דקה לפני השקיעה

ד"ר סימון גבריאלי הוא מסוג הרופאים המהססים, החושבים. מאלה שלא ממהרים להחליט, כי הלוא כל החלטה או אבחנה פזיזה עלולה לעלות בחיי אדם אם בחדר הניתוח, או עקב מתן טיפול תרופתי לא מדוייק. עוד בימי בחרותו לחש לו רבו המובהק: "ר סימון, למדנו שצריך לרפא את החולה וממילא נעלמת המחלה. אתה עוד תהיה דוקטור גדול, ואל תשכח שיש קודם כל בן אדם לפניך, שיש לו רגשות, ולב, ומשפחה, ואמונה, ויש קדוש ברוך הוא בשמים, שבוחן כל החלטה שלך, אם יש לה בסיס יהודי, או חלילה נטיות להתנשאות, או טכנוקרטיה. אל תהיה רובוט סימון, אל תגרר לרובוטיקה של הרפואה, תהיה רגיש ואנושי ותאהב את החולים שלך, כאילו הם בניך כאילו הם בשר מבשרך...". 

30 שנה חלפו מאז שד"ר סימון גבריאלי היה סטודנט צעיר לרפואה בבוסטון, אשר את עיצוב אישיותו ורוחניותו כיהודי וכרופא הוא מסר לידי רבו הישיש. לימים כשנפטר הרב בשיבה טובה עמד ד"ר סימון הצעיר על קיברו מייחל לעצמו לא לשכוח את הנחיותיו. "לרפא את החולה ואח"כ את המחלה, ואל תשכח, תהיה רגיש ואנושי ותאהב את החולים שלך כאילו הם בניך, הם בשר מבשרך". מעת לעת כשהוא נוסע לכנסים רפואיים בארה"ב הוא פוקד את ציון רבו ומתרפק בזכרונות על ימים של לימוד תורה במחיצתו, בעיקר על הלכות מילה. הוא מתגעגע לעצותיו הנבונות, לליטוף על המצח, ולחמימות הטבעית האוהבת שהעתיר עליו רבו. ד"ר גבריאלי לא יכול לשכוח את אותו לילה גשום בבית החולים בבוסטון כשהגיע בדחיפות לחדר הניתוח יהודי כבן 60 עם חשש לגידול באחד מן האיברים הפנימיים... הוא היה בתורנות והיה עליו להכריע כמה הכרעות גורליות. השעה היתה ארבע אחה"צ, עוד שעתיים שקיעה, הוא קרא בעיון את המסמכים בתיק החולה, ולדימיר בנימינוב זה שמו. תוך כדי בדיקה הוא הבחין שהאיש המתאנק בכאביו, איננו נימול.

היה ברור לו שהוא עוד אחד מאותם יהודים מרוסיה, שנשאבו אל הריק הקומוניסטי ואל חוסר התודעה היהודית, בעל כורחו. ד"ר גבריאלי שלח אותו לצילומים, והכריע כי יש לבצע הרדמה כללית, אם כי בדיקות המעבדה העכשויות דווקא היו מעודדות, הסימנים נוטים לכך שהגידול שפיר. חמש וחצי אחה"צ. ולדימיר בנימינוב נכנס לחדר הניתוח. ד"ר גבריאלי נשען על מרפקיו ובהה בחלל. הסטאזר האיץ בו להכנס לחדר-ניתוח, סימון לא השיב לו, הוא נעמד וצעד לעבר הטלפון. חייג, ואחרי שלושה צלצולים הוא שמע את קולו המוכר של רבו. "זה בסדר ד"ר גבריאלי, אני שמח שהתקשרת למרות שאני שוקד על תלמודי..." הרגיע אותו הרב. "תשמע כבוד הרב, ממש בדקות אלה אני עומד לנתח יהודי בן 60 בשם ולדימיר בנימינוב, יהודי מרוסיה, עם חשש לגידול פנימי. לצורך הניתוח, יש לבצע הרדמה כללית. האיש ערל... מה כבוד הרב אומר, האם כדאי לנצל את ההזדמנות ולמול אותו... או שמא יש בזה משום פגיעה בו... יש גם חשש שירצה לתבוע אותי ואז אסתבך בתביעה משפטית... אני מסתפק, אני די מבולבל... הרב פעם אמר לי להתייחס לחולים כאילו הם בנים שלי... בשר ובשרי, היהודי הזה יכול להיות אבא שלי, לאבא שלי לא הייתי נותן להשאר ערל, ועוד 25 דקות שקיעה... לא מלים בלילה. השתיקה מן העבר השני של הקו היתה ארוכה למדי.

