אמן הלחימה הסינית: חלם להיות ברוס לי, הפך לאברך בכולל

שינג וו (כוכב מאיר בתרגום מסינית) הוא סטודנט מצטיין בסין, מרצה ומתמחה בוו-שו, אומנות לחימה סינית.

ליאור שטרן הוא אברך ירושלמי, אב לחמישה בנים, הלומד בכולל ושמח בחלקו. ובכן, גם אם הקשר בין שתי הדמויות נראה הזוי ומקרי לחלוטין מסתבר שמדובר, לא פחות ולא יותר, באותו אדם ממש.

כשליאור שטרן, אברך הלבוש שחור לבן, הולך לו ברחוב הירושלמי בבוקרו של יום לכיוון הכולל או בחזרה ממנו, הוא נראה כאחד האדם. דבר לא מסגיר את מה שחווה אי שם במזרח הרחוק והפך לחלק בלתי נפרד ממנו... ואם תרצו - אף לסיפור חייו. את דלת ביתו פותחים לנו רוב בני הבית, הוא אשתו ושלושת הבנים קטנים. רק אחרי ארוחה מזינה לחברי צוות הידברות כדת וכדין מתחיל ליאור את סיפורו... לא לפני שהוא שר לנו - בסינית כמובן - את השיר אהוב עליו מימים ימימה.

ליאור שטרן

נוף ילדותו היה די ממוצע. משפחה מסורתית, פלוס מינוס. בילדותו צפה בסרטים בכיכובו של השחקן הידוע ברוס לי וחלם להיות כמותו. ביום בהיר אחד, כשנסע לקנות חליפת בר מצווה, צדו עיניו את השלט המורה על פתיחת לימודי אומנות קונג-פו. עוד באותו ערב הוא שידל את אביו לרשום אותו ללימודים. כאן, למעשה, אפשר להגיד, הכול התחיל. חמש שנות לימודי אומנות לחימה שהובילו את שטרן הישר לשירות הצבאי.

בצבא שירת בגולני ומשם החליט, כמו כולם, לראות עולם. היעד היה המזרח הרחוק. כך, אחרי שטייל בתאילנד, הודו, הונג קונג ונפאל - השתקע בסין, שם שהה ארבע שנים תמימות. "היה לי חלום להגיע לסין ולמקצע את אומנות הלחימה שלמדתי בארץ", משחזר ליאור שטרן את הרעיון. "היו לי שני מורים שמאד השקיעו בי ולימדו אותי את רזי האומנות. כשהסינים מלמדים אומנות לחימה זה לא אותו דבר כמו בארץ. זה ממש בנשמה שלהם. הם כל כך מדייקים בכל דבר. לוקחים את זה "לשמה" מה שנקרא".

היהודי-ישראלי הראשון בלימודי ספרות סינית!

שלא כמו רוב הישראלים המגיעים למחוזותיה של סין, החליט שטרן לא רק להתענג על נופיה, אלא גם 'להתקדם בחיים'. הוא נרשם ללימודי תואר ראשון בספרות סינית באוניברסיטה והיה לסטודנט הישראלי היהודי הראשון שעשה את זה.

"אני זוכר את השיעור שבו נכנסה המורה שלי לסינית", משחזר שטרן (שאז עוד היה עם שיער ארוך ומתולתל) את החוויה הזרה. "היא ישבה ושעה וחצי קשקשה וקשקשה וקשקשה... ופתאום קלטתי 2 מילים בסינית. כך עבר יום ועוד יום עד שהתחלתי לקלוט את השפה.

אחרי חודשיים בסין ניגשתי למורה אחר שלי ורציתי לראות אם הוא בכלל מבין אותי ואת הסינית שלי. הוא כל כך התלהב שאמר לי: 'הנה הטלפון של הבן שלי, תשבו ביחד'. התחלתי להיפגש עם הבן שלו, שמנגן בגיטרה, והיה בינינו חיבור טוב. אחרי ארבעה חודשים בסין הוזמנתי להופעה מול 3,000 סינים. מצאתי את עצמי על במה שר להם שני שירים, עם אותו חבר, והם כל כך התלהבו שבסמסטר אחד היו לי איזה 18 הופעות. כל הופעה 3,000 איש".

