חומות של תקווה: נשים שהעזו להילחם בפחדים של עצמן

קרני השמש של עשרה בטבת תשע"ה לא יאירו את פניהם של חיילי סנחריב. הן גם לא ילטפו ברכות פניו של עולל אשר נדבקה לשונו לחיכו בצמא נורא.

הן לא יציירו צללים על חומות נעולות באין יוצא ובאין בא. אין עוד מצור, חיל סנחריב שקע לו בתהומות ההיסטוריה, וחומותיה של ירושלים הפכו לאתר תיירותי מטופח, מלא השראה וגעגוע.

האם תם לו עידן החורבן?

"כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו".

מה קורה לנו מול המשפט הזה? רצון עז לתקן? בירור נקודות התורפה והמחדל שלנו והכנת אסטרטגיה לוחמת? או רפיון, חוסר אונים וחוסר כוח?

ואולי משפטים בנוסח: אין תקווה לדור שלנו. אנחנו כל כך קטנים. ואני בפרט. לא יכול להיות שאצליח לתקן מה שדורות רבים וטובים כל כך לא הצליחו. אין לי שום סיכוי לצעד משמעותי בעבודת המידות. מי אני שאתיימר להביא את הגאולה?

חומות, חומות מודל שנת תשע"ה. חומות כמעט בלתי עבירות של מחשבות חוסמות. אמונות מגבילות וחסמים רגשיים. הנשק הכי חם של האויב העדכני.

החומות הללו תוחמות כל שטח בחיים. חוסמות את השמיים הפתוחים. מנטרלות כוח רב עוצמה שניתן בידינו כיצירי כפיו של הבורא.

כדי לפרוץ חומות, חייבים להכיר בקיומן. לזהות דפוסי מחשבה שקנו שביתה במוחנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו.

בכתבה זו איתרנו ארבע נשים אמיצות שהיו משוכנעות כי המחשבה שלהן היא אקסיומה ובמסע אמיץ ונחוש גילו שמדובר בחומה. לא קל לטפס, קשה לבקוע שערים, ומתיש לאתר בקיעים ולהרחיב אותם לשערים.

קשה, אבל אפשר ומשתלם. ארבע פורצות חומה שבנו הרבה יותר מאבן אחת מחורבותיה של ירושלים הן רק חלק קטן מההוכחה לכך.

נאווה בקר הייתה בטוחה שאין לה סיכוי להתקדם בעבודה

המצור:

כשסיימה נאווה בקר את לימודיה היה ברור לה שהיא תעבוד במקום הראשון שיסכים לקבל חסרת מזל וכישורים שכמוה.

ארצות הברית של אמריקה לפני כשלושה עשורים, שוק עבודה פתוח ומשגשג, תעודות לא רעות בכלל ואפס אמונה בלב שהיא תוכל להשתלב בעבודה מכניסה, רווחית ובעיקר מכבדת.

וכך, חדורת רוח כישלון וחסרת בדל מוטיבציה, התחילה לשלוח קורות חיים ולהתייצב לראיונות עבודה. אף מעביד לא התרשם מהצעירה נטולת הברק בעיניים, והתשובות השליליות רדפו זו את זו ודחפו את נאווה לפינה אפלולית עוד יותר. וכי לא ידעה שכך בדיוק יהיה?

בסוף מישהו אמר לה כן. משרד טלמרקטינג צעיר ששיווע לידיים עובדות או יותר נכון לפה שמוכן לחזור על טקסט אחיד במשך כמה שעות באותו טון מונוטוני.

היא עבדה לפי הכללים והצליחה פעם פחות ופעם יותר. לא הייתה לאף אחד סיבה להיפטר ממנה אבל גם לא עילה של ממש לקדם אותה.

יום רדף יום, צעירות ממנה אגפו אותה מימין ומשמאל, הפכו לאחראיות משמרת, לראשי צוותים, ואפילו תפסו עמדות ניהול. נאווה נשארה במשבצת שלה. היא אפילו לא קינאה בהן. לצביטת הכאב שחלפה בה מדי פעם, ענתה כי כך ראוי לה וכך יאה לה. ושתשתוק כל עוד לא מפטרים אותה.

