פרשת בא: תחזיק חזק, עלה קטן שלי

אנו בפרשת "בֹּא", והנוכחות של הילדים בה כל כך חזקה: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ.[1]  וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר.[2]  וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם.[3]  בנוסף, זו הפעם הראשונה שבתורה מזכירים נכד! התורה נהיית סבתא בפרשתנו: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ.[4]

כמה חשובים הם הילדים והילדות, הפירות שלנו,  שה' ישמור אותם. "שְׁבָט" – ראשי תיבות "שיהיו בשורות טובות", והנה כבר בראש חודש שבט שמענו בשורות לא-טובות. אז ברוח חודש שְׁבָט, צריך לבקש: תחזיק חזק, עלה קטן שלי. שהקב"ה באמת יגן על העצים ועל הפירות שלנו מפני כל המַּשׂטינים והמקטרגים. שיזכו לעלות, לצמוח ולפרוח.

בואו נקבל כמה תובנות שנותנת לנו פרשת "בֹּא" לגידול ילדים ופירות.

בפרשתנו משה אומר לעם ישראל: "כשתגיעו לארץ ישראל, וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?' אז מה תענו לילד הזה? וַאֲמַרְתֶּם: 'זֶבַח פֶּסַח הוּא לַ ה''".

עם ישראל שומע את זה, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כולם משתחווים. ורש"י מסביר: על בשורת הבנים שיהיו להם.[5]

אבל הי, כרגע התבשרתם על... בנים רשעים. "'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" היא שאלת הבן הרשע בהגדה. אז על מה אתם בדיוק מודים? על מה אתם שמחים?

אומר לנו רבי נחמן מברסלב: אין ילדים רשעים. כשאתם אומרים לילד באשר הוא "אתה בְּשׂורה, אתה מופלא, אתה פרי מתוק שלי", יהיה לו עתיד של צדיק. ילדים הם שתילים ואפילו השתיל המופלא ביותר בעולם, אם תשימי אותו באדמה לא טובה – הוא לא יגדל. לעניין גידול הילדים, "אדמה לא טובה" זו אמא עצובה. אַת אמא אדמה ואם את עצובה, לא יהיה בך כוח של שמחה ולא כוח של הצמחה. ואילו אמא שמחה היא מי שעומדת ואומרת לילד "אתה כזאת בשׂורה. אני כל כך שמחה רק בזה שיש לי אותך". כל היום להגיד "והרי פירותיי מתוקים". כל היום לבשר לילדים איזו בשורה מופלאה הם.

וזה קשה. ויש שנים יותר קשות עם פרי הבטן, כמו למשל שנות השמיטה כשלפעמים אימהות, לא עלינו, נאלצות לראות את פירותיהם מופקרים ממש ואין לאל-ידן. במצבים כאלה את לא יכולה שלא לשאול את עצמך "מה יש בו טוב, ריבונו של עולם? מה יש טוב בנערה הזאת?"

אז מה צריך לעשות, מה? איך מחנכים ילדים בדור הזה? והרב גינצבורג שיחיה אומר: הדגש המרכזי בחינוך היום הוא רק רחמים, רחמים ושוב רחמים. רחמי עליהם. תני להם יופי, תני להם בשורת גדילה וצמיחה.

 "סליחה – מה עם חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ?"[6] מה עם קצת תוכחה, קצת מוסר, קצת שֵבֶט – מקל חובלים קטן..."

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – זה למעשה המוסר של חודש שְׁבָט. להאיר, לגדל, להצמיח – אל תחסכי מהם את השְׁבָט הזה! אמרי להם "אתה חידוש". "את תורה". בדור הזה, אין שום בשורת-חינוך מלבד הרחמים. זה השֵּבֶט שנשאר היום בעולם.

