרת לוי השתדלה מאוד להקפיד על שמירת הלשון. הלשון והאוזן. זה לא היה קל, אבל היא עמדה בניסיון באומץ.

כאשר התארסה אפרת, היא הייתה במצוקה. למשפחה שלה לא הייתה פרוטה, וכנ"ל לצד השני. איך יערכו חתונה? מה עם דירה, קצת ריהוט ומכשור חשמלי מינימלי?

ואז חשבה אפרת על הדודה נחמה מטבריה. הדודה שלה שאמרה לה יותר מפעם אחת שהיא תהיה מוכנה לעזור לה, כשתזדקק. לכן החליטה לנסוע לטבריה. אולי תעשה הדודה למענה.

היא עלתה על מונית לטבריה והתיישבה ליד אישה בלתי מוכרת. במונית ישבו גם כמה נערים שלא חדלו לצחוק ולספר רכילות וגם לשון הרע על אנשים שאפרת לא הכירה, אבל הדיבורים האלו צרמו לה מאוד והיא אטמה את אוזניה בידיה.

זה שימח מאוד את הנערים, שצחקו ולגלגלו עליה, והיא הרגישה שאינה יכולה להמשיך בנסיעה.

"אני רוצה לרדת", אמרה לנהג. "תעצור כאן".

"מה? באמצע הדרך? זה ממש מסוכן. אני לא יכול להוריד אותך כאן. יש פה ישוב ערבי קרוב!"

"בבקשה תורידו אותי", התעקשה אפרת.

"אל תרדי כאן", ביקשה ממנה הנוסעת שישבה לידה. "מסוכן כאן מאוד". אבל אפרת לא ויתרה. בצומת מגידו היא ירדה, והמונית המשיכה בדרך לטבריה.

בסייעתא דשמיא הצליחה אפרת להגיע, מאוחר יותר, לטבריה. מונית אספה אותה. היה שם בדיוק מקום אחד מיותר. לא מיותר בעצם...

כשהגיעה לטבריה פגשה פתאום את הנוסעת שלידה ישבה במונית הראשונה. "את הבחורה שנסעה איתנו וירדה, נכון?" היא שאלה אותה.

אפרת הנהנה.

"איך הגעת לפה כל כך מהר? דאגנו לך מאוד".

"ה' עזר לי", ענתה אפרת.

"מה את מחפשת בטבריה?"

"אני נוסעת לדודתי". ואפרת סיפרה את סיפור האירוסין והנישואין שבאופק. האישה התרגשה מאוד.  

"עכשיו אני מבינה מה את עושה לידי", אמרה. "היום הוא יום מיוחד במשפחה שלנו. זה יום בו ניצלנו בנס, ולכן החלטנו שכל שנה נאמץ כלה אחת מחוסרת אמצעים. כל בן משפחה משתתף בחלק מהסכום. והשנה את היא הכלה שנחתן. תהיה לך חתונה יפה, נשיג לך דירה להשכרה, ריהוט, ביגוד, כל מה שכלה צריכה, כולל שכר דירה לשלושה חודשים".

ואילולא הכרתי את אפרת בעצמי, הייתי אומרת מה שאולי אתן אומרות עכשיו: 'סיפורים כאלה יש רק בעיתון'. ובכן, הנני להבטיח שהסיפור הזה הוא אמיתי ובדוק, מה שמוכיח לנו שוב ושוב, שלא רק שהמציאות עולה על כל דמיון, היא גם נכתבת בידי האומן הכי גדול בעולם.