כך עבדה שלושה עשורים. לא מתקדמת ולא חולמת. אלא שלפעמים מלאכים לא מניחים לשתילים, ומניחים להם פרסומות מול העיניים שיצרחו להם 'גדל' באלף קולות מחרישי אוזניים.

זו הייתה פרסומת גדולה ומאוירת. במרכזה עמדו דבריו של לוחם החופש והחירות נלסון מנדלה:

כל אחד מאיתנו שואל את עצמו 'מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר?'

למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?

אנחנו ילדים של אלוקים.

כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק הקטן, אנחנו לא משרתים את העולם.

אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו.

נולדנו כדי לממש את הקסם האלוקי הגלום בנו,

והוא לא גלום רק בחלק מאיתנו.

כל אחד נושא את הקסם הזה בתוכו.

כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע אנו מאפשרים לאחרים לעשות את אותו הדבר.

כאשר אנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים.

היציאה מהחומות:

הפרסומות הייתה שייכת לחברת מקס, חברת קואוצ'ינג בניהולה של רחל רפפורט, חרדית ואם לחמישה.

רפפורט מפעילה מחולל שינוי, מנחת סדנאות להצלחה, הקימה את החברה שלה אחרי שנים של התבוננות והעמקה במדעי החיים. את הידע המקצועי שלה רכשה רפפורט מג'ק קנפילד, אחד מגדולי המאמנים האישיים בארצות הברית.

נאווה מצאה את עצמה מגיעה לסדנאות וניצבת מול שאלות עמוקות ופנימיות שמעולם לא שאלה את עצמה.

מה אמרת לעצמך כשחיפשת עבודה? למה אין לך סיכוי להצליח? מי אמר לך שאת חסרת אחריות מינימלית ולעולם לא תגיעי לכלום?

נאווה התחילה לחפור וגילתה את היסודות. גילתה את נאווה בת התשע המנפצת במשובה ובחוסר אחריות כלי פורצלן יקר. ומאוחר יותר מתכווצת בכאב ובבושה מול תוכחתו הקשה של האב: "ילדה חסרת אחריות את, לעולם לא ייצא ממך משהו טוב". המילים האלה, שליוו את ילדותה באופן יומיומי, הלכו ונטמעו בתוכה. גבהו והפכו לחומה כמעט בלתי עבירה.

אלא שאז התחילו השופרות להריע. חברות הקבוצה לא וויתרו לה. הן ישבו סביבה ואמרו לה: את אישה אחראית ויכולה להצליח. פעם, פעמיים, שבע פעמים. בסוף החומות נפלו ונאווה התחילה לראות את העולם שמחוץ לחומות וגם להאמין שיש לה מקום של כבוד בו.

שני מקוביצקי הייתה בטוחה שהיא האימא הכי גרועה שיש

המצור:

בכיתה ה' למדה לה ילדה זהובת שיער, שני מקוביצקי קראו לה. חרוצה וצייתנית, מוכשרת ושקטה, אף פעם לא רבה עם החברות, בתעודות שלה כיכבו צמד המילים: "ראוי לשבח". אף אחד לא חלם שהמילים האלה שורטות את נשמתה ומערימות אבן אחר אבן בחומת המחשבות ההולכות ומתגבהת סביבה בלי חמלה.

רק אם אי מי היה מאזין למתרחש בין כתלי הבית של שני, היה מבין אל נכון את גודל המצוקה והמצור ההולך ונבנה על נשמתה הרכה.

מריבות. שני רבה עם אחיה. הטונים עולים, גם מהלומות מועברות מהכא להתם. וההורים, תשושים אחרי יום עמל מפרך, רגוזים וכועסים: "מה שווה כל הראוי לשבח שלך אם בבית את מתנהגת מתחת לכל ביקורת? "אולי נבוא ונספר למורה שלך איזו ילדה ראויה לשבח את". וגם: "את טובה בהצגות. בחוץ כולם חושבים שאת לא יודעת לפגוע בזבוב. אם רק ידעו את האמת...".

כמו קיפוד קטן מכניסה שני את ראשה עמוק פנימה, אך בשונה ממנו, הקוצים הדוקרניים אינם מופנים החוצה אלא רק כלפי פנים. היא ילדה של הצגות. היא לא באמת טובה. בבית פנימה היא רק רעה. ככה אמרו לה ומאוחר יותר היא גדלה והופכת לאימא של הצגות ולעקרת בית של הצגות. אין לה גרם אנרגיה לשיפור פנימי ואמיתי בין כתלי הבית.

