הישראלים של דאעש מציגים: תופעה מסוכנת

"זה קרה ביום חמישי. תוך כדי נסיעה מהעבודה הביתה מתקשר אליי אחי שלוש-ארבע פעמים. אני שואל אותו: מה הלחץ? קרה משהו? והוא אומר לי: 'יש לנו בעיה. נראה לי שמוחמד נסע לסוריה'". מרוואן כילאני מתאר בשפתיים קפוצות, בכאב, את הרגע שגילה שהבן שלו נשאב לתוך הסיוט. "אני לא מאמין שהוא יעשה דבר כזה. טעויות כאלה לא עושים בחיים. אני לא יודע מה קרה לו פתאום".

עותמאן מצראווה מספר על התרחשות דומה: "יום אחד הבן שלי יוצר קשר ומודיע לי: 'אני בתוך סוריה, ואני לא חוזר הביתה'. היה רגע של שתיקה - כאילו ציפה לתגובה - ואז הוא סגר את הטלפון. יותר לא שמענו ממנו".

בצילומים הם נראים כמו לוחמי דאעש טיפוסיים: סנטריהם עטורים זקנים מדובללים, עיניהם רושפות, חיוך ביזרי מרוח על פרצופם. הם צעירים בודדים, רובם בתחילת שנות העשרים לחייהם. אחד סטודנט, שני רופא מתמחה, שלישי פועל במפעל. יש בהם שני בני דודים, שני אחים, ארבעה בני אותו הכפר. כמה הגיעו משולי החברה, אחרים ממשפחות מבוססות. גם דתיים אדוקים, אבל לא כולם. המכנה המשותף היחיד: ערבים ישראלים שיום אחד החליטו שמקומם בארגון המדינה האסלמית. הם עלו על מטוס לטורקיה, המשיכו לגבול הסורי ואז חצו פנימה, אל תוך הארץ המדממת. חלקם עדיין שם, חלקם חזרו, חלקם כבר לא ישובו לעולם.

על פי הערכות השב"כ, כשלושים עד ארבעים ערבים ישראלים כבר עשו את הדרך הזאת. הם חלק מתופעה גדולה הרבה יותר של מוסלמים הנוהרים לסוריה, בעיקר לדאעש. שאלת מיליון הדולר מבקשת להבין מה מביא צעירים נורמטיביים לנטוש את אורח החיים המערבי על מנת להצטרף לשורות הלוחמים של הארגון הרצחני. לא רק בארץ תוהים. בקרב שורות דאעש ניתן למצוא מאות צעירים שהגיעו מצרפת, בריטניה, הולנד, סקנדינביה ואפילו ארצות הברית. בגרמניה פתחו השלטונות במצוד אקטיבי אחר פעילי ומגייסי דאעש והביאו למעצרם של שלוש מאות בני אדם. מה גורם לאדם שכל מנעמי החיים מצויים בהישג ידו לעלות על מטוס ולנדוד למדינה שסועת קרבות שבתוכה קיים סיכוי לא מבוטל שיהרוג או ייהרג?

תחקיר שפורסם לאחרונה בערוץ השני עוקב אחר סיפוריהם של 21 אנשים כאלה. בישראל המספרים נמוכים עדיין, אבל יש להם השלכות חברתיות נרחבות. הכתב שי גל ביקש להתחקות אחר האנשים שהחליטו לעזוב בית ומשפחה ולנסוע למקום שבו רוצחים בשמה של אידיאולוגיה מעוותת. אם תרצו, זהו מסע בעקבות היחידה הישראלית של דאעש, והוא מעורר יותר תמיהות מאשר תשובות. גם אחרי שעורכים היכרות עם הטיפוסים האלה קשה לקבל מענה לפליאה המנקרת.

מבקשים להתחבר למשהו גדול

"ביום שהוא עזב את הבית הוא לקח איתו תיק קטן מאוד", אומר עימאד שורבאג'י. "בדרך כלל אימא שלו היא זאת שמכינה לו את התיק, וזאת הייתה הפעם היחידה שהוא יצא מהבית בלי להיפרד ממנה". הוא אביו של אחמד שורבאג'י, צעיר בן 23 שעבד במפעל באזור אום אל פחם. לפני כמעט שנה לקח אחמד חופשת מחלה. למשפחה סיפר שהוא הולך ללמוד במסגד.

