מיומנו של יוצר: חוצפה ד’קדושה – למה היא גורמת?

בטור הקודם סיפרתי לכם על תחילתה של תקופה חדשה בחיי, התקופה שבה התחלתי ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון, כשבמקביל התמזל מזלי והתחלתי גם לעבוד כמנהל משמרת במועדון ההופעות "זאפה" בתל אביב. הגעתי לזאפה עם המון ציפיות ותוכניות, חשבתי שדרך העבודה, במקום שבו מופיעים כל האמנים המצליחים והמפורסמים, אצליח ליצור קשרים ולקדם את עצמי כמוזיקאי ויוצר. המציאות ציירה בפני משהו אחר – הרבה עבודה קשה ומעט מאוד זמן לאינטרסים אישיים. בסופו של דבר הצלחתי למצוא בתוך העבודה הקשה, שניהול המשמרת בזאפה מחייב, גם את נקודת השקט הקסומה. בלילות, אחרי שהמלצרים ויתר העובדים סיימו את המשמרת והלכו הביתה, נשארתי לבד וניגנתי על הפסנתר מול האולם הריק. בבוקר למדתי מוזיקה מהצד התיאורטי היבש שלה, ובלילה זכיתי ליישם את הדברים במקום הכי לא יבש שניתן לדמיין, על הבמה שרק לפני כמה שעות אחד מהאומנים הכי מוכרים בישראל סיים להופיע עליה.

זה מסוג החוויות שגם אם תתכנן ממש טוב - לעולם לא תצליח לגרום להן להתממש. מסוג הדברים שאו שהם קורים לבד ובהפתעה גמורה, או שהם נשארים בגדר חלום. והנה אני נמצא בתוך סיטואציה כמעט בלתי אפשרית, מנגן דו רה מי פה סול לה סי דו על פסנתר שלפני כמה שעות השמיע את צלילי היצירות הפופולאריות ביותר במוזיקה הישראלית. פתאום כל האינטרסים והמחשבות על יצירת קשרים לקידום עצמי נעלמות, אתה פשוט חווה את הרגע ומתענג על כל דקה שהוא נמשך. בלי לשים לב - רגעי הקסם האלה מטעינים אותך באנרגיה מחודשת ומניעים אותך לפעול במסירות נפש, כזו שלא חשבת שאתה מסוגל לה. אתה ספוג בהשראה וביצירה וכתוצאה מאותן חוויות קסומות שלך ושל הפסנתר בלילה, אתה מרגיש קרוב לאומנים שמופיעים במועדון, כאילו הם שותפים שלך לדרך. פתאום הכל הופך לפחות מפחיד ומאיים, הכל מרגיש נגיש ואפשרי.

האנרגיה הזו שנסכה בי קסם מתחדש, גרמה לי גם להיות קצת חוצפן. לא פעלתי ממקום מודע ומתוכנן, פשוט הרגשתי שככה נכון לעשות ועשיתי - חוצפה ד'קדושה. שלמה ארצי, שנתפס בעיני כדמות לא נגישה ומאיימת, הפך לזמר יוצר בג'ינס וחולצה שחורה שמתרגש לפני כל הופעה. למה אני צריך לפחד לפנות אליו? כשחושבים על זה - שנינו נמצאים בדיוק באותה נקודה. יש לו יותר ניסיון ולכן הוא גם הספיק יותר, אבל אין שום הבדל בינינו. 

עם הגישה הזו המשכתי את ניהול המשמרות בזאפה. לא פחדתי ולא התביישתי לספר לכל מנהל אישי ולכל זמר, מפורסם ככל שיהיה, שגם אני זמר ויוצר. חלקם מיד תפסו ממני מרחק ושמרו על קרירות מקצועית, כי מי צריך עכשיו שהמנהל משמרת הזה יתחיל לשגע אותו עם החלומות שלו. אצל החלק השני זה דווקא פעל את הדבר ההפוך לגמרי – הם התקרבו והתעניינו, נזכרו בתקופה שבה גם הם היו אנשים עם חלומות גדולים.

מסתבר שמיאמי וניו יורק שוב באות לידי ביטוי. הפעם בשני סוגים של אנשים - אלו שמתרחקים וברגע אחד הופכים קרירים ומנוכרים, ואלו שמתקרבים ומתגלה בהם אמפתיה ורגישות אנושית נפלאה. גם פה, כנראה שהשילוב בין שתי הגישות הוא הדבר הנכון והמדויק ביותר. אבל מה לי ולדיוק? באותה תקופה הייתי הדבר הכי לא מדויק שיש, נפגעתי ונעלבתי מהקרירים וחשבתי שאלו הרגישים שמגלים כלפי אמפתיה הם אנשים מדהימים. הכל סבב סביבי, מי שמשרת את האינטרס שלי הוא טוב - ומי שלא - הוא רע - דבר שהזמן הוכיח כלא נכון כלל.