אז ליאור למד את השפה על בוריה, שר לסינים, בידר אותם, ואף סיים בהצטיינות את הלימודים. בדרכו אל פסגת האושר גרף גם הצלחות נוספות. "נפתחו לי כל השערים", הוא נזכר. "ראיון לטלוויזיה הסינית, הופעות עם שירים שלי והרצאות בנושא ישראל ותרבות יהודית. בסוף כל הרצאה כולם באו אלי לחדר... 'נו, ספר לנו עוד... מה? איך?', העריצו אותי שם. בכלל, הסינים כל כך מתעניינים ביהודים... איך שהם אוהבים אותנו. 'צומין' - היו אומרים על היהודים... ופירוש המילה - חכמים.

היה לנו איזה שיעור שהיינו צריכים לתרגם תכנית טלוויזיה, ויום אחד הייתה שם כתבה על ארץ ישראל. אני כל כך התפעלתי, לא מהכתבה אלא מהתגובות של הסינים: 'יואו ירוק אצלכם? יש לכם תרבות? חשבנו רק מלחמות!...'.

"אז אמרתי לעצמי שאני חייב להתחיל לצאת בהרצאות. כל הרצאה ארכה כשלוש שעות כשאני עומד על במה ומספר להם מאברהם אבינו ועד היום. בשורה הראשונה ישבו חברי המפלגה הקומוניסטית שאמרו לי שמותר לי לדבר על הכל חוץ מדת ופוליטיקה. העניין הוא שמאחוריהם ישבו 300 סטודנטים ששאלו אותי רק על דת ופוליטיקה... הייתי צריך לעבור את ה'חומה הסינית' ולענות להם", הוא אומר בגיחוך.

העם הכי חכם בעולם

אז מה בכל זאת גרם לשינג וו להיזכר שהוא יהודי? "זה קרה במהלך ההרצאות שנתתי, כשלימדתי אותם על התרבות שלנו. פתאום הבנתי שיש לנו תרבות. נחשפתי גם לספרים בסינית, כמו למשל 'הסוד של העם היהודי שלא נכחד מעולם'. הופיעו בספרים מילים כמו "מדרש", "דוד המלך", "משנה" ומסתבר שהם מאוד מחזיקים מהיהדות שלנו. הסינים אומרים שהעם היהודי הוא העם הכי חכם בעולם. הסינים קוראים לעצמם מרכז המדינות... שיא הגאווה, אז שהם יאמרו עלינו שאנחנו העם הכי חכם? זה גרם לי לחשוב: אני רצתי עד לשם - ותראו איזה מעניין אצלנו...".

לאט לאט החל שינג וו להיזכר במה שהשאיר בארץ וזיכרונות אלו הביאו אותו לאפות חלות לכבוד שבת, להדליק נרות, לשיר שירי שבת לעצמו ושאר סממנים שהזכירו לו את מורשת ישראל סבא. "היה איזה קטע אחד שחבר שהתקשר מהארץ שאל אותי איך אני מסתדר עם בשר, הרי הכל שם טריפות. 'וואלה, לא חשבתי על זה', עניתי לו. 'תשלח לי ספר ואני אלמד'". שטרן קיבל לידיו ספר קיצור הלכות שבת והחליט לקרוא שתי הלכות בכל שבת. בשלב מסוים גם החליט לקפוץ למים ולנסות לשמור שבת - מה שאומר גם לא ללכת לאוניברסיטה באותו היום.

