הסולם חיכה 55 שנה

חרב היתמות הלמה בעוצמה סוערת בחמשת הילדים הקטנים של משפחת שובמיאן. הבכור חיים, היה בן 18, יצחק היה בן 13, ושלושת האחיות הקטנות בנות 10, 8, 5. אבא נפטר ראשון, חמישה חודשים אחר כך נפטרה גם האם השבורה. השנה תשי"א. אירן. מדינה פרימיטיבית משהו, חוסה בצילו של המגף האנגלי, עם עתיד חיובי של קידמה ועצמאות. חמישה יתומים קטנים ממאנים להינחם. יצחק מספר: "היינו שבורים ורצוצים בלי אבא בלי אמא. האיסלם רצה לקרב אותנו, והיתה סכנה גדולה חלילה, שהם יאמצו אותנו אל ליבם. לא היתה לנו משענת, אך בחסדי שמים, מיד לאחר פטירת אמא, אחיה הגדול, הדוֹד רחמים הגיע לעירנו מעירו הרחוקה ולקח אותנו עמו, לבית משפחתו. הוא עצמו היה מטופל בשבעה ילדים קטנים ונוספו לו עוד חמישה יתומים אומללים. "חיים אחי הבכור ביקש להיכנס למעגל העבודה ולעזור לדוד לפרנס אותנו. דוד רחמים הכניס אותו לעבודה בחנותו, גלנטריה גדולה. חיים התחיל לעבוד, קם בנץ, סיים תפילה, סעד פת שחרית ועד שנטו צללי ערב ישב בחנות, מכר, תיקן, ניקה. כדי להרוויח בכבוד את לחמם של אחיו היתומים. "אחרי חצי שנה של עבודה התרחש אסון נוסף. חיים טיפס על סולם, כדי להוריד מוצר כלשהו. הסולם היה רעוע והוא צנח על אחד מחלונות הראווה וריסק אותו. שבֶר זכוכית בגודל כף יד חדר לעורק הראשי במפסעתו והדם ניגר כמים. בבית החולים היו הרופאים הפרסיים חסרי אונים. כל הנסיונות לעצור את שטף הדם עלו בתוהו. הוא קיבל מנת דם, אחרי מנת דם, אבל המצב הלך והדרדר. "מנהל בית החולים בפרס, היה יהודי והוא החליט להתקשר לבריטניה לאחד מהרופאים הגדולים ולהיוועץ בו. הלה יעץ לקשור את שתי קצות העורק החתוך, ולא לנסות לחבר ביניהם. בטח לא כרגע. העצה היתה מצויינת. הדם עצר ממרוצתו. אחרי שבועיים של התאוששות התחילה הרגל להשחיר. סכנה חדשה, היה חשש לנֶמֶק. "אנחנו היתומים, היינו שבורים. פחדנו לאבד גם את חיים אחינו הגדול, שהיה לנו אבא ואמא... משענת ותקווה. "הרופאים בפרס אמרו: אין ברירה אלא לחתוך, שיחיה בלי רגל. אחרת אין תרופה למכתו. היינו מיואשים ורצוצים. "הלכנו היתומים הקטנים בייאושנו כי רב, לשני רבנים זקנים שהתגוררו בפאתי העיר, עזרא ומנשה היה שמם. זקנם היה ארוך ולבן, הם היו כפופים על ספריהם ובקושי הרימו את עיניהם. בכינו ובכינו. בקשנו שייעתרו לפני אבא שבשמים שירחם על אחינו הבכור. הרבנים מחו דמעה מעיניהם וביקשו שנביא את חיים אליהם, אל הבית בו למדו. הדוד רחמים נסע והביאו מבית החולים. "הם אמרו לנו, שהם מתכוונים להתפלל כל הלילה, ואם מן השמים ירחמו, אזי לפנות בוקר, עם עמוד השחר, ניתן יהיה להבחין בעמוד של אור שיעלה מן הארובה... הלכנו משם דומעים וזועקים. חיים בלי רגל, זה עלול היה להיות אסון נוסף, השם ישמור. והכל קרה כל כך מהר. אין אבא, אין אמא, וחיים שלנו גם בסכנת חיים..... "לפנות בוקר הבחין מושל העיירה מעל מרפסת ארמונו בעמוד אור הבוקע מאחת הארובות. הוא נסע לשם בזריזות ופתח את הדלת והבחין ברבנים עזרא ומנשה, כשמתחתם שלולית של דמעות. "מה זה העמוד של האור, שיצא מן הארובה" שאל אותם. "הזקנים הצדיקים שמחו. התפילות התקבלו. כשהגענו בבוקר הם בישרו לנו, דעו לכם, חיים יחיה עוד שנים רבות, לא תכרת הרגל... אבל צר לנו לחשו הרבנים, המוות שלו, בעוד עשרות שנים, יהיה קשור שוב בנפילה מסולם... בקושי שמענו זאת. שמחנו שהוא יחלים. "בשעות הבוקר הובהל חיים לביה"ח. באורח נס הגיע לשם מומחה מנתח אוסטרלי שעמד לבצע ניתוח באחד מן השרים העשירים של פרס. מנהל בית החולים פנה אלינו והציע שנבקש ממנו שינתח גם את חיים. האוסטרלי המומחה הסכים, אך דרש 25,000 דולר לא פחות. "בכינו לפניו, הוא הסכים לעשות הנחה. בכל זאת יתומים... מנהל ביה"ח היהודי כשראה במצוקתנו, הבטיח לשלם את כל הסכום אחרי ההנחה. "הניתוח בוצע בהצלחה, חיים חזר לחיים תקינים עם שתי רגליים בריאות. עלינו לארץ, הקמנו משפחות טובות. "חיים נשא בישראל אשה, נולדו לו ארבעה ילדים שגידלם במסירות. הוא למד נגרות ופירנס גם אותנו עד שנישאנו והתבססנו. הוא היה משכים ומעריב, בעל חסד מאין כמותו. אהוב על הבריות. "בשבת האחרונה שיחק אחד מנכדיו בכדור ובעט אותו לכוון צמרת העץ. "סבא" הוא ביקש "תוריד לי את הכדור". חיים אמר "שבת היום, אסור, אבל מחר אקח סולם ואחלץ לך את הכדור מבין הענפים".