"אנחנו אנשים מסורתיים", מסביר האב. "אותו, לעומת זאת, אפשר להגדיר כדתי אדוק. אחרי יומיים שבמהלכם הוא לא ענה לטלפון ביקרנו במסגד. אף אחד לא ראה אותו. הלכנו, אני ואחיו הגדול, לתחנת המשטרה בנצרת. הם בדקו במחשב ואמרו: 'הבן שלך נסע לטורקיה. הכול בסדר. למה אתה מודאג?'. הקצין דיבר איתנו בקול הכי רגוע בעולם, אבל האנשים שהוא נסע בחברתם מעולם לא ביקרו אצלנו בבית. אחמד אף פעם לא סיפר לנו עליהם".

החברים שבני המשפחה לא הכירו היו אחמד חבאשי (23), סטודנט במכללת 'כנרת' מהיישוב איכסל שליד נצרת; רביע שחאדה (26) מנצרת, שלימים יזכה לתואר המפוקפק 'השוחט מפלסטין'; ומוחמד ג'ברין (24), שעבד בעיר. הם נחתו באיסטנבול, יצאו ברכב לגבול הטורקי והוברחו לתוך סוריה. "אחר כך הוא סיפר לנו שבתחילה היה עם 'ג'ייש מוחמד' (צבא מוחמד. מארגוני המורדים בסוריה, א.ג.)", מספר עימאד, "ומשם עבר לדאעש. במשך שבועיים התאמן עם נשקים שונים. היו לו שיעורי דת. הוא השתתף בשני קרבות כלוחם. ראיתי את התמונות שהופצו בעולם ושאלתי את עצמי: האם זה הבן שלי שעושה את המעשים האלה? אנשים מאשימים אותי שיש לי דאעש בבית, ואני אומר להם: אצלי בבית אין דאעש. יש לי אחמד. אני גידלתי את אחמד. מה קרה לבן שלי?".

עורך הדין חוסיין אבו חוסיין, פרקליטו של אחמד, מנסה לנסח תשובה. "יש צעירים שמחפשים שינוי, פעילות אקטיבית, התחברות למשהו גדול", הוא אומר. "במהלך השהות בסוריה הוא ראה את המוות מול העיניים ופתאום נפל לו האסימון. זה לא היה בדיוק החלום המלהיב שחלם עליו. הוא עשה חושבים ואמר: 'רגע, אני חוזר'".

שלושה חודשים לאחר היעלמותו צלצל הטלפון בבית משפחת שורבאג'י. על הקו היה הבן האובד. הוא ביקש הביתה, ודחוף. "סיפר שהוא בטורקיה", אומר אביו. "כמעט לא זיהיתי אותו. היה לו זקן ארוך כי במשך חודשים הוא לא התגלח". אחמד חזר היישר לחדרי החקירות של השב"כ ונשפט ל-22 חודשי מאסר לאחר שהורשע ביציאה מהארץ למדינת אויב שלא כדין ובאימונים צבאיים אסורים. "עד היום הוא לא מודה בטעות, אבל אני חושב שהוא מבין".

מבחינת המשפחה, הסיפור של בנה הסתיים בהפי אנד. הוא לפחות שב ארצה. שלושת חבריו האחרים נשארו בסוריה. שחאדה היה סטודנט מצטיין להנדסת מכונות, נשוי ואב לבן. מצבו של ג'ברין אינו ידוע. אשר לחבאשי, הוא כבר לא יחזור. "ההורים שלו קיבלו הודעה טלפונית שאומרת שהוא נהרג, ואחר כך ראו תמונה: הבן שלהם מוטל על שמיכה, מת", מספר עבד אל סלאם דראושה, ראש מועצת איכסל. "חבאשי למד סוציולוגיה וסטטיסטיקה והיה סטודנט מוצלח. כולם ראו בו אדם מכובד. דתי, אבל לא קיצוני. האימא דיברה איתו כמה פעמים, התחננה שיחזור, אבל הוא כנראה התעקש. מישהו עשה לו שטיפת מוח".

ביקור באיכסל מעניק רקע מאלף לבית הגידול. כמו הרבה יישובי בני מיעוטים, המועצה המקומית מהווה שטח אקסטריטוריאלי מבחינת שלטון החוק. על המפה היא חלק ממדינת ישראל, ובפועל איש הישר בעיניו יעשה. אין דין ואין דיין. נערים דוהרים על אופנועים ללא קסדות, רומסים בצמיגיהם את כל חוקי התנועה, ואין פוצה פה. הסיכוי ששוטר תנועה יזדמן שואף לאפס. הוא הדין בכל תחום עבריינות אחר. הצפון הפרוע בהתגלמותו. זאת הקרקע הפורייה שעליה גדלים לוחמי דאעש מהזן הישראלי.