"ואז, יום אחד אני מגיע למסעדה להזמין אוכל סיני חמוץ מתוק שנורא אהבתי לאכול בסין. לקחתי איתי את הספר שחבר שלח לי כדי לקרוא בדרך, והזמנתי את המנה האהובה עליי מהמלצר. הוא נכנס למטבח ואני בינתיים, כהרגלי, קורא שתי הלכות. בהלכה הראשונה היה כתוב שאם גוי עושה מלאכה עבור יהודי בשבת אסור ליהודי ליהנות ממנה בשבת. בהלכה השנייה היה כתוב שאם גוי עושה למען גוי בשבת מותר ליהודי ליהנות מהמלאכה בשבת. פתאום המלצר יוצא מהמטבח. מניח את המנה על השולחן. הריח באוויר, אני מסתכל על הצלחות - מסתכל על הספר. פה כתוב לי שאסור לי לאכול את זה. מה עושים?

ליאור והילדים

תקלטו את המצב, יושב פה יהודי בין מיליארד ארבע מאות מיליון סינים ומתלבט אם לשמור תורה ומצוות או לא... לא ידוע מאיפה קיבלתי את הכוחות אבל החלטתי: אם כתוב - כתוב. אמרתי למלצר: 'תקשיב, היום אני לא מרגיש טוב כדי לאכול. אולי מחר. חזרתי לחדר ושאלתי את עצמי: 'טוב, מה עם עונג שבת? מה אני אוכל? לא עברו שתי דקות, דפיקה בדלת, מי נכנס? החבר היפני שלי - טנקא, עם סיר מלא בתפוחי אדמה . 'אכלת?', הוא שאל אותי. 'עכשיו סיימנו לאכול סיר מלא תפוחי אדמה. אין בשר. אתה רוצה? זה עדיין חם'. היפני הזה חי איתי שנתיים ובחיים לא הזמין אותי לסעודה! עכשיו הוא נזכר? ועוד מה, גוי בשביל גוי, בדיוק מה שכתוב בספר. הרגשתי באותו הרגע שה' מחבק אותי חזק ואומר לי : 'ליאור, ליאור, אתה שומר שבת - אני שומר עליך".

אחרי ארבע שנים סיניות במיוחד, בטקס הסיום לתואר הראשון, נתבקש ליאור על ידי מוריו לומר מספר מילים. "הגעתי לסין כביכול ללמוד, להיות ברוס לי, אבל האמת היא שרציתי לדעת מי זה ליאור שטרן. במה אני מאמין, במה אני לא מאמין, ומה הכי חשוב לי בחיים. איפה שלא הלכתי ואת כל מי שפגשתי תמיד שאלתי את עצמי 'מה הכי חשוב לך?', עד שהגעתי למסקנה שהמטרה שלי בחיים היא לתת חינוך טוב לילדים שלי. כמובן, בשביל זה צריך 'עזר כנגדו', ויחד להקים את כל המפעל המדהים הזה". אחרי שהגיע לתובנה הזו, שם בסין הרחוקה, החליט שטרן להשיל את מדי הנווד ולשים פעמיו חזרה לארץ. "אמרתי למורים שלי לגבי הקשר שלי עם סין - אולי אחזור, אבל בינתיים 'שאו ברכה'. עלינו על מטוס עם ההורים שלי, שהגיעו לכבדני בטקס הסיום, וטסנו לבייג'ין".

אתה חוזר בתשובה? תיקח אותי איתך!

רגע לפני החזרה לארץ, החליט שטרן להגשים את חלומו של אביו, שהיה כבר חולה ומרותק לכיסא גלגלים - לעלות לחומה הסינית. אביו, שכל כך התרגש מהמעמד וגם מהעובדה שבנו ליאור מתחזק, צעק שם בהתרגשות: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ואז הוסיף: "ליאור, אתה חוזר בתשובה? תיקח אותי איתך".

