אבא קרוב שלי: להתפלל אלייך, להאמין בך

בכתבה הקודמת ראינו כיצד ה' פונה בדרכים שונות לבני האדם, יש שהוא נגלה אליהם יותר כמלך, ויש שהוא נגלה אליהם יותר כאב או בדמות של אבא-חבר קרוב ומבין. עלינו לברר כעת מהי הדרך הנכונה ביותר להתייחס לה' כדי להתחזק באמונה ולא להיכשל בה.

נתחיל בשאלה: מיהו ה' באמת מאחורי כל ההנהגות השונות?

בספר ישעיהו נאמר (פרק נה, ח): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה', כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם, ומחשבתי ממחשבתיכם".

התורה מלמדת אותנו שה' רחוק מכל צורה וכל דמות שנוכל להעלות על דעתנו, ולכן אסור לנסות לצייר או לפסל את 'דמותו'.

ה' כה נשגב מהבנתנו, עד שהרמב"ם מסביר שאפילו כאשר אנו אומרים שה' הוא אחד, רחוקה המילה "אחד" מלתאר את אחדותו האמיתית של אלוקים (כי הרי בשפה האנושית המילה "אחד" מתארת תמיד אחד מתוך רבים, או אחד שיכול להתחלק לשניים, כגון אדם אחד שמורכב מאיברים שונים). אלוקים הוא אחד מוחלט בצורה שאי אפשר לתאר במילים, ואי אפשר לאמוד בדעת ובדמיון אנושי. אנו אומרים שה' הוא אחד רק כדי שנדע שהוא לא שניים, וגם בגלל שבשפה שלנו זוהי המילה האנושית הקרובה ביותר לתאר את אחדותו (מורה נבוכים חלק א', פרק נח), אך עלינו לזכור ששפתנו ומחשבתנו עדיין רחוקות מרחק שמים מארץ ממה שה' באמת. אפילו כאשר אנו אומרים שה' הוא אחד דעתנו רחוקה מלתפוס זאת.

בעבר היו עובדי האלילים מדמיינים שהאל הגדול ביותר הוא השמש, או מדמיינים את האל כדמות גדולה היושבת על ענן. ללא טלסקופים הם לא יכלו לספור יותר מ-4000 כוכבים בשמים. במאות השנים האחרונות, לאחר שהתגלה יקום אדיר, כבר לא נותרו עובדי אלילים בעולם המודרני, כי לפתע לא ניתן לדמיין עוד את בורא עולם בתור דמות או כוכב כאשר אנו יודעים שבחלל ישנם מיליארדי כוכבים, שחלקם גדולים יותר מכל מערכת השמש שלנו.

בימינו אפילו איכר פשוט יכול להבין שמי שברא את היקום הזה נשגב מכל דמיון, שה' הוא אינסופי, ואי אפשר לתארו במילים כלל. ה' ברא יקום אדיר כל כך על מנת שנוכל להבין עד כמה הוא נשגב משכל אנוש, כפי שתיאר זאת הנביא ישעיהו (פרק מ, כה): "ואל מי תדמיוני ואשווה, יאמר קדוש, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא". מתוך מבט על מספר הכוכבים וגודלם, יכול האדם להבין עד כמה נפלא ומדהים בורא עולם.

את מה שגילה העולם רק בתקופה האחרונה, טענה התורה כבר אלפי שנים, שה' נמצא בשמים ובארץ ואין לו חקר ולא סוף. חז"ל גם הפליאו לגלות לפני אלפי שנים, שישנם מיליארדי מיליארדים של כוכבים בחלל (ברכות דף לב, עמוד ב), וזאת בשונה מכל מה שהעריכו האסטרונומים בימי קדם. השקפת חז"ל תמיד ראתה בקב"ה - בורא שלא ניתן להערכה ומידה, "עושה גדולות ואין חקר, נפלאות עד אין מספר" (איוב פרק ה, ט).