שני משוכנעת שהיא אימא גרועה וככל שהיא צולפת בעצמה ומפנה אצבע מאשימה על תפקודה האימהי, המצב לא משתפר, והחומות בינה ובין יקיריה הולכות וגבהות.

היציאה מהחומות:

חברה מביאה לה את הספר 'בוחרים להרגיש טוב' של הפסיכיאטר ד"ר דייויד ברנס. הספר מדבר אליה. היא קולטת עד כמה דפוסי המחשבה שלה בנו נדבך אחר נדבך בחומה הסוגרת עליה.

היא קוראת את סיפורה של ננסי ומזדהה עם תחושותיה ומחשבותיה עד דמעות. מדהים כמה רגשות אם יכולים להיות אוניברסליים.

ננסי היא בת שלושים וארבע ואם לשניים, מאשימה את עצמה בכישלונותיו הלימודיים והחברתיים של בנה בובי. משוכנעת בכל ליבה שהיא אימא גרועה מאוד, יותר מכל האימהות האחרות. אחת שלא מעניקה זמן איכות, לא מקנה ערכים וסדר יום, לא ולא ולא...

עד ליום בו היא מגיעה לד"ר ברנס, המבקש ממנה לצאת חזיתית למלחמה נגד המחשבות החוסמות ולהציב במקומן מחשבות אחרות.

שני לא מתעצלת. בהתאם להנחיות בספר היא מעלה על הכתב את כל המחשבות האוטומטיות העולות בה. היא מבינה פתאום שמי שאחראי לתחושה המשתקת הן אותן מחשבות אקסיומה שאמרו לה כל הזמן שאין לה סיכוי לפתח קשרים חמים ונעימים בין כתלי הבית, וזה ממש לא משנה מי גרם לה לחשוב כך ולמה. יש לה אחריות מלאה על חייה והיא בהחלט יודעת איך היא רוצה שהם ייראו מעתה. השרוולים מופשלים, קדימה לעבודה. נפלו החומות.

נחמי שוורץ לא חשבה ששידוך כלשהו אמור לרצות אותה

המצור:

נחמי שוורץ התקרבה לשנתה השלושים. שבעת אכזבות מרות. הצעות עלו וכך בדיוק ירדו. שום דבר לא התקדם לכיוון משמעותי. המשפחה ייחלה והתפללה. בני המשפחה לא חסכו מאמץ לראות את הבחורה המבוגרת שלהם סוף סוף מתחת לחופה. מהצעה להצעה ומסגולה לסגולה הלכה ושחה קומתה של נחמי.

השדכנים הרימו ידיים. אמרו: בררנית, לא יודעת מה שהיא מחפשת, לא בשלה, לא ריאלית. ועם כל שם שנמחק מהמאגר, הלכו וירדו מניותיה.

נחמי עצמה לא ידעה להסביר מה קורה אבל מהלך השידוכים התאים בדיוק לתחושה הכללית שקיננה בה תמיד. אף אחד לא רוצה אותי. אני משעממת ואפורה. למה שמישהו יגלה בי עניין בכלל? אין לי מה למכור לאיש.

היציאה מהחומות:

אמא שלה שמעה על מרכז העצמה 'המראה' של הגברת חיה שדמי ושלחה אותה לסדנאות שהבטיחו שיפור איכות חיים. אם לא יועיל לא יזיק.

בשיחה נינוחה עלתה התמונה בבהירות. נחמי לא מצאה לעצמה בקעה להתגדר בה בבית הוריה. היו הגדולים שדעותיהם תמיד היו נחשבות וקובעות. אף אחד במשפחה לא חשב שהיא קשורה ל'גדולים' ואיש מהם לא ביקש ממנה להביע את דעתה הילדותית. אחותה שאחריה לא הייתה ב'ראש שלה' ולכן לא נוצר איתה קשר קרוב. וכך, בלי שאף אחד ברדיוס הקרוב שם לב, פיתחה הילדה תחושה עמוקה שהיא אפורה, משעממת ואף אחד לא זקוק לקשר קרוב עמה. אפילו מהאחיינים הסתייגה, כי למה שיאהבו אותה? אין בה שום דבר מעניין או מיוחד. יש דודות מדהימות שמספרות סיפורים מרתקים ומארגנות טיולים ומסיבות, חברה'מניות אמתיות שחוויה להיות במחיצתן. אבל לא היא. אחיינים שלה בוודאי לא מוצאים בה כל עניין.