"יום ראשון בארץ. חמש לפנות בוקר. הרגשתי צורך עז ללכת לבית כנסת", מספר ליאור. "פגשו אותי שם חברים ואמרו לי שביום ג' יש סיום מסכת. 'תבוא, תגיד כמה מילים על המסע שלך'. ושם תפס אותי הרב ואמר לי 'תקשיב, יש מקום שנקרא 'נתיבות עולם', יש שם טייסים, פרופסורים... שחורים מפחידים עם כיפות... ראו עולם... לך תבדוק'. אמרתי לעצמי, אחרי השבטים שגיליתי בסין, עוד 'שבט' אחד לא יזיק. וכך מצאתי את עצמי יום ראשון בארץ, וביום רביעי כבר בישיבת 'נתיבות עולם'".

"כשהגענו לארץ אבי קיבל על עצמו תפילין וציצית ובא לשמוע שיעורי תורה בישיבה שהתקבלתי אליה. כשנולד הבן הבכור שלי, יהושוע, עשינו 'פדיון הבן' בישיבה. באותו לילה, אבי השתתף בפדיון ופנה לרב דיאמנט (המנהל הרוחני בישיבה) ואמר לו: 'תשמע גם אני בכור, יליד 1929, אני לא יודע אם פדו אותי כהלכה, אולי תוכל לפדות גם אותי?'. ובאותו הלילה ב'נתיבות עולם' בבני ברק, הרב דיאמנט פדה גם את הסבא וגם את הנכד. למחרת אבי החזיר את נשמתו לבורא עולם".

איך קיבלו שאר בני המשפחה את הכניסה שלך לעולם התורה?

"הם חשבו שמשהו הסתובב אצלי בראש. אחד השכנים אמר להוריי: 'אצל ליאור כל דבר לוקח ארבע שנים: ארבע שנים בסין, ארבע שנים בצבא וכו'. אבא, שלא היה אדם שומר מצוות, דווקא קיבל את זה בצורה חיובית. רק בהמשך הדרך, גם המשפחה קיבלה את זה ואפילו התקרבו מאוד ליהדות".

במבט לאחור, איך את רואה את מסע חייך? איזו משמעות זה נותן לחיים שלך היום?

"אין לי ספק שזה חלק גדול ממני. כל שלב בחיים, ביה"ס, צבא, סין. אני מרגיש שקיבלתי בכל המקומות הללו כלים שאיתם אני יכול לעבוד את ה'. זה עוזר לי בהרצאות, בגישה לבחורים, בלימוד. כל דבר שאתה טועם בחיים נותן לך הרבה שכל. אני ממש לא בעד למחוק קטעים מהחיים. להיפך".

לא למחוק זה מעולה כשמדובר באפשרות שילוב בין מה שעשית פעם להיום. אין סתירה בין ערכי התורה שמלמדים להכנעה ולטוהר מידות לבין אומנות לחימה שאולי משדרת "כוחי ועוצם ידי" או כוחניות שאולי אינה תואמת את היהדות...

"אני מכיר את השאלה הזו מצוין. תמיד מפנים אותה אלי. לכאורה זה נשמע כמו סתירה, אבל בעיניי הלחימה הסינית היא יותר אומנותית ועדינה מאשר כוחנית ומלאה בכעסים. כל התנועות מאוד חכמות ואתה צריך כל הזמן צריך לחשוב, מה שמאוד מתאים לבן תורה. תמיד צריך להשתמש בכוח של השני, לעשות את ההטיה הנכונה, אתה נשאר מי שאתה עם המידות והעדינות שלך ואתה מנתב את הכוחות של השני שלא יפגעו בך... זה דווקא הכי מתחבר לצד היהודי" .

אז למעשה אפשר להצביע אפילו על נקודות השקה בין היהדות לאומנות הסינית?

"כן... כשהייתי בסין אני זוכר את עצמי מתאמן בטאי צ'י, וצי' קונג, מתאמן בנשימות, מתרכז עם עצמי לבד בטבע. הסינים עושים את זה פעמיים ביום. הרי 90 אחוז מהבעיות שיש לנו זה מהמתחים והלחצים. ואז, יום אחד אני תופס את עצמי וחושב: 'אנחנו, היהודים, עושים את ההתכנסות הזו שלוש פעמים ביום'. כשתפסתי את הנקודה הזאת אמרתי 'וואלה בוא נעשה תפילה שלוש פעמים ביום'. שחרית תמיד הייתי מתפלל אבל הוספתי מנחה וערבית.

