זה קורה (גם) במשפחות הכי טובות: פותחים את הסודות הכי כמוסים

לא מדברים על זה בקול רם. אפילו לא בשקט. כשמישהו אחד יודע, בדרך-כלל הוא מבטיח בהן צדק לשמור על הסוד ולא לחשוף אותו לעולם. זה נמצא כמעט בכל בית, עלול לקרות לכל אחד מאיתנו, וכמו שאומרות הסבתות - לאף אחד אין ביטוח.

בשנים האחרונות חלה מגמת ירידה. הסודות צצים על פני השטח, ואיתם ההתמודדות עם החשיפה ותגובות הסביבה הקרובה והרחוקה. נכון, עדיין רבים המצקצקים בלשונם, הטוענים לחשיבות החשאיות ולהמשך שמירת הברית הסודית שנכרתה אי אז בראשית ימי ההיסטוריה, אבל ככל הנראה, מדובר בגזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. אי אפשר להסתיר יותר, ובכלל, אף אחד לא בדיוק אשם במה שקורה, וסודיות באופן אוטומטי מטילה אשמה.

אז האם הוסר הלוט מעל מעטה הדיסקרטיות? האם החברה שלנו מתחילה לחשוף את הבעיות שהיו מטואטאות כל השנים אל מתחת לשטיח, 'העיקר שלא יידעו'? האם חלה מגמת ירידה בבושה, באשמה, בקשר השתיקה?

הושבנו פאנל מומחיות לטיפול משפחתי בתחומי המגזר, כדי להסביר מה קרה לנו בזמן האחרון, מה קדם למה, ומה עומד להתרחש בעתיד הקרוב.

וזכרו, שזה קורה במשפחות הכי טובות. כלומר, במשפחות שלנו.

משתתפות:

יפה בלומנטל, מנהלת מכון 'פעימות'

אלישבע חייט, פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית

מירי פסח, עובדת סוציאלית קלינית פרטית לטיפול פרטני ומרצה בתכנית מבח"ר

מגלים טפח, מסתירים טפחיים

בציבור שלנו חל שינוי. אפשר לומר זאת בפה מלא. קשה לדעת מה גרם להנעת התהליך, אבל נראה שגם אם לא חושפים את הסודות, לפחות לא מסתירים אותם כמו פעם. כפי שזה נראה היום אנחנו מתקשים לדעת איך ייראה העתיד. הנתונים שצוינו לעיל יכולים להעיד על מגמת ירידה במגמת ההסתרה, או אולי דווקא על ביצור חומת החשאיות.

"באופן כללי", אומרת יפה בלומנטל, "אנחנו כמובן רואים מגמת ירידה, ונראה שזה רק ילך ויפחת. אבל מכיוון שיש תחומים שקשה לדבר בהם על הכול ולחשוף בהם הכול - בייחוד בתחום של שידוכים, כשאנשים נוטים לפחד לקחת סיכון ולא ניגשים למשפחה שייתכן שיש מאחוריה 'סיפור' סודי - לכן קשה לי להאמין שידברו באופן חופשי על סודות. זה גם דבר לגיטימי שלא פותחים כל דבר בכל מקום, ומקבלים החלטה מושכלת על מה מדברים ומתי. מגמת ירידה קיימת, אבל ההסתרה לא תשתנה לחלוטין, במיוחד בגלל שידוכים, וככל שהחברה סגורה יותר, כך רמת הסודיות תמשיך להיות גבוהה יותר".