מסיבה זו, חז"ל אסרו להוסיף שבחים לה' בתפילות המתוקנות לנו במסורת, כי הרי אין סוף לשבחים שיש לשבח את מי שברא את כל היקום כולו, כך שמי שמנסה להוסיף, למעשה גורע. למה הדבר דומה? לאיכר הנכנס לארמונו האדיר של המלך העשיר בעולם, וארמונו מצופה זהב, פנינים ויהלומים, ומעוצב בידי גדולי המעצבים, והאיכר אומר למלך בהתפעלות רבה: "כמה יפה ומיוחדת הידית של חדר האורחים!". או שנתאר לעצמנו איכר שניגש לפני המתמטיקאי המפורסם ביותר בעולם, ואומר לו: "כמה מדהים שאתה יודע את לוח הכפל, אני גם ממש מתפעל מהחוכמה שהראת בחיבור וחיסור...". כך מצטייר מי שמוסיף שבחים מעבר למה שתיקנו חז"ל בתפילה, שדומה תפילתו לגנאי בפני ריבונו של עולם (ראו ברכות דף לג). בדרך זו לימדונו חז"ל עד כמה גדול ואדיר ה', ורחוק מכל השגה.

אז אם ה' רחוק מכל מושג אנושי, איך ניתן להתפלל אליו ולהרגישו כאבא קרוב?

אנשים שאינם מוכשרים ללמוד את "מורה נבוכים" של הרמב"ם, עשויים לחוש ריחוק מה' כאשר יקראו עד כמה ה' רם ונשגב מכל תפיסה אנושית, ואפילו מהמילים האנושיות בהן אנו משתמשים כדי לתארו. כי אם ה' גדול ורם כל כך לעומתנו, כיצד נוכל להתפלל אליו בשפתנו ולשוננו ולתקשר עימו?

ובכן, גם האבא הגדול, העשיר ביותר, החכם והחזק ביותר - אוהב את ילדו יותר מכל דבר אחר בעולם. הילד אכן קטן וחלש, אך האב פונה אליו ברמתו שלו, מחייך אליו, צוחק עימו בצחוקו הילדותי, נותן לו סוכריה ודואג לו לפי צרכיו. האב רוצה בקשר עם בנו ורוצה בקירבתו, למרות שהילד בקושי יודע לדבר, ורחוק מאוד מיכולת הבנת עולם המושגים שלו. התורה מתארת את ה' כאבא, במטרה שנבין כי למרות המרחק העצום בין הנברא לבוראו, ה' מתעניין בנו ורוצה בטובתנו באופן האישי ביותר שיש כמו אבא.

חז"ל הדריכו אותנו להתקדם לקראת ה' בשלבים ולא בבת-אחת, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. מי שינסה לחנך את ילדו הקטן שה' הוא רק מלך אדיר ובורא היקום וכל מה שבו, לא יתן לו בכך את הכלים הדרושים לאהוב את ה' ולקיים את מצוותיו בשמחה. מצד שני, נער בוגר שיחשוב שה' הוא רק חבר קרוב ופסיכולוג אישי, יכול לאבד את הקשר עם בורא עולם כשיעמוד בפני נסיונות וקשיים שה' מציב בחייו לתועלתו. אם כך, אז מהי הדרך הנכונה לעבוד את ה'?

את התשובה לכך גילו לנו חז"ל בביטוי: אבינו מלכנו. כך אנו קוראים בעשרת ימי תשובה, וכן בכל יום נמצא בתפילה חלקים אשר פונים לה' כמלך וכשופט, וחלקים אשר פונים לה' כאב המרחם על בניו. אלו שתי המידות הידועות של הנהגת ה' בעולמו, מידת הדין ומידת הרחמים. המאמין החכם הוא, איפוא, מי שיודע כיצד לשלב את אמונתו בין שתי המידות הללו, המתייחס לאלוקים כמלך החשוב ביותר שיש, ויחד עם זאת, כאבא האוהב והקרוב ביותר שיש.

כעת נשאלת השאלה: כיצד בדיוק עושים זאת? כיצד מוצאים את הגבול הדק בין ההתייחסות לאלוקים כמלך גדול (מידת היראה), לבין ההתייחסות אליו כאל אבא אוהב וקרוב (מידת האהבה)?