ונקודת השקה נוספת - החבר'ה שעוסקים באומנות הלחימה מתבקשים להיות כל הזמן בשליטה עצמית גבוה. אותו דבר אנחנו כשעובדים את השם: יש לי משהו להגיד, להוציא קיטור, להגיד לשון הרע...אני עוצר את עצמי. הנושא של שליטה עצמית מאוד מחבר אותנו לעבודת השם".

לקראת סיום, ספר לנו על אירוע שקרה לך במהלך החיים שהולך איתך עד היום...

" כששירתתי ב'עורב', 'גולני', הגענו ללבנון והיינו באיזה מוצב שם. עשינו שמירה והגיעו חיילים מחיל ההנדסה להחליף אותנו. הם איחרו וגם כשכבר הגיעו הם התחילו למשוך את הזמן. אני, שהייתי אחראי שמירה, ביקשתי מאחד החיילים שם שיישלח שני חיילים שיחליפו את החברים שלי כי כבר עבר הרבה זמן. להפתעתי הוא פנה אלי בכאלה מילים פוגעות ומעליבות... אמרתי לו 'מה הולך פה, מה קורה? מה זה התגובות האלה? תחליף את החבר'ה שלי, זה לא בסדר'. הבחור מהצד השני לא ממש הקשיב לי והתחיל להיכנס למשפטים יותר עמוקים ולהעליב. ואני מוקף בכל החברים שלי וכולם יודעים שאני אומן לחימה - קדימה, מה נשאר יותר מלתת לו איזו מנה... אבל בזמנו היה לי כלל שעד שלא נוגעים בי אני לא תוקף. הוא התקרב והתקרב עד שהגיע לקטע שבו הוא דחף אותי בפנים ואז הגיע הרגע לתת לו את הבעיטה בברך ולגמור את הסיפור... אבל אז נזכרתי במשפט שהיה כתוב על השלט בכניסה במקום שבו למדתי בארץ: "להימנע מקרב - זה ניצחון". אז מיד התמלאתי כוח, תפסתי את עצמי , למרות ההשפלה ליד כל כולם, תפסתי את עצמי וניגשתי לקצין שלו לסדר את העניין. הלב שלי דפק חזק כל כך כמו מכונה. הלכתי לצד, עשיתי קצת ריכוזים והרגעתי את עצמי. הסיפור הזה נשאר איתי עד היום. היה לי גם סיפור אחר שבו לא התאפקתי וכן נתתי למישהו מכה - זה היה ונעלם, אבל את הסיפור הזה אני לוקח איתי לכל מקום. אני כל הזמן מספר אותו וזה תמיד מרומם אותי מחדש, כי תמיד יהיה מי שינצח אותך. תמיד יהיה גיבור חזק ממך, אתה לא מלך העולם, אבל כשאתה גובר עליו בכוח היצר הטוב - זה רק אתה. אתה הגיבור האמיתי, כי אף אחד לא יכול להתגבר על היצר הרע שלך חוץ ממך. כמובן שלהילחם ביצר הרע זה ביום יום, זה לא רק יום אחד, אבל הסיפור הזה נותן לי כוחות".

ולסיום ממש, משפט סיני עתיק שאתה מתחבר אליו?

"תחייך - תהיה צעיר בעשר שנים. תכעס - תהיה עצוב והשיער שלך ילבין מהר".

היום ליאור נשוי באושר לכרמית, אב לחמישה בנים, שחלקם כבר מאומנים באומנות לחימה סינית, לומד בכולל הלכה ברמת שלמה שבירושלים, מאמן ומרצה את סיפורו האישי.