"קשה לאנשים להתרגל למצב אחר ממה שהורגלו אליו עד כה", מסכמת אלישבע חייט. "הדפוסים של שמירה על זכויות הפרט, והדפוס לפיו לא מספרים בחוץ כל מה שקורה בבית פנימה, קשורים הן לסביבת הגידול של האדם, אבל גם לאדם עצמו. גם במידה והחברה תעבור שינוי - שכבר מתרחש היום, עדיין ההרגל לשמור כל דבר שנראה לא בקו הנורמה בתוך תחומי הבית, הוא הרגל שיקשה על האדם הפרטי להיפטר ממנו. אני רואה מתוך המקרים שמגיעים לקליניקה שלי, שלאנשים נוח מאוד עם הסודות שלהם, ועם העובדה שהחברה סביבם מעודדת סודיות. איך אמרה לי מישהי פעם? 'מה שלא צריך לדעת - לא יודעים'. נכון שהסתרה מטמינה בחובה גם עול גדול ולא מבוטל של עצם שמירת הסוד ואי הדיבור עליו, וההתמודדות הפרטית שפעמים רבות אינה מקבלת תמיכה סביבתית ועוד - אבל הפחד הבסיסי שקיים אצל רבים מ'מה יקרה אם יידעו', הוא לפעמים חזק מאיתנו, גם אם הסביבה עצמה כבר פתוחה ורגישה יותר לקבלת האחר. לדעתי, יהיו תחומים שייפתחו, ויהיו נושאים שיישארו נעולים בתוך תיבת פנדורה".

מגמת הפתיחות צוברת תאוצה אבל יש דברים שלעולם יישמרו נעולים בתיבת הפנדורה.

לא תמיד אפשר להחביא

יש נושאים שהשתיקה יפה להם. יש כאלה שאנחנו מצטערים שלא מדברים עליהם מספיק. כל משפחה עושה את הבחירות שלה, ובכל זאת, יש מגמות לכאן ולכאן מבחינת התחומים שהם 'טאבו'.

מתוך הניסיון האישי שלכן, מה הנושא שמשפחות נוטות להסתיר יותר מכול?

חייט: "הנטייה, לדעתי, היא להסתיר את מה שאחרים לא יכולים לדעת עליו, לפחות עד הזמן שבו מוכרחים לגלות. בתחום הזה אני כוללת התמודדות עם מחלות נפש, בעיות בריאות מורכבות, בני משפחה רחוקים יותר שנשרו מהדרך ועוד. בתחומים ה'פתוחים' יותר, אפשר למצוא באמת מחלות קיימות שכולם יכולים לראות, ילד עם צרכים מיוחדים, בעיות למידה, דחייה ממוסדות ומצב סוציו-אקונומי קשה ובעייתי. קשה להסתיר את מה שכולם רואים. קל מאוד לעטוף במעטה חשאיות את מה שאף אחד לא צריך לדעת עליו".

בלומנטל: "בריאות נפש היא תחום מאוד מוסתר; דחייה ממוסדות - לא ממש, כי כולם יודעים איפה הילדים שלכם לומדים ומתי בדיוק הם התחילו. נוער נושר - בזמן התרחשות תהליכי הנשירה אנשים מסתירים, אבל כשהנער כבר נשר אי אפשר להסתיר יותר. לגבי מחלות תורשתיות לא כדאי להסתיר, כי זה דבר שעשוי להשפיע על הסביבה, במיוחד בתחומי שידוכים. את ה'מחלה' מאוד מסתירים אף שהיא לא נקראת תורשתית, בדרך כלל בגלל שמקובל מאוד להסתיר".

פסח: "גם אני חושבת שההסתרה קיימת. קשה להגיד אם היא במגמת ירידה או במגמת 'ניוטרל', כי היא חולשת על המון תחומים: מחלה, נשירה, בעיות בבית ועוד. מצד שני, הציבור גדל מבחינת היקפו ועם הגידול הטבעי הזה יש גידול טבעי במגוון הבעיות איתן הוא מתמודד. כדרכן של בעיות, ככל שהן נחלת יותר אנשים, קל יותר לחשוף אותן. אני מסכימה שבעיות נפשיות הן נושא שמשפחות מסתירות יותר מכול. מחלות כרוניות כמו סרטן או סוכרת מוסתרות עדיין בקרב משפחות אבל פחות".

המסקנה: יש דברים שאי אפשר להעלים ולטאטא מתחת לשטיח. גם לא ממש צריך.

