זינוק בעלייה: מהי ההזדמנות שאסור לפספס?

"אני לא מבין כיצד הוא מצליח להרים בכל פעם עשרים מרצפות", תמה קבלן באוזני הפועל היהודי שלו, כשהוא משבח את כמויות המרצפות שמרים הפועל הערבי, "ואילו אתה מרים בכל פעם רק שלוש מרצפות".

"ומה אעשה?!" היתמם היהודי, "אני אשם שהוא מתעצל ללכת ולחזור?"...

* * *

"הקריאה מעוררת הזמן", נהגו צדיקים לומר. כשכוונתם היא, שבעת שקוראים את פרשת השבוע (או קריאת התורה בחגים) יש הארה רוחנית מעין הקריאה שחוזרת להאיר לנו שוב פעם. לדוגמא: קריאת התורה על קרבן פסח, הינה סגולה לעורר את ההשפעות הרוחניות שהיו בעת הקרבת קרבן פסח במצרים.

נצא למסע קטן בעקבות אִמְרתו של כ"ק מרן אדמו"ר ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע, וננסה לרדת לעומק דבריו, כדרכנו, על ידי סיפור שיעניק המחשה ופרשנות.

בפסוקי קרבן הפסח, מצווה הקב"ה את ישראל באמצעות משה רבינו על צורת אכילת בשר הקרבן: "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון". אנו נתמקד בביאורו של ה"שר שלום" למילים "נעליכם ברגליכם" בלבד, ונרחיב.

תחילה מקשה האדמו"ר: מדוע נכתב "נעליכם ברגליכם", שהנעליים תהיינה ברגליים. הרי הדבר החשוב הוא הרגליים, ועליהן ננעלות הנעליים. היה מן הדקדוק אפוא לכתוב "רגליכם בנעליכם".

כאן נעבור לדוגמא שהעניק רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – החפץ חיים זי"ע, וכה אמר: בזמן הצאר ניקולאי נחטפו ילדים רבים מהוריהם בגילאי 6-7, גויסו לעבודת הצבא, ולאחר 25 שנות שירות מפרכות שוחררו לעיסוקיהם הפרטיים כשקצבה מאת ניקולאי הצאר עומדת לזכותם לכל צרכיהם עד יום מותם.

בצבא – היה מזכיר החפץ חיים – המשמעת נוקשה, החיילים ממושמעים ומתרגלים לעשות הכל בזריזות. היה מתאים לאנשים שהתרגלו לכזו משמעת קפדנית וזריזות מפליאה במשך 25 שנות שירות, להישאר כך כל ימי חייהם.

בפועל, המציאות הייתה שונה. הם היו מתמקמים להם בפונדק מסוים אותו בחרו, מציגים את תעודת השחרור שלהם והזכאות לקבל מזון ושתייה על חשבון המדינה, רובצים מבוקר עד ליל ליד התנור החם, ומדי פעם קמים לאכול ולשתות.

מדוע לא ניכרה בהם הזריזות והמהירות לכל דבר?

השיב החפץ חיים: חיילים אלו לא הפנימו את העיקרון שבזריזות ואת חשיבותו לחיים. הם עשו זאת כהרגל, מתוך כפייה. ברגע שנגמר הצורך לעמוד בזריזות זו, הם חשו צורך לפצות על כך בעצלות אינסופית וכך כילו את שארית חייהם.

נשוב לקושייתו של ה"שר שלום" מבעלזא: מה טעם אמרה התורה "נעליכם ברגליכם" ולא להיפך?

"נעליכם" מלשון מנעול, "ברגליכם" לשון הֶרְגֵּלִים. יש בידך הזדמנות – בשל קריאת התורה שמעוררת את השפעות הזמן – להתנתק מן ההרגלים שאליהם התרגלת והם "נועלים אותך" וכובלים אותך למעשים שאינך חפץ בהם, וכך בעצם לשים עליהם "מנעול" ולהשתחרר מהם.

על פי דבריו נעמיק לרובד גבוה יותר בלשון הפסוק: "ומקלכם בידכם", ישנם דברים בהם אין ליהודי ניסיון האם לחטוא או לא, לזלזל בהם או לקיימם כמצוותם. על כך רומז הפסוק, שגם במה ש"הקלת" (ומקלכם) עד היום, אחוז כעת בידך והתחזק בו שוב.  

אמת היא שהדבר קשה, לעתים בלתי אפשרי. אנו מושרשים בהרגלים מסוימים כה חזק, עד שלא תמיד יש בנו העוז אפילו לחשוב לוותר על הרגל מסוים. הגם שאיננו ראוי וטוב.

על כך היה אומר הרה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע: ישנם משוגעים שמטפסים על הגג לקפוץ משם למטה. משוגע כזה שעמד למעלה, צעק לחברו שעמד למטה – ואף הוא לא היה מן השפויים בדעתם – שהוא תיכף קופץ למטה.

ענה לו החבר: "מה חכמה יש בקפיצה ממקום גבוה למקום נמוך? בוא נראה אותך קופץ מלמטה למעלה"...

אמר הרבי מטאלנא: אכן, לא חכמה היא לגלוש ממרומי עבודת ה' למטה, אלא דווקא לטפס בעמל ויגיעה מלמטה למעלה, ועדיף בפעם הראשונה לקפוץ, כדי להגיע גבוה יותר. משם יש לעמול בכדי לשמור על הדרגה ולהעפיל עוד ועוד.

* * *

"הרגל נעשה טבע", כך לימדונו חז"ל. אולם ישנה כעת הזדמנות להשתחרר מטבעים שהוטבעו בנו באופן לא רצוני – כאותם חיילי הצאר ניקולאי, והחכמה היא לא לנצל הזדמנות זו לגלוש מן המקום בו היינו ולהרפות עד כדי בטלה, אלא אדרבה, לנצל את ימי השובבי"ם לתנופה גדולה לעבודת ה', לא להתעצל לסחוב כבד לזמן רב, גם אם נראה לנו שאנו מעדיפים ללכת ולחזור כמה פעמים עם דברים קטנים.