ואת יודעת למה צריך לגדול ילדים ברחמים? כי בעצם, בינינו, את פשוט לא יודעת לעשות משהו אחר. כל הסדנאות לסמכות הורית – היכן את, סמכות הורית? היא פשוט איננה והקב"ה העלים אותה מהעולם בכוונה, כי הוא פשט לא סומך על סמכות הורית (ותסלחנה לי כל מַנַחות ההורים). לפי הקבלה, בזמן הגאולה רואים תופעה של דילוג; מדלגים על הגַּדלוּת ומכניסים את הַקַּטְנוּת לפניה. הכוונה היא שהקטן מקבל את הכוח לפני הגדול, שהדברים קורים ללא הדרגה.[7] כך, למשל, ליל הסדר הוא בלי סדר והקב"ה גואל אותנו לפני שמגיע לנו.

יש היפוך יוצרות וזה אחד מסממני הגאולה. באותו אופן, בדור הגאולה שלנו, לקטנים יש סמכות יותר מאשר לנו. אנחנו סומכים עליהם המון ונִסמכים עליהם המון, כולל עזרתם הפיסית בבית ועם יתר האחים.

אז עכשיו תשמחי ו... תסמכי. ואם הקב"ה נטל את הסמכות ההורית מן העולם, זה מפני שהוא כבר לא סומך עליה ועל יעילותה. בני הסמכא האמיתיים הם הילדים. הם פשוט גדולים מאד.

סמכות הורית. יש את זה למישהי? לא. סימן שזה לא נחוץ. אשר על כן, את דור ילדי הגאולה מגדלים ברחמים וברצון ורק אם תגידו להם "רוצים בכם, רוצים בכם, אתם בְּשׂוֹרה", הם יביאו לנו בשורה.

השבוע היה יום פטירת הרב כדורי זצ"ל. שלוש נכדות שלו לומדות בשיעור שלי. "ספרו לי סיפרו על סבא", ביקשתי ואחת סיפרה: "אני זוכרת מוצאי שבת אחד. ישבנו בשולחן של סבא והגיעה אישה הרה בוכייה: 'יש לי ילד בבטן, והרופאים אומרים שהוא עם תסמונת דאון. אני לא רוצה בו'.

'למה?' סבא שאל.

'אני פוחדת מפניו. אני מתביישת. אני לא יודעת מה הוא יחולל בחיי המשפחה שלי'.

'אַת – רק תלדי', הרב כדורי אמר לה. 'אני אאמץ ואגדל. עלי'.

'הרב, איך? אתה מבוגר', האישה אמרה והוא בשלו.

שלושה חודשים לאחר מכן מגיעה האישה עם בן בריא ושלם.

"איך, סבא?" שאלו נכדותיו.

"כל מה שרציתי זה שהאישה הזו תרחם: 'אני רוצה בילד ואיך אתן אותו למישהו אחר? בסוף הוא יגדל בבית של מישהו אחר?" כך אמר הרב. כי כשאת אומרת לילד שלך "אתה בשורה", אז הוא ישמח אותך בסוף.

וזו לא בשורה רק כשהילד לא עם תסמונת דאון; זו בשורה נפלאה גם כשהוא כן. אימהות לילדים עם תסמונת דאון יודעות: אין טובי לב ורחמים יותר מילדי תסמונת דאון. הם הילדים הכי טובי לב בעולם והכי רחמנים והכי משמחים את אמא שלהם בעולם, ומדוע? כי למרות שאמא שלהם ידעה עוד בהריון על הסיכויים והבריאות של הילד (במקרים רבים), היא רצתה בו וריחמה – אותו. ברחם שלה היא הזינה, גידלה והצמיחה.

 אז נכון, בהתחלה נבהלת ולא רצית. אך אחר כך אמרת "הוא הבשורה שלי. אני ארחם אותו, אני אשמח בו עִם כל הקושי" ומגודל הרחמים שהתעוררו בך עליו, את תשמחי בו כל כך ותאהבי אותו כל כך.

מה רוצה חודש שבט לומר לנו? והרי פירותיך מתוקים כל כך. רחמי אותם! אהבי אותם! ואת תראי איזו בשורת צמיחה הם יביאו לך, איזו בשורת שִׂמחה הם יביאו לך.

אז במה אברכך? שיהיו פירותיך מתוקים, וכל ילדינו –  גדלים ושמחים.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים), הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה(בחינם).