המחשבות והדילמות שמאחורי ההחלטה

'אדם ישר לא מפחד', אומר הפתגם העממי. לאדם שלא עשה כלום אין מה להסתיר. ובכל זאת, למרות שמרבית הניסיונות בהם מתנסות הבריות הינם שלא 'על עוול בכפם', ובמיוחד אצלנו בציבור שמאמינים שהכול מלמעלה ואין לדעת מה יילד יום - מרבית האנשים בוחרים לשמור על זכות השתיקה. השאלה היא כמובן למה.

מה גורם לאדם לקום בבוקר ולהחליט שלא מגלים לאף אחד אחר?

"קשה לענות על כך", מודה פסח, "כי כל מקרה לגופו. אבל אפשר להכליל בזהירות רבה ולהגיד שבמקרים רבים הנטייה להסתרה נובעת מחוסר ביטחון עצמי מסוים ואפילו מליקוי באמונה. ושוב, זוהי הכללה שאינה קשורה לכל מקרה ומקרה אבל למקרים רבים בהחלט".

לדברי בלומנטל, הסיבה המרכזית היא השידוכים, נושא שעומד במקום הראשון. אם יידעו משהו, או אם תופץ שמועה, היא עשויה להתגלגל ולחבל גם בהצעות רחוקות מאוד, ואנשים עשויים לקבל מידע מוטעה או חלקי, ולבחור לא לגשת לשידוך בכלל. סיבה נוספת לדעתה, נובעת מבעיה בביטחון עצמי, והחשש מ'מה יגידו' מתחזק מאוד אצל אנשים מסוג זה. בנוסף, לדבריה, הנורמות בתוך הציבור משתנות בין תת מגזר למשנהו ולכן בכל מקום נוטים להסתיר דברים אחרים מסיבות שונות.

חייט טוענת שהסיבה להסתרה היא בעיקר המוסכמויות החברתיותאליהן מחויב כל אחד המשתייך לקהילה כלשהי. "השתייכות קהילתית היא דבר שיש לו מעלות רבות, כמו גם חסרונות רבים. בדרך כלל אצל רובנו הרווח גדול על ההפסד, והתרומה שאנחנו מקבלים מהקהילתיות וההשתייכות גדולה עשרות מונים על הדברים איתם אנחנו נדרשים ליישר קו. ההחלטה מה מסתירים, מתי ולמה, נובעת בעיקר ממה שמקובל בחברה, או ליתר דיוק - בקהילה אליה משתייך האדם. בקהילות פתוחות יותר יש נושאים שמדברים עליהם בפתיחות, לעומת קהילות שאצלן לא יעלה על הדעת לגלות סודות משפחתיים מסוג זה. כך שהסיבה היא בעיקר חברתית. אפשר כמובן להוסיף לזה תחושת בושה והאשמה עצמית. אנשים נוטים לחשוב שהם אשמים שנולד להם ילד כזה או שהם אשמים בנשירה מהדרך או בלקות למידה, דבר שכמובן מוטעה מהיסוד. הבושה וההאשמה העצמית מונעות מאנשים לתת לדברים לצאת החוצה".

נושאי ההסתרה משתנים מאדם לאדם ומקהילה לקהילה בהתאם לנורמה המקובלת ולמקרה עצמו.

עניין של ביטחון עצמי

אבל המלחמה כבר כאן. יותר ויותר אנשים יוצאים לרחובות (טוב, לא ממש) ומכריזים שנמאס להם להסתיר. מדברים על זה כאן ועכשיו.

מה לדעתכן עשוי לסייע למלחמה בהסתרה?

פסח: "אף אחד לא כופה על משפחה להסתיר סוד או בעיה. מדובר בפחד והחרדה האישיים של משפחות או של הורים שגורמים להם להסתיר. במקרים רבים אלה אנשים מאוימים חברתית בלי קשר או עם קשר מועט למה שהחברה משדרת להם. מה שבכל זאת אפשר לעשות כחברה כדי להקל על התופעה הזו, זה להגביר מודעות לבעיות ולסבל של משפחות ולהעלות את הנושאים האלה לדיונים בעיתונות או בספרות של הציבור שלנו. לאחרונה רואים הרבה תנועה בכיוון הזה. סוגים שונים של קשיים, לא עלינו, מועלים לדיון במדורי העיתונים החרדיים וזה חשוב מאוד".