בתחושה זו יצאה לשידוכים. שידרה קור וריחוק וההמשך כתוב על ספר התהילים של אמה בשובלים של דמעות.

בהדרגה היא למדה לשאול את עצמה שאלות, להציב סימני שאלה במקום סימני קריאה על מחשבות מסוימות ולהצמיד סימני קריאה במקום סימני שאלה במחשבות אחרות. להעריך את עצמה ולשדר את העוצמה הפנימית החוצה. כך נפלו חומותיה ונשברה גם צלחתה.

נועה לנדאו האמינה שהיא ולימודים פשוט לא מסתדרים ביחד

המצור:

נועה לנדאו הייתה סיפור של כישלון לימודי חרוץ. מבחניה היו ריקים למחצה והתחננו רק לציון 'עובר' אך גם זו הייתה משאלת לב רחוקה ובלתי ניתנת להשגה.

שנת י"ב נחשבה בלתי עבירה מבחינתה. בגרויות היו מחוץ לחלום. רכישת מקצוע ראוי לשמו בכלל לא עמדה על הפרק. קיוותה למצוא משרה של סייעת בגן ילדים או מעון ולהסתפק בכך.

חברותיה שיננו נוסחאות וגרסו תאריכים היסטוריים בעל פה. נועה קברה את ההיסטוריה שלה מתחת לחומות של מחשבות בטוחות מאוד בדעתן שייעצו לה אפילו לא לנסות. אין לה סיכוי בתחום הלימודי. כבר בכיתה ג' אימא חזרה מאסיפת הורים וסיפרה לאבא בשפל קול כי המורה אמרה שיצמחו לה שערות בכף היד אם נועה תצליח להגיש מבחן אחד שלם. "יש ילדים שלא נולדו ללימודים", כך אמרה המורה, ונועה האמינה לה והשתדלה למצוא אפיקים אחרים.

גם עכשיו, באמצע י"ב, לא הטרידו אותה המבחנים יותר מדי, והיא בדקה מה יש לשוק העבודה להציע לה.

היציאה מהחומות:

חני שטוב, פסיכולוגית במקצועה, חיפשה באותה תקופה נערה חמה ומסורה שתשמרטף את ילדיה הקטנים.

נועה נבחרה לתפקיד.

ילדיה של חני התגלו כילדים תוססים ומלאי שמחת חיים. עלתה על כולנה שבי בת התשע שאילצה את הבייביסיטר הגדולה להתיישב ולסייע לה בשיעורי הבית. כל ניסיונות ההתחמקות עלו בתוהו. הילדה החליטה באופן נחוש ביותר שלא יכולה להיות בחורה שלא יודעת לפתור תרגילי ריש. היא בטוח יודעת. בצר לה התיישבה מול מחברת חשבון ועיפרון נחת לידיה.

העיניים המאמינות ולהגה הבלתי פוסק של הילדה הבטוחה בהצלחתה, עשו את הבלתי ייאמן. נועה הצליחה לראשונה בחייה ופתאום גילתה שלא בטוח שהמורה שרה מכיתה ג' צדקה כל כך. לאט לאט כמו גנבת במחתרת, ניסתה להשתלב במעגל הלימודי וגם הצליחה.

לחני הפסיכולוגית נשאר רק להסביר לה מה עושה אמון בלתי מסויג ביכולות שלנו כאנשים, ואיך מחשבות יכולות לבנות עולם אבל גם להחריב אותו. אצל נועה הן כמעט החריבו אבל בסוף בנו.

להכניס אלינו פנימה רק מחשבות חיוביות

רחל רפפורט, מדריכה מחוללת שינוי ומנחת סדנאות להצלחה, מדברת על החסמים ומשיבה על שאלות.

