רחל אמנו: האמא של כולם

אמא רחל. אחת מבין ארבעת האימהות הקדושות של העם היהודי. סיפורה מופיע בספר בראשית בפרקים כ"ט-ל"ה. סיפור חייה ודמותה האצילית לאין-שיעור של אמא רחל שזור בהקרבה, בשתיקה, בוויתורים, בכאב ובסבל. בואו נצא ביחד למסע בעקבות חיי רחל אמנו.

ילדותה

רחל נולדה בשנת בקע"א, בפדן ארם (נקראת גם חרן), לאביה לבן בן בתואל בן נחור בן תרח. רחל הייתה האחות הקטנה (ויש המפרשים שגם התאומה) של לאה. רחל ולאה התייתמו מאמן בגיל צעיר ומאחר ולא היו להם אחים, שלח לבן אביהם את בתו רחל, שהייתה הקטנה מבניהן, לרעות את הצאן.

יעקב

בכנען חי יצחק הצדיק, בנו של אברהם, אשר הפך את חייו במסע גילויו של הקב"ה בעולם. ליצחק היו שני בנים: יעקב, שהיה איש תם, צדיק ויושב אוהלים, ועשיו, שהיה צייד ואיש מלחמה שהקפיד מאוד בכיבוד הוריו. לקראת מותו קרא האב לשני הבנים ורצה לברך אותם. את הברכה החשובה יותר, הלא היא ברכת הבכורה, היה אמור עשיו לקבל. יעקב, שרצה בכל מאודו להתברך בברכה זו במקום אחיו, התחפש בעצת אמו לעשיו, וזכה לקבל מאביו ברכה זו במקומו. עשיו, ששמע על כך מאוחר יותר, כעס כל כך עד שביקש להרוג את אחיו, ויעקב נאלץ לברוח מפניו. בצר לו הוא פנה לארן, שם קיווה לקבל מחסה מפניו אצל בני משפחתו של אמו.

ויאהב יעקב את רחל

פגישתם הראשונה של יעקב ורחל מתוארת בתורה בהרחבה: יעקב מגיע לארן מותש, עני וחסר כל. שם הוא פוגש בשדה בשלושה רועי צאן שהגיעו כדי להשקות את צאנם ומחכים לשאר הרועים כדי שיחד יגוללו את האבן שמכסה את פי הבאר. יעקב ניגש אל רועי הצאן: "וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ" (בראשית כט, ד). שואל אותם יעקב: "הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר? וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ? וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן... וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". כשמבחין יעקב ברחל הוא מיד מתמלא בכוחות חדשים כאדם חדש, ומסיט בקלילות את האבן הגוללת את פי הבאר. יעקב ניגש לרחל, נושק על ראשה ופורץ בבכי גדול. המדרש אומר, כי יעקב בכה כך כי ראה ברוח קודשו כי היא עתידה להיפטר בגיל צעיר ואין היא עתידה להיקבר עמו, וכן שבכה כי בא בידיים ריקניות ולא היה בידו דבר לתת לה ככלתו העתידה. אולם זו היתה רק ההתחלה. מנקודה זו והלאה נקשרת נפשו של יעקב בנפשה של רחל באהבה עזה ורצופת הקרבות. הוא מביע בפני לבן את רצונו לשאת את בתו לאישה. כיוון שאין לו מוהר לתת בעבורה, מציע ללבן לעבוד תמורתה את אביה במשך שבע שנים, ולבן מסכים מיד. היתה זו אהבה ממבט ראשון ושבע השנים שעבד בעבורה היו "כימים אחדים באהבתו אותה". בתום שבע השנים המפרכות נקבעת סוף סוף החתונה הנכספת בין רחל ליעקב. יעקב, שלא סומך על לבן וחושד בו שינסה להערים עליו ולתת לו את לאה במקומה, קובע עם רחל סימנים, כדי שבליל כלולותיהם ימסרו את הסימנים האחד לשני, וכך לא יוכל לבן להערים עליהם. רחל ויעקב יודעים שנותרו אך שעות מספר עד שיהפכו לבעל ואישה, אחרי שחלמו וחיכו שבע שנים שלמות לרגע המקודש הזה.

"כי ריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה"