בלומנטל: "קודם כל אני חושבת שאם מדובר באדם שיש לו בעיות בביטחון העצמי אז צריך לטפל בדימוי העצמי, ויש אינסוף דרכים טובות לטיפול היום. בצורה שאדם מתייחס לדברים איתם הוא מתמודד, כך אחרים מתייחסים אליהם. בילדים מיוחדים למשל זה מאוד בולט. הכרתי שתי ילדות עם תסמונת דאון, שהגישה של שתי המשפחות שלהן הייתה שונה לחלוטין. במשפחה אחת הסתירו את הילדה כמו סוד כמוס, ובמשפחה השנייה התגאו בה, וכך החברה התייחסה לילדות הללו. יש מי שמסתכלים על זה בצורה מאוד טבעית והחברה תקבל את הדבר גם אם מדובר במשהו מאוד חריג. אם מרגישים קושי עם סוד צריך לקבל עזרה פסיכולוגית כדי לדעת לא רק איך להתמודד אישית אלא גם איך להתמודד חברתית".

חייט: "שינוי חברי מתרחש בדרך כלל מתוך שינוי של הפרט. הרבה פעמים אנשים אומרים לי 'אבל אני לא יכולה להחליט מה אחרים יחשבו עליי', וזה נכון. אנחנו לא שולטים במחשבות של אחרים, אבל אנחנו כן שולטים במחשבות שלנו ובהתייחסות שלנו לנושאים שונים שהם חלק מהחיים שלנו. אם נלמד להתבונן על כל דבר בצורה מפוכחת, להבין שהקדוש ברוך הוא הוא זה שמוביל אותנו ומביא עלינו כל ניסיון, קטן כגדול, וזה לא מעיד על אשמה או בושה, אלא על היכולת לעמוד במשהו שאחרים לא מתנסים בו - נדע לקבל את עצמנו כפי שאנחנו באמת. אז נדע גם לשדר לסביבה את החוסן הנפשי הפנימי הזה, והסביבה תרגיש בו. הדרך תמיד מתחילה באדם עצמו וביחס שלו לעצמו, כמו שאומרת גברת בלומנטל. אם הדימוי העצמי שלנו יהיה חזק מספיק, הסביבה תרגיש את זה".

דימוי עצמי מחזקים רק על ידי טיפול? כי יש אנשים שמפחדים מטיפול.

"לא בהכרח", מדגישה חייט. "הרעיון הוא שינוי בחשיבה. אם זה מגיע בטיפול, מה טוב. אם זה מגיע מתוך עצירה במרוץ החיים ומחשבה על משמעותם, טוב עוד יותר. אנחנו נוטים כל-כך להתרגל לדפוסים המקובעים שלנו עד שאנחנו לא בוחנים אותם בעין מציאותית יותר, וחבל".

בלומנטל: "גם היחס לטיפול השתנה עם השנים, והיום אנשים מאמינים שאפשר לעבור שינוי של ממש אם פונים לטיפול".

חייט: "בהחלט. ולא רק. הנקודה היא שהבעיות היו שם תמיד, רק אף פעם לא דיברו עליהן, ובשנים האחרונות אף אחד לא יכול לעמוד בעומס ובנטל של הסוד. גם הגילוי שלו מתברר כלא נורא כל-כך. קרובת משפחה שלי חיתנה לא מזמן את בתה הצעירה עם בחור שיש לו אח שמתמודד עם מחלת נפש. בחתונה עמדתי מאחורי אישה מבוגרת שצקצקה בלשונה ואמרה שהיא לא הייתה מכניסה ראש בריא במיטה חולה. רציתי לומר לה שלכל אחת מאיתנו יש מיטה חולה, רק שעל המיטה החולה של המחותנת הספציפית הזו - הרבה אנשים יודעים. אין בית, לצערנו, שאין בו היום משהו שפעם לא דיברו עליו. זה קורה בכל משפחה, והצורך של האנשים להוציא את הדברים החוצה ולהתמודד מולם בגבורה, סייע להם להבין שלא מדובר במשהו נורא כל-כך".