"למחרת לקח חיים סולם, וטיפס לכוון הכדור. לפתע הוא איבד את שיווי משקלו, וצנח עם הסולם על הארץ. ראשו נחבט בחומת החצר, ובאגן הירכיים נפתח קרע... בדיוק במקום הניתוח לפני 55 שנים. 20 דקות הוא שכב על הארץ ודימם עד שאחד השכנים הבחין בו והבהילו לבית החולים. אבל זה היה מאוחר, נסיונות ההחייאה עלו בתוהו. חיים נפטר. כשהודיעו לי שהוא נפל מן הסולם, נזכרתי באותן דקות, ברבנים הזקנים שאמרו לנו שהמוות שלו יהיה קשור בסולם. הסולם הזה חיכה לו 55 שנים". הגענו לניחום אבלים במוצ"ש האחרון, לבית של יצחק שובמיאן המצוי בשכונה כפרית בפאתי העיר. לחות כבדה של קיץ הלמה בנו. יצחק יושב שבעה על אחיו הבכור חיים, חמישים וחמש שנים אחרי האסון הנורא שבו נפטרו ההורים, נפטר גם הבן הבכור, שהיה לאחיו הקטנים, אב, אם ותקווה לעתיד. עולים בסולם. יורדים מן הסולם.

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי מתוך סידרת ספרי "העיתונאי"

ניתן לרכוש את סדרת הספרים בחנויות יפה נוף 1599-581-581

ניתן להתקשר ישירות לכותב הסיפור בטלפון: 050-4170419