אבל ללבן תכניות אחרות עבור השניים... הוא מצווה את רחל שלא להגיע אל חתונתה שלה, ומחליט להשיא את לאה ליעקב במקומה. רחל, שאינה יודעת את נפשה מצער, בוכה כל אותו היום שהיה אמור להיות המאושר בחייה, בלב שבור וקרוע לחלוטין בין אהבתה לאיש שלו חיכתה שנים ארוכות, לבין אהבתה לאחותה הגדולה לאה. רחל לא יכולה לשאת את המחשבה על הביזיון שתעבור אחותה, וכאשר מגיעה שעת החופה, נכמרים רחמיה של רחל על אחותה, והיא מחליטה בסופו של דבר לקרוא ללאה ולמסור לה את כל הסימנים. בסופו של דבר לאה ויעקב נישאים, ובבוקרו של יום מגלה יעקב את התרמית ופונה בכעס ללבן: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?". לבן מסביר לו שאצלם לא נהוג לחתן את האחות הקטנה לפני הגדולה, ולכן אם הוא עדיין רוצה את רחל - הוא יכול לעבוד עבורה שבע שנים נוספות. יעקב מקבל עליו את הדין וממשיך לעבוד שבע שנים נוספות. אך זה אינו סוף הסיפור... "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה", "וירא ה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל, עֲקָרָה". למרות האהבה הגדולה היו לא מעט מכשולים בחיי נישואיהם, והעיקרי שבהם - עקרותה המתמשכת של רחל. לאה יולדת ליעקב בינתיים ארבעה בנים - ראובן, שמעון, לוי ויהודה, ורחל מנגד נותרת בעקרותה וכמהה מאד להיות אמא. כאב העקרות מתבטא במילים קשות: " וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". היא מחליטה לתת ליעקב את בלהה שפחתה, בתקווה שזו תלד לו בן - "וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה", והיא יולדת לו שני בנים - את דן ואת נפתלי. לאה רואה אף היא שאינה מצליחה להרות, ונותנת ליעקב את זלפה שפחתה לאשה, והיא יולדת את גד ואת אשר. מיד אח"כ נפקדת לאה בעצמה, ויולדת את יששכר ואת דינה. כאן גם מקבל הסיפור פן נוסף ועמוק יותר של מסירות הנפש של רחל- רבים אינם יודעים, אך יש מהמפרשים שרואים במעשה שעשתה רחל נאצל עוד יותר בכך, ומבארים שעד יום מותה לא ידעה לאה שרחל ויתרה עבורה על יעקב, ובלבד שלא תבויש. וכראיה מספר הכתוב על התקופה שבה גם לאה מתקשה להרות, וראובן בנה מביא לה מצמח הדודאים שהוא מוצא בשדה, שכידוע מהווים סגולה לפריון. רחל, מבקשת ממנה מן הדודאים, ולאה מתרעמת על כך: "ותֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?".

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ... וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ"

לאחר אחד עשר שנות ציפיה וסבל בל יתואר הקב"ה נענה לתפילותיה של רחל, והיא יולדת את יוסף: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי... לֵאמֹר יֹסֵף ה לִי בֵּן אַחֵר", וממשיכה להפציר בקב"ה בתחנוניה שתזכה לבן נוסף, והיא אכן נענית והרה בפעם השנייה. יעקב ומשפחתו עוזבים את ארם אחרי דין ודברים עם לבן, ובשעה שהם מגיעים לבית לחם כורעת רחל ללדת, אך מתקשה מאוד בלידתה ומתה בדמי ימיה, והיא רק בת 36. "וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן, ויְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין... וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם". יעקב ראה ברוח קודשו שהגלויות עתידות לעבור בבית לחם, ולכן בחר לקבור אותה שם כדי שתהא תמיד מבקשת רחמים על בניה, בספר הזוהר כתוב שכאשר יחזרו ישראל מן הגלות הם עתידים לעמוד ליד קבר רחל ולבכות שם כשם שבכתה היא על גלותם של ישראל. אבל כידוע, ביהדות לכל סבל יש ערך ומשמעות. מעשיה הטובים של רחל אינם נשכחים מלפני הקב"ה - "ויזכור אלוקים את רחל" - עד כדי כך שבזמנים הקשים ביותר התעוררו רחמיו של הקב"ה בזכותה, ועם ישראל ניצל מכיליון של ממש. ישנו מדרש מרגש המגולל את סיפור לכידתם בשבי של יהודים רבים בידי נבוכאדנצר, מלך בבל. התייצבו כל אבותינו הקדושים לפני מלך מלכי המלכים והפילו לפניו תחינה על בניו הנאנקים, אך העם חטא בעבודת אלילים והאבות לא נענו. וכך מספר המדרש: "יוצאת רחל על קברה ובוכה מבקשת עליהם רחמים... ומתחננת לפני הקב"ה, וכך אמרה: "ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני באחותי, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני לבין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ובשעת החופה נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים. והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי וקיים ורחמן - מפני מה קנאת, כביכול, בעבודה זרה, שאין בה ממש, ושלחת את בני לגלות להיהרג בחרב, ומסרתים ביד אויבים לעשות בהם כרצונם?". מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואמר "בשביל רחל אני מחזיר את ישראל למקומם". "כה אמר השם - קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו, כה אמר השם - מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם השם, ושבו מארץ אויב, ויש תקווה לאחריתך נאם השם, ושבו בנים לגבולם". כשביקר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בקבר רחל, זעק ואמר: "אמא רחל, הקב"ה אומר לך מנעי קולך מבכי, ואני, חיים הקטן אומר לך: "אמא רחל, תבכי! אל תפסיקי לבכות עלינו ולעורר רחמים עד שנזכה להיגאל!".