העלאת המודעות החברתית וחיזוק הדימוי העצמי האישי יכולים לעזור הרבה להתמודדות עצמה.

צריך לדעת למי לספר

השיח משתנה, בעקבות הדברים של הגברת חייט. העובדה שכל משפחה מסתירה משהו, כלשהו, לעיתים מקוממת. 'אצלנו אין סודות' הוא משפט שהרבה אנשים משתמשים בו, כשבעצם הוא מגיע פעמים רבות כדי לכסות על סוד שאבוי אם יסופר.

יש דברים שמן הראוי להסתיר?

"לדעתי לא כדאי", מדגישה חייט. "נכון שיש דברים שהשתיקה יפה להם, ולא כל דבר צריך לצאת ולפרסם בעיתון, אבל חשוב שהסביבה המקיפה אתכם תדע עם מה אתם מתמודדים ותתמוך בכם בעת הצורך. חברה טובה שלי נישאה פעם שנייה והדברים לא עלו יפה. כשבתה הגיעה לכיתה א' היא מאוד התלבטה אם לשתף את המורה במערכת היחסים שיש לילדה עם אביה הביולוגי, ועל המערכת המשפחתית הסבוכה. יעצתי לה לעשות את זה בדיסקרטיות, בשיחה של אחד על אחד. לא לפרסם בראש חוצות, אבל כן להגיד כדי שהמורה תוכל להיות רגישה מספיק לילדה בעת הצורך. מאז, כבר כמה שנים אחרי, היא רק מברכת אותי על העצה ההיא. המורה וצוות בית הספר מהווים מקור תמיכה לילדה שהיא עצמה לא הייתה יכולה לספק לה באותה תקופה, וגם בזו שאחריה, והחשיבות של התמיכה הזו לא תסולא בפז. יש דברים שאם מספרים אותם הם עלולים לפגוע בזולת ולכן צריך לדעת מה לומר ולמי, אבל בסך הכול לא כדאי להסתיר. זה גוזל כוחות נפש שקשה מאוד להחזיר אותם אחר כך".

בלומנטל: "מסכימה מאוד. אני לא חושבת שסודות הם דבר בריא, אבל לפעמים אפשר באמת להיפגע ולכן צריך לשקול למי מספרים ולמה. לא כדאי לחכות לרגע האחרון בשידוכים למשל - כי זה דבר חשוב מאוד והצד השני עלול להיפגע ולהפנות עורף, גם על דברים פשוטים לכאורה, רק מעצם ההסתרה שלהם. לכן לא מומלץ להוציא את השפן מהכובע ברגע האחרון כי זה עלול להתגלות כבעייתי. עלולה להיות לצד השני תחושת רמייה".

"אני לא מצדדת ב'שיפור', מלשון שופר, של מה שקורה לנו בבתים שלנו", מסתייגת פסח. "ביתו של אדם הוא מבצרו וזה כולל את מה שקורה בביתו ואת סוד נפשו. אבל במקרים של קושי או מחלה של אחד מבאי הבית, כשעצם שמירת הדבר בסוד מהווה עוד גורם של קושי על המשפחה ועל בן הבית שלקה במחלה או בבעיה, זה מיותר ופסול. מיותר - כי בסופו של דבר הסביבה יודעת, ופסול - כי זה מוסיף קושי ולפעמים סכנה ממשית על הסובל".

ברוב המקרים ההמלצה היא להימנע מחשאיות אלא אם כן דווקא הגילוי מקשה.

לעשות את הדבר הנכון

הסתרה, אם כך, גם אם היא עוזרת חלקית מול הסביבה, לא ממש פותרת את הקושי עם ההדחקה ולא נותנת תשובה מעשית לאתגר עצמו: הסתכלות נכונה על הניסיון והתמודדות איתו.