גל מבקש לתלות את הסטטוס הזה בייאוש, בכך ששלושים אחוז מתושבי היישוב נתמכים על ידי מחלקת הרווחה המקומית, באבטלה הגבוהה ובמצוקת הדיור. הדיאגנוזה הזאת נוחה משום שהיא מטילה את האחריות על כתפי החברה הישראלית כולה. אבל קשה להתגבר על התחושה שמשהו בהסבר הזה לוקה בחסר. לא הייאוש דחף את אחמד וחבריו לזרועות הג'יהאד. הם אינם מתאימים לדמות המיואש הקלסי. הם צעירים מבטיחים בעלי פוטנציאל תעסוקתי גבוה, סטודנטים במיטב המכללות של מדינת ישראל. עתידם החומרי נראה מובטח, בוודאי בהשוואה למדינות ערב הסמוכות.

ראש המועצה מלין על כך שאף גורם ממשלתי לא עשה דין וחשבון. "היה צורך לבצע בדק בית ולערב גורמים מתאימים", הוא טוען. "מישהו שאל את הרווחה: 'חבר'ה, הבחור הזה היה משויך אליכם? היה לו תיק אצלכם?'. אף אחד לא פנה. נוח להם (לישראלים, א.ג.) שייסע וייהרג בעיראק ובסוריה במקום שיעשה, חלילה, פיגוע בתל אביב. זה כל הקטע".

אף מילה על האידיאולוגיה הקיצונית המבעבעת בחופשיות מתחת לפני השטח, על המלבים ומתסיסים את האווירה ללא הרף, על ערוצי התקשורת המאדירים את טובחי ההמונים, על חובת החברה הערבית לריסון הפונדמנטליסטים שבקרבה.

בטורקיה תבינו הכול, אחים

מוסהאב א ספורי, בן 26, סטודנט לראיית חשבון, יצא מנצרת כשפניו לסוריה. עשה את הדרך לבדו והצטרף לדאעש. בסרטון תעמולה שפרסם הארגון מכנים אותו 'הקצב מנצרת'. מאותה עיר הגיע גם מהראן חאלדי, 19. ביישוב יפיע שנושק לנצרת מדרום מנסים לעכל מה קרה: ארבעה צעירים עזבו יחד בחודש שעבר ונשבעו אמונים לארגון המדינה האסלמית. "משדלים אותם לאורך תקופה ארוכה", אומר חבר הכנסת לשעבר איוב קרא, שעומד היום בראשות 'המטה נגד הקצנה דתית'. לדבריו, קיים דפוס פעולה קבוע, חוזר על עצמו. "אחד מהם דומיננטי. הוא האיש החזק בחוליה. מגיעים לאנטליה, למלון 'קווינס פארק טורקיש', ובאותו ערב באים מטיפי דאעש ומדברים איתם עד לפנות בוקר".

במקרה הזה מחליט אחד הנוסעים, מוחמד חלליה, לחזור לישראל ברגע האחרון. קיבל רגליים קרות. אבל מוחמד כנאנה, חמזה מגאמסה ומוחמד כילאני, כולם בגילאי 21-22, המשיכו הלאה. ביישוב אומרים שאיש לא העלה בדעתו שהם מסוגלים להחלטה כזאת, שההורים של שלושתם "אינם אנשים כאלה". "אני בטוח שהם לא יודעים מה הם עשו", אומר סאלע עלי סאלח, סגן ראש מועצת יפיע. "הם לא יודעים מה זה אסלם". הוא מסכים להידרש לשאלת אחריות החברה הערבית: "אין חינוך, אין משמעת. האבות נכשלו בחינוך".

באלבומי התמונות של מרוואן וסאנה, ההורים של מוחמד כילאני, מצטיירת משפחה ערבית ישראלית ממוצעת. הנשים בכיסויי ראש. הגברים - "אנחנו לא קיצוניים", הם מצהירים - גלוחים למשעי. לפני כמה שבועות מוחמד התקשר. "שמעתי את הקול שלו והתחלתי לבכות", אומר מרוואן. סאנה מוסיפה: "הוא אמר: אני 'מפחד לחזור'. אמרתי לו: תחזור. הוא אמר: 'אני פוחד'. זה הכול".