זכיתי להכיר בחיי מספר תלמידי חכמים שהצליחו להחזיק מעמד באמונתם גם כאשר חוו ייסורים קשים בחייהם. כיצד הם עשו זאת? ובכן, בשונה מצעירים רבים המתייחסים לאלוקים כאל "אבא קטן", אותם תלמידי חכמים התייחסו לאלוקים כאל "אבא גדול". נסביר את ההבדל: צעירים רבים בימינו, ובעיקר בחורים מתחזקים, מתייחסים לאלוקים כפי שנער בן 16 מתייחס לאביו המעט-בוגר ממנו. הנער מצפה מאביו להבנה, ומצפה ממנו לעזרה וסיוע ברמה שהוא יוכל להבין כנער, כי רמת התקשורת שבין אבא לנער בן 16 מאפשרת לשניים לדבר יחסית בגובה העיניים. זוהי רמת ההסתכלות של צעירים רבים, המעמידים את עצמם בפני הקב"ה כנערים העומדים בפני אב לא מבוגר, כך שהיחס ביניהם לא רב מידי. התייחסות זו לאלוקים היא כאל "אבא קטן", כלומר, אבא ברמה שאני מבין, וברמה שבה גם אמור לדבר אליי בשפה שאאבין.

לעומת זאת, התייחסות לאלוקים כאל "אבא גדול", היא כמו היחס שבין תינוק רך בשנים לפני אביו. כאן היה טמון כל ההבדל בהשקפה. אין ספק שהאב אוהב ומבין את בנו התינוק וגם מתעניין בו מאוד מאוד, אך מצד שני הוא גם אינו מתרגש מבכיו ומזעקותיו כשצריך להחליף לו חיתול, או כשהמוצץ מלוכלך וצריך לשטוף אותו.

אלוקים הוא לא רק אבא, הוא גם רופא כל בשר. עלינו להביט על היסורים כעל ניתוחים בלתי נמנעים, אשר נועדו לרפא ולתקן את נשמותינו מפגמיה, בין בגלגול זה ובין מגלגולים אחרים. בשונה מנער, המצפה לתקשורת קרובה מצד אביו הצעיר, התינוק אינו מעלה בדעתו לרגע שיש בכוחו להבין את אביו הבוגר. המבינים את יחסם בפני הבורא לא יתלוננו וירגזו, כפי שתינוק אינו מתלונן בפני אביו היודע מה טוב עבורו. הצדיקים שבהם אף יאמרו תודה על היסורים, כפי שחולה הדיוט יאמר תודה לרופא המנתחו, כי אין לו כל הבנה בתורת הרפואה.

בהשקפה זו של "אבא גדול", שללא ספק מגלה ענווה הרבה יותר מן ההשקפה הילדותית של "אבא קטן", המאמינים מניחים את עצמם בידיו של ה' בביטחון מוחלט, כפי שתינוק בעריסה בוטח באביו ובאמו. תפיסה זו על ה' כרופא וכאבא בוגר המטפל בילדיו התינוקות, מאד עוזרת להתמודד עם המציאות הקשה שיש לעתים בעולמנו. הרבה יותר הגיוני לפנות בתפילות ובתחנונים מעומק הלב לאבא גדול, אשר עשוי לשמוע את בכיותיו של בנו התינוק ויחליט לתת לו סוכריה (או לשנות את הטיפול הרפואי כדי למעט בכאבו). אבא תמיד עושה את מה שטוב עבור ילדו התינוק, גם אם התינוק מאוד רוצה את הסוכריה או המוצץ שנפל על הריצפה. פירוש הדבר שאדם סובל יכול לזעוק עד לב השמים שהוא לא רוצה לחיות, ושכל העולם כולו לא שווה בעיניו כקליפת השום, אך בעיני אביו שבשמים, בכיו אינו שונה מדמעותיו של תינוק הזועק עד לב השמים שהוא רוצה סוכריה, וכל העולם כולו לא שווה בעיניו בלא סוכריה זו. אי אפשר להקשיב לזעקות החולה כאשר צריך להציל את חייו בניתוח, וסוף החולה לומר תודה. כך הבטיחו לנו חז"ל, שבעולם הבא כולנו נודה לה' ונאמר על היסורים "הטוב והמטיב" כאשר נבין את התועלת הגדולה שהיתה בהם