לעיתים נראה כי לאנשים קל לזרוק את האשמה על ההורים או המחנכים. הם אלה שגרמו להם לחשוב מחשבות שליליות על עצמם, הם אלה שגרמו להם לחסימה רגשית ורק בגללם אינם מצליחים להתפתח. האם זו הדרך?

"חלילה. בסדנאות ההצלחה אנחנו אומנם מזהים את החסמים ואת האמונות המגבילות. לעיתים קרובות עולה המקור ופתאום מחשבה שהייתה נראית אקסיומה בלתי ניתנת לערעור, מתגלה כקוצר רוח של אחד מקרוביו של הילד. ילד מקבל את הערך שלו מהסביבה. ובגלל שהם נראים גדולים ומבינים, הוא מאמין להם בכל ליבו. אך מגיע גיל שבו ניתנת האחריות לילד. כאשר נער נכנס לעול תורה ומצוות, אביו מברך עליו 'ברוך שפטרני מעונשו של זה'. עד גיל שלוש עשרה יש להורים אחריות כבדה בנושא הדימוי העצמי של הילד. מעבר לגיל זה הילד יכול לבחור למה לשמוע ולמה להאמין. כמובן צריכה להיות מודעות לעניין. בסדנאות אנחנו שמים דגש על כך שלא משנה מה דינה אמרה לרינה. משנה מה רינה אמרה לעצמה אחרי שדינה הלכה.

"ככלל, אנו נמנעים לחלוטין מאשמה. במקום זה אנחנו מפתחים מה שנקרא שפה של בעלי אחריות, וזה סוד העוצמה האישית".

מה היא למשל שפתם של בעלי האחריות?

"בעלי האחריות לא נבהלים ממחשבות שנראות עצמאיות והחלטיות, אלא עוצרים אותן בשאלות.

אם אני מרבה לומר 'אני לא יכולה לעשות את זה', אבדוק מה עוצר אותי ואיך אני עוצרת את עצמי.

אם אני מציבה לעצמי חיובים שנראים כמו סלעי בראשית ואומרת לעצמי 'אני חייבת', אבדוק מה יקרה אם לא. אם הסופרלטיבים 'תמיד', 'אף פעם', ו-'אף אחד לא' מתאזרחים אצלי, אשאל אותם האם פעם כן והאם מישהו כן. אם נטלתי אחד חלקי שישים בנבואה ואני מרבה להתנבא 'היא בטוח...', אשאל את עצמי איך את יודעת.

"יש נוסחה בסיסית שאירוע פלוס תגובה שווה תוצאה. ניקח אירוע הכי פשוט לדוגמה: העוגה לא הצליחה. התגובה יכולה להיות מחשבה כמו: אני כישלון מהלך ואין לי עתיד קולינרי, ואז התוצאה תהיה הימנעות ברמה כזו או אחרת מהתנסות במטבח. אבל כאשר מזהים דפוס כזה של אמונה מגבילה, כלומר- מחשבה שחוזרת על עצמה בסיטואציות רבות במהלך החיים וכל כישלון מלווה במחשבה האומרת: אין לך סיכוי בתחום ולעולם לא תצליחי להגיע לביצועים משופרים - חייבים לעצור ולהציב שוברי גלים מול גלי הצונאמי של המחשבות. לכל אחד יש מאה אחוזי שליטה על מחשבות, דמיונות והתנהגות, ולכן הוא יכול בהחלט להשפיע על התוצאה.

"דבר נוסף שכדאי לדעת הוא שהמוח שלנו מתפקד על סמך תמונות וציורים. אם אני לבושה באלגנטיות לקראת אירוע, עומדת לצאת מהבית ולוקחת לידי כוס מיץ תוך כדי שאני אומרת לעצמי 'שלא יישפך, רק שלא יישפך בדיוק עכשיו' - סביר להניח שזה בדיוק מה שיקרה. כי התמונה עכשיו במוח היא של מיץ שפוך. באופן אישי זה מה שקרה לי. היו לי לא מעט חובות והייתי מאוד טרודה בהם. רק שלא יתווספו עוד, שאצליח להחזיר אותם, שלא אאבד חברות בגללם. התוצאה הייתה שהחובות רק הלכו ותפחו.