הוא הבכור שלהם. אחריו מגיעות שתי אחיות. למד הנדסת בניין במכללת סכנין ועבד במקביל. הצצה לחדרו מגלה מראה שגרתי. משקפי שמש אופנתיים מקופלים על המדף. על הקירות תעודות הערכה של האב, מתנדב ותיק במשמר האזרחי בתחנת נצרת. חיים נורמטיביים לחלוטין. "זה מצב קשה בשבילי", מודה מרוואן. "מאז התפרסם הסיפור אני מתבייש להראות את הפנים במשטרה. הפסקתי להגיע".

לפני שבועות אחדים שב מגאמסה לישראל. שילם לנהג מונית בסוריה כדי שיוביל אותו לגבול הטורקי, עלה לטיסה ונעצר בנתב"ג. השבוע הוגש נגדו כתב אישום על עבירת מגע עם סוכני חוץ, קשירת קשר לביצוע פשע ולראשונה גם חברות בהתארגנות בלתי מותרת - דאעש. וכילאני? כבר חודש לא עונה.

אז למה שצעיר מערבי יקום יום אחד וירצה להשתתף במלחמה לא לו? אל"מ יוני פיגל, מהמכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי בהרצלייה, תולה את הצעד במניעים פסיכולוגיים. "איפה שהם נמצאים, הצעירים האלה, הם לא מרגישים מיוחדים. חשים סוג ב', עם תחושות קיפוח ותסכול, ובטוחים שבמדינה האסלמית הם יהיו מספר אחת".

דברים דומים אומר פרופ' אסף מוגדם, אף הוא מהמכון לחקר הטרור: "בסוריה הם מתחברים למעין מסגרת משפחתית חדשה. הם מוצאים אומה וירטואלית שניתן להיות חלק ממנה". גם הברוטליות הקשה המאפיינת את דאעש קוסמת. פיגל: "האלימות משקפת רצון כמוס לשחרר מעצורים. פתאום הדברים הכי אסורים הופכים למותרים ואף לרצויים. יש כאן היפוך מוסרי מהנורמות האנושיות המתורבתות, והוא משכנע אנשים שרואים בעצמם מקופחים".

לפני ימי דאעש, הגל הראשוני של ערבים ישראלים שיצא לסוריה עשה זאת מתוך סולידריות עם העם הסורי. הוא הצטרף למורדים נגד משטר בשאר אסד. אבל טיבו של הכאוס הוא שאתה יודע היכן הוא מתחיל, לא היכן הוא מסתיים. חוסאם חגלה, הנדסאי מחשבים בן 26 מג'לג'וליה, נסע כבר בתשע"ג  לסוריה יחד עם דודו, עבדאללה חגלה, בן 25. המטרה: להפיל את אסד. שניהם התחיילו בארגון מורדים מתון. הם הציגו את עצמם כפלסטינים תושבי השטחים, עברו סדרת אימונים ונשלחו לקבוצת מורדים אחרת. אחרי שלושה חודשים החליט חוסאם שנמאס לו. הוא חוזר לישראל. המפקד בסוריה אישר את המהלך, אבל הנחה אותו להצטרף לכוחות ההתנגדות לכיבוש. בנתב"ג המתין לו השב"כ. הוא נדון ל-19 חודשי מאסר. דודו נותר בסוריה, וככל הידוע גם התחתן.

זכי ג'מעה אג'בריה, תושב משרפה, עשה את התהליך באותה שנה יחד עם שניים מחבריו מאום אל פחם. כמה חודשים לאחר מכן קיבלה משפחתו הודעה שהוא נהרג. פורסם שהיא הקימה סוכת אבלים, חילקה ממתקים והכריזה על זכי כשאהיד. חודשיים אחר כך טענה המשפחה שההודעה על המוות הייתה מוקדמת. זכי חי, נושך וכנראה גם שוחט אי שם.

ואז הם נוחתים עלינו: גיוס דרך רשתות חברתיות

דאעש נותר ארגון פופולרי למרות מתקפות המערב. מעריכים שהוא ממשיך לקלוט כ-250 מתגייסים חדשים בכל שבוע. הם מגיעים בעיקר מארצות ערב, אבל אחוז בלתי מבוטל מהם זורם מהמערב. הגיוס מתבצע כמעט תמיד דרך הרשתות המקוונות. מוסלמים בכל העולם נקראים להצטרף למדינה האסלמית הקורמת עור, גידים ודם. הרבה דם. קריאה מיוחדת מופנית לבעלי ידע מקצועי: מהנדסים, מורים, רופאים ואחיות. אפילו משפחות עם ילדים נשאבות לתוך מעגל העוועים.