גישה זו, שמלמדים אותנו חז"ל, מאפשרת להתמודד עם העולם בצורה הרבה יותר מוצלחת, כי היא מאפשרת להמשיך להתפלל לה' בדמעות ובתחינות, גם כאשר המציאות סותרת את האהבת האישית שאנו כה רוצים לקבל. "אבא קטן" צריך לדבר איתנו בשפה שלנו ולעזור לנו לפי הבנתנו, אך אבא גדול לא חייב תמיד לתת לנו את מה שאנו רוצים, כי הוא יודע מה טוב בשבילנו יותר מאיתנו. אין פירוש הדבר שה' רחוק מאיתנו, להיפך, ההורים קרובים מאד לילדם התינוק, הם מקשיבים לבכיו, מתעניינים בו מאוד, ועושים הכל על מנת לטפל בצרכיו ולשפר את מצבו,. אך הם תמיד יודעים מה טוב עבורו - ויעשו את מה שצריך גם אם כואב לו הוא בוכה.

כאן טמונה האמונה והקשר הדק בין יראה לאהבה, בין מידת הדין למידת הרחמים. הבחירה להאמין שה' יודע מה טוב עבורנו והוא עדיין קרוב אלינו מאוד גם כאשר אנו מצפים להנהגה אחרת,.

שימו לב, שמתוך השקפה זו, הרואה באלוקים "אבא גדול", למעשה זכינו לשלב את כל ההשקפות שתוארו בכתבה הקודמת: מצד אחד ה' הוא מלך רם ונישא, כי הוא, למעשה, "אבא גדול" וחשוב, אך יחד עם זאת הוא גם אוהב ומרחם מאוד כי הוא, כידוע, אבא הדואג לילדיו בצורה האישית ביותר שיש. הנוסף, הוא גם דומה לאבא-חבר כי הוא יתברך מקשיב תמיד לצרכיו של התינוק ומתעניין בבקשותיו של ילדו הקט והאהוב.

זו גם הסיבה שאנו מתפללים לה' בכל לבנו, כי אבא שומע את בכיותיו של ילדו הקטן ומקשיב לתחינותיו, ויכול לעיתים רבות להקל את מצבו. כפי שתינוק בוכה לעיתים קרובות כדי לקבל את תשומת ליבה של אמו, כך התפילות שלנו מקרבות אותנו לבורא עולם ומעוררות רחמי שמים עלינו.

* * *

ראינו איפוא כי עלינו לחדול מהסתכלות על ה' כעל "אבא קטן" ברמה שלנו, ולהודות שלמרות כל הלוגיקה וההגיון שניתנו לנו, אנו עדיין ניצבים בפני ריבונו של עולם כילדים קטנים. אין ספק שמי שמביט על ה' כעל אבא גדול, הוא קרוב יותר לאמת ולכן גם אמונתו תהיה חזקה יותר וחייו יהיו טובים יותר - כי הוא באמת ובתמים קרוב יותר לאלוקים כפי שהוא באמת.

וכאן נכנסת לעניין נקודה מעניינת: ככל שאדם הוא גאוותן יותר בפני אלוקים, וחושב שבכוחו להבין את אביו "הקטן" - כך הוא יסבול יותר בחייו, אך ככל שאדם הוא עניו יותר בפני אלוקים, וסומך על אביו הגדול שיודע טוב ממנו - חייו יהיו קלים וטובים יותר. זוהי הענווה האמיתית הנדרשת מהבוטחים בה', להביט על עצמם כעל ילדים קטנים מול בורא עולם ולא כנערים גדולים. כך הודיעה לנו התורה במפורש: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים פרק יד, א). גם את היסורים בעולם תיארה התורה בלשון זו: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מיסרך" (דברים פרק ח, א). היסורים נועדו לחנך אותנו ולתקן את נשמותינו.

זו הדרך שבה התורה מדריכה אותנו כיצד להתמודד עם המציאות, מתוך ביטחון בה' בכל מצב: "תמים התהלך עם ה' אלוקיך" (דברים פרק יח, יג), וכפי שביאר זאת רש"י: "התהלך עימו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עימו ולחלקו".

בעזרת ה' נזכה לענווה, ומתוכה גם לאמונה אמיתית ושלמה בחסדו ובטובו של בורא עולם.