כיצד נוכל לסייע לעצמנו להימנע מסודות ולהתמודד עם בעיות מודחקות ומוסתרות?

בלומנטל: "אני רואה חשיבות גדולה בקבוצות תמיכה. הדבר מקובל בכל העולם. כשעוברים ניסיון דומה מקבלים את הכוח לתמוך גם במישהו אחר. מאוד חשוב לתת לציבור אינפורמציה נכונה, כי יש הרבה אנשים שפשוט לא יודעים על בעיות נפשיות, לדוגמה, ומסתובבים עם דעות קדומות. חשוב לשנות את ההסתכלות כדי שהיא תהיה יותר רחבה ולקבל תמיכה מאדם קרוב. לאו דווקא פסיכולוג קליני, מספיק מטפל רגשי".

חייט: "מעבר לתמיכה אני חושבת שחשוב להתבונן למציאות בעיניים ולהבין עם מה אנחנו מתמודדים. לא מדובר בסודות אפלים, לא בתרחישי אימים, ולא בדבר שלא קיים אצל אף אחד אחר. מבט פנימה תוך התייחסות נכונה וטיפול כוללני ופרטני בבעיה עצמה, עשויים לקדם אותנו לשוחח על כך בריש גלי, לצאת מהמקום המבייש והמאשים, ולאפשר לסביבה להתייחס לכך בדרך דומה גם היא".

פסח: "אני חוזרת לעניין של האמונה. טיפלתי בבחורה ממשפחה מצוינת. הבחורה סבלה כבר מגיל צעיר מחרדות והדבר נשמר כמובן בסוד כמוס. כשהגיעה אליי הייתה מטופלת תרופתית והייתה במצב די קשה, ומדוע? היא הגיעה לגיל שידוכים. במצב של חרדות, יש לציין, עצם שמירת הסוד והחשש מהחשיפה רק מעצימים את האפשרות שהתקף חרדה אכן יקרה לה באמצע אירוע. במילים אחרות, השילוב של מחלתה עם הסוד שהיה כרוך בה, ירד לחייה ועשה בהם שמות. במקביל לטיפול חזק בחרדות שלה, שאותו אני עושה באמצעות שיטת Emdr, עזרתי לבחורה הזו להסביר עבור השדכנית את הבעיה שלה. הדגשנו את יכולותיה הגבוהות, את החשיבות של העובדה שהיא במצב מאוזן, את בריאותה הכוללת שהיא מצוינת ואת מידותיה הטובות. ברור שהשדכנית תחפש עבורה בחור שגם לו יש איזשהו 'סוד', אבל מה רע בכך? העובדה ששני בני זוג מתמודדים עם קושי, רק יכולה לתרום ולחזק את הקשר ביניהם. יותר מכך, עצם זה שהבחורה הולכת לשידוך בלי חרדת ההסתרה והגילוי האפשרי, מאזנת לגמרי את האפשרות שהיא תקבל התקף חרדה כתוצאה מפגישה. הרי החשש הגדול מגילוי תלוי במקרים רבים בעניין השידוכים. בחור או בחורה שסובלים ממחלה כלשהי ייאלצו לגלות את סודם במוקדם או במאוחר, או לחילופין לחיות בחרדה מתמדת שהעניין יתגלה. זהו מצב מסוכן ולא בריא שיכול לגבות מחירים מסוכנים מכל המעורבים בדבר. החברה במקרים רבים היא הרבה יותר סובלנית מכפי שאנחנו נוטים לראותה. מה שצריך לשתף - משתפים, ומתוך אמונה שהכול משמים ושמי שנתן במנת חלקנו את הקושי הוא שיעזור לנו הלאה, צריך לעשות את הדבר הנכון".

תמיכה היא חשובה, מבט פנימה הוא הכרחי, ובלי אמונה אי אפשר בכלל.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברותהקליקו כאן.