"באחת מהרצאותיו של המאמן הבין לאומי ג'ק קנפילד הבנתי את הטעות שלי. ג'ק עצמו הגיע ממשפחה קשת יום וחווה חיים של מצוקה כלכלית קשה. לפרנסתו עבד כמורה בבית הספר ולא הצליח להמריא לא מבחינה אישית ולא מבחינה פיננסית. יום אחד ייעץ לו חבר קרוב לצלם בענק שטר של מאה אלף דולר ולתלות אותו מעל המיטה שלו, ולהחדיר חזק למוח שהוא יכול להגיע אל הסכום הזה בתוך שנה. מה שקרה היה תהליך מדהים. המוח קלט את היעד וגלגלי המוח רצו הלוך ושוב כדי למצוא מענה לאתגר שג'ק הציב. פתאום הוא נזכר בספר הדרכת הורים שכוח שהוא הוציא אי פעם והוא מקבל עליו דולר אחד בודד. ג'ק עשה חשבון שאם ימכור ממנו מאה אלף עותקים, יצליח להגיע לסכום היעד. ואז התחיל לחשוב על דרכי שיווק אפקטיביות. את אותה שנה הוא סיים עם הכנסה של תשעים וששה אלף דולר.

וזה מה שקרה לי. ציירתי לעצמי תמונה של הצלחה, לא של חובות, ובחסדי שמיים גדולים הצלחתי.

צריך להבין שהמוח הקדמי הוא הריאלי והמוח האחורי הוא של התת מודע, החלומות והרצונות. מי יגבר על מי? החלק שניתן לו יותר משמעות ומשקל. אם נגיד לעצמנו 'אין סיכוי. השוק רווי. למה שמישהו יסתכל על המוצר שלי בכלל?' - החלק של התת מודע, שהוא החלק היצירתי יותר, ילך וידעך. אך אם ניתן לרצון ולחזון להוביל, החלק היצירתי יפרוץ חזק יותר ויוכל להניע מהלכים משמעותיים. זה נכון בכל תחום התפתחות אישית או כלכלית".

לשאול את עצמנו את השאלות הנכונות

חיה שדמי, מנהלת מרכז העצמה 'המראה' ומעבירת סדנאות לשיפור איכות חיים, מסכמת ומסבירה תכל'ס: איך ניתן לזהות מחשבות חוסמות?

"אם אדם מגלה דפוס קבוע של תגובה שלו, הוא צריך לעצור ולשאול את עצמו 'מה קורה כאן'.

אם הוא מרגיש לעיתים קרובות בדידות חברתית, חוסר מוטיבציה להתקדם בעבודה, או מגיע לעיתים קרובות ליחסים עכורים עם הקרובים לו, מומלץ לו לעשות רגע חושבים. לשבת עם עצמו ולזהות את המחשבה שחוסמת את דרכו. ניקח למשל את המחשבה 'לעולם לא אצליח לרכוש חברות אמת' או 'לעולם לא אגיע למשרה מכובדת'.

יש ארבע שאלות בסיס אותן כדאי לו לשאול את עצמו: האם המחשבה שעולה בי היא האמת? האם אני יכול להיות משוכנע שזו האמת? איך אני מגיב כשעולה בי המחשבה? ואיך ארגיש בלי המחשבה הזו? על פי רוב, בסיומו של מחקר קטן ופנימי מעין זה, נגלה הקלה גדולה מאוד.

"אנשים שמגיעים למודעות ומבינים עד כמה המחשבות חסמו אותם, מתחילים לפרוח ולהצליח. הם מעזים יותר לנסות ואפילו לטעות, וזה חשוב לא רק להצלחה כזו או אחרת אלא הרבה מעבר לכך. כשאדם חושב מחשבות מקטינות הוא גם לא מסוגל להרגיש קשר חזק ועמוק יותר לבורא. הוא מפחד ממנו וחושב שהוא רק מחכה לו בסיבוב להעניש אותו. כשהוא משתחרר מחומות המחשבות המעיקות, הוא הופך לזורם הרבה יותר, משוחרר ומרגיש את הקרבה לקדוש ברוך הוא עשרות מונים.

"מרגש מאוד לראות את האנשים שעוברים את התהליך הזה, מגיעים פתאום להתרפקות על בורא העולם ולקשר פנימי וחזק מאוד. תחושה של פריצת חומות ממש".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברותהקליקו כאן.