הזמן חלף וכבר הפכתי לאחד מהעובדים הוותיקים בזאפה. ההיכרות שלי עם האומנים ואנשי הצוות השונים כבר הפכה לעמוקה ואישית, זה כבר לא משא ומתן של אינטרסים. בשלב הזה מתגלה האמת הפנימית של הבנאדם. בנקודה הזו אתה מוצא את ההשתקפות של עצמך ביחס לכל קשת הדעות שגיבשת על הסביבה. פתאום הבחנתי שדווקא אלו שהיו נחמדים ורגישים אלי בהתחלה, רובם פעלו מתוך תחושת התנשאות ולא היה להם שום רצון אמיתי לעזור לי. הכל היה משחק מזויף ששירת אותם היטב. הם נחמדים אלי ואני הופך עולמות בשביל כל דבר קטן שהם צריכים. ואלו שהיו קרירים ומנוכרים אלי בהתחלה, רובם עכשיו מוכיחים את עצמם כאנשים ערכיים- שבאמת חשוב להם שלא אוותר על החלומות שלי. והיו גם את אלו שמעבר לדיבורים פעלו מתוך הרצון שלהם לעזור במעשים ממש.

אני כבר מבולבל. אז מי מהם מיאמי ומי ניו יורק? איך מצליחים לשפוט את המציאות בצורה נכונה ומדויקת? התבוננתי בסלט הרגשי הזה שנוצר בי והגעתי למסקנה - אנשים זה דבר מאוד מורכב, יש בנו הרבה גוונים וצדדים וכנראה שבכל אחד מאיתנו יש קצת מזה וקצת מזה. אנחנו נוטים לשפוט ולבקר את כל מה שסביבנו בהתאם למה שאנחנו צריכים ורוצים, מעט מאוד פעמים אנחנו מתבוננים פנימה ובוחנים איך אנחנו יכולים לעזור למימוש הרצונות של הזולת. התקופה הזו בזאפה הולכת ללמד אותי שיעור חשוב לחיים, איזה מן אומן אני רוצה להיות? זה שכלפי חוץ נראה אדם פשוט עם ג'ינס וטי שירט שחורה אבל בפנים משתוללת מפלצת אגו מפחידה? זה שעל הפסנתר הוא רגיש ורוחני אבל מאחורי הקלעים כל מילה שיוצאת לו מהפה היא חלק ממהלך אסטרטגי מתוכנן היטב? מי אני בתוך כל זה?

החיים מפחידים, כל דבר קטן יכול להוציא ממך דברים מסוימים ולהסתיר דברים אחרים. אנחנו חושבים שאנחנו שולטים בכיוון שאליו אנחנו מנווטים את עצמנו כשלמעשה התמונה הרבה יותר מורכבת והמון דברים קטנים, שבאותו הרגע נראים לנו כלא חשובים, עלולים להסית את המציאות מהיעד שאליו כיוונו. שוב אני מגיע לאותה מסקנה, הבנתי שאני לא מבין כלום.

בטור הבא אספר לכם על התפתחות לא צפויה בעלילה. קודמתי לנהל את ה"זאפה קפה" באבן גבירול, אבל המקום תוך כמה חודשים נמכר לבעלים חדשים שהחליפו אותי בקרובת משפחה. רציתי לחזור לתפקיד הקודם שלי במועדון הזאפה, ובמקביל קיבלתי הצעת עבודה מאוד מפתה מהמועדון המתחרה לזאפה – הרדינג 3. צומת דרכים שכרוכה בקבלת החלטות מאוד מורכבת, מצד אחד אתה רוצה לעשות את הדבר הערכי והנכון, ומצד שני אתה רוצה להתקדם ולהתפתח, ושום דבר לא במקרה. הכל חלק מפאזל אינסופי שהקב"ה רוקם וטווה בתוך פסיפס מסתורי שלאט לאט הולך ומתגלה.

הפעם אשתף אתכם דווקא בשיר שלי, שיר שנקרא "הכי פשוט פשוט", מתוך אירוח בתכנית "בכיוון אחר" בערוץ הידברות, שנזכה באמת להיות פשוטים.