"כן, אתה יכול למול אותו... זו מצווה וזו הזדמנות שיש לנצל אותה. שליחי מצווה אינם ניזוקים" פסק הרב. האמת היא שד"ר סימון גבריאלי היה די מופתע מן הפסק. הוא חשב שהרב לא יתן לו להסתכן יתר על המידה עם שלטונות החוק הרפואיים בארה"ב... משמרת הערב היתה אמורה להסתיים ב- 22:00 בלילה. בחצות הלילה, שעתיים אח"כ, אמור היה ד"ר גבריאלי לטוס לישראל לחופשה של שבועיים ימים בקרב בני משפחתו בירושלים, כך שעם התאוששותו של בנימינוב הוא כבר לא יהיה באזור. מה יהיה? יהיה מה שיהיה. הנוטל עצה מן הזקנים... אינו ניזוק. אחרי שעתיים של ניתוח, כשלפניו ברית מילה זריזה עם ברכה ופריעה ובנוכחות אליהו הנביא כשלצידו כמה אחיות תמהות, הוכנס במזל טוב ולדימיר בנימינוב בבריתו של אברהם אבינו. רשמו לפניכם, ברית המילה בוצעה, דקה לפני השקיעה. כמה שעות אח"כ במטוס הגמבו ישב ד"ר סימון גבריאלי, מנומנם, אבל די מבוהל, הוא חשש מהטלפון שיקרא אותו לסדר... החופשה בת השבועיים בישראל חלפה בזריזות. הוא קיבל עדכון מהסטזר שלו שבנימינוב עדיין במחלקה הכירורגית שיקום וכדאי שיבוא לבצע בו בדיקה נוספת... ד"ר גבריאלי נכנס למחלקה הפנימית שהוא ממונה עליה, ובחצי עין הבחין במר ולדימיר בנימינוב ישוב על כורסא סמוך לחדר האוכל, כשהוא... מעוטר בטלית ותפילין ובידו סידור תפילה. סימון חשב שהוא בולע את לשונו מתדהמה. הוא ניגש בחיוך לבנימינוב ושאל לשלומו.

"הו, ברוך השם, מרגישים נפלא" ענה לו בנימינוב באנגלית עילגת "אני כבר יהודי מושלם, אתה דאגת לי לברית מילה, והשכן שלי לחדר דאג לי לתפילין, ואפילו לימד איך להתפלל...". ד"ר גבריאלי ניגש לחולה בחדרו של בנימינוב ושמע ממנו את השתלשלות העניינים. "אתה לא תאמין דוקטור, כשבנימינוב התאושש מהניתוח השכיבו אותו בחדר שלי. הוא פקח את עיניו וראה אותי מתפלל. כשכולו כואב ודואב, הוא ביקש שאניח לו תפילין, שאלמד אותו להגיד קריאת שמע... הוא ביקש ספר תהילים. חשבתי שחדר הניתוח במחיצתך היה עבורו כמו סמינר "ערכים"... הוא ביקש מאשתו ללכת לבית הכנסת ולתרום צדקה, ולגשת לרב המקומי ללמוד הלכות כשרות... לא יאומן". ד"ר גבריאלי נכנס למשרדו וחייג בהתרגשות "כבוד הרב, אתה לא תאמין...". "אני מאמין להכל... אל תשכח סימון, את הפסוק הנפלא האלוקי של דוד המלך "סור מרע ועשה טוב". ברגע שנכרתה ממנו העורלה, סר ממנו הרע, ומה נותר לו לעשות? רק טוב. אשריך בני, שזכית להכניס עוד יהודי תחת כנפי השכינה. אשריך שזכית להתייחס לכל חולה, כאילו הוא בן או אבא שלך...". חלפו מהסיפור הזה למעלה מ- 20 שנה. כל שנה ביום היארצייט של הרב נפגשים השניים. ד"ר גבריאלי והפציינט שלו אברהם (ולדימיר לשעבר) בנימינוב, וקוראים משניות לעילוי נשמת הצדיק. תראה דוקטור" אמר לו פעם בנימינוב "אתה אומנם מלת אותי, אבל לא היית עושה את זה, בלי הפסק של הרב שלך... ואת היהדות שלי אני חייב בעיקר לו. אתה לא נעלב? "נעלב? חלילה" ענה לו ד"ר גבריאלי "אני מאושר שזכיתי להסתופף בחצרו של גדול כזהוגם אתה הרווחת דרכו, את עולמך היהודי". ואחר כך השמש שקעה.

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי מתוך סידרת ספרי "העיתונאי"

ניתן לרכוש את סדרת הספרים בהידברות שופס