לא פלא שארגוני הביון מתקשים להרכיב פרופיל טיפוסי של לוחם דאעש. התכונה האופיינית הבודדת היא גילם הצעיר של המתגייסים - רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם. אפילו האדיקות הדתית כבר לא מהווה סימן מובהק. בקרב מתגייסי דאעש נמצאים רבים שהידע הדתי מהם והלאה. לא את הקוראן הם באו למצוא, אלא את הפעלתנות האגרסיבית.

מקרה מוזר במיוחד שייך לד"ר עותמאן עבד אל קיעאן. בן שלושים, רופא מתמחה ותושב היישוב הבדואי חורה הסמוך לבאר שבע. את תקופת ההתמחות הרפואית ערך בבית החולים ברזילי. מכריו הישראלים מתארים בחור חרוץ, אדיב ומבריק. הם הוכו בתדהמה כשהצטרף לדאעש יחד עם בן דודו ובן גילו שפיק אל קיעאן, איש עסקים מקומי. כיצד ניתן להסביר את העובדה שאדם כזה טיפל במסירות רבה במטופלים יהודים בני כל הגילאים? האם היטיב להסתיר את שנאתו היוקדת, או שמא החיים החדשים שלו נובעים מגורמים אחרים לגמרי?

קרא טוען ששנאה מטורפת למערב אינה בהכרח המניע: "יש בסוריה סכסוך מר בין עלאווים לסונים. בתור סונים, יש כאלה שרוצים לעזור לאחיהם לצרה. לא תמיד זה נובע מתוך הזדהות עם האידיאולוגיה הקיצונית של דאעש". על פניו, ההסבר מפוקפק. יש מישהו שאינו יודע מי ומה זה דאעש? ובכל הנוגע לד"ר עותמאן, זה גם לא משנה: ככל הידוע, הוא מצא את מותו בשדות הקטל של סוריה. בחורה, מכל מקום, מתנערים ממנו ומסרבים להרחיב עליו את הדיבור.

חסן מצראווה, צעיר בן 18 שזה עתה סיים תיכון, מייצג סיפור טרגי אחר. הוא יצא מטייבה בתשע"ב  והצטרף לכוחות המורדים. יום אחד התקשר הביתה והודיע להוריו: 'אני בסוריה ואני לא מתכונן לחזור". אביו עותמאן אומר: "התחלתי להשתגע. איך נפל עליי דבר כזה? המצב בבית היה קשה". חכּמת בן השלושים, האח הגדול של חסן, החליט למצוא אותו.

פרקליטו, עו"ד הילאל ג'אבר, מסביר שכוונתו היחידה הייתה לחלץ את האח, אבל כדי שהדבר יתאפשר היה עליו להוכיח נאמנות לגורמים המיליטנטיים שהחזיקו בו. "זה היה משחק, הצגה, שהוא מוכרח היה להציג", הוא אומר. לטענתו, המשימות שביצע חכמת עבור דאעש היו מינוריות בהחלט. השתתפות בבניית מחנה, למשל. הוא שהה במחיצת אנשי הארגון שישה ימים בסך הכול, וכאשר נוכח לדעת שאין סיכוי לאתר את חסן מיהר לחזור על עקבותיו. בשובו, הוגש נגדו כתב אישום בגין כניסה לארץ אויב ונגזרו עליו 13 חודשי מאסר. בכלא הגיעה אליו הבשורה: האח הקטן שלו נהרג.

האם יש לדאעש תמיכה ממשית בקרב ערביי ישראל, או שאלה מקרים ספורדיים שלא מצטרפים לכלל תופעה? פרופ' מוגדם משוכנע שהנוסעים לא יוצאים מכלל שוליים. "החברה הערבית בישראל לא בשלה לדאעש ואין בה את התנאים המתאימים לצמיחתו ולשגשוגו", הוא מסביר. "אבל בטרור כמו בטרור, די במפגע בודד כדי לשנות את כל התמונה".

גורמים אישיים, השפעות דתיות קיצוניות, לחץ חברתי - הדאגה העיקרית של גורמי הביטחון הישראלים לא מתמקדת באלה שיוצאים, אלא באלה שחוזרים ועלולים להביא את ניסיון הלחימה המבצעי שרכשו ואת התפיסה הג'יהאדית הקיצונית שקנו. אם מוסיפים לכך את המשפטים שמצוטטים מפי מטיפים בהר הבית, המייחלים להתפשטות הח'ליפות האסלמית עד עיר הקודש, הרי לכם תמהיל בעל פוטנציאל נפץ משמעותי.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.