שכר את מכוניתו של ראובן, ובטעות השתמש בשל שמעון

מעשה שהיה בשמואל שביקש מראובן שישכיר לו את מכוניתו, למשך ארבעה ימים, מיום ראשון עד ליום רביעי בערב. ראובן השיב בחיוב, וסיכמו השניים כי דמי השכירות שישלם שמואל יהיו 1,000 שקלים.

מסר ראובן את המפתח לחברו, ואמר: "מכוניתי היא ה'סוברו 95' הלבנה שחונה למטה, סע לשלום".

והנה, ביום רביעי בבוקר, התהלך ראובן ברחוב ולפתע ראה לנגד עיניו כי רכב הסוברו שלו נמצא במקומו. מדוע הוא לא סיפר לי כי קיצר את חופשתו וחזר כבר בבוקר, חשב בלבו. על כל פנים, כאשר הגיע שמואל בערב, שאלו ראובן "למה המתנת עד עכשיו ולא השבת לי את המפתחות כבר בבוקר?"

- "הלא אך זה עתה הגעתי, וכך הרי סיכמנו".

- "איך יתכן שהגעת עכשיו, הרי כבר בבוקר ראיתי את מכוניתי במקומה"...   

יצאו השניים אל הרחוב בכדי לפתור את התעלומה - באיזה רכב נסע שמואל, היתכן שנסע ברכב ששהה כאן?!

ומה התברר לבסוף? - שמואל אכן מצא את מכונית הסוברו, אלא שהיתה זו מכוניתו של... שמעון, שכנו של ראובן. לשניים היו רכבים שנראים כזהים, עד שכנראה אפילו המפתחות היו אותן מפתחות!

פלאי פלאים!

עתה בא שמעון ותובע את שמואל לשלם לו דמי שכירות עבור השימוש ברכב. לעומתו טען שמואל: "הלא ממילא אין אתה משתמש ברכב הזה (משום ששבר את רגלו לפני ימים מספר), ושוכב הוא אצלך כאבן שאין לה הופכין, אם כן מה הפסדתיך, אפילו את מיכל הדלק שהיה ריקן מילאתי עד תומו..."

עם מי הדין?

תשובה  

זה נהנה וזה לא חסר

במסכת בבא קמא (דף כ'.-כ"א:) עוסקת הגמרא בעניין אדם הדר בחצר חברו שלא מדעתו, ואותה חצר אינה עשויה להשכיר [עומדת להשכרה], אבל זה שנכנס לתוכה עשוי לשכור (שדרכו לשכור מקום לעצמו), והרי הדר בה נהנה, שאם לא חצר זו, היה צריך לשכור לו חצר אחרת, ואילו בעל החצר אינו חסר, שאף אם לא היה זה דר בה לא היה משכירה לאחרים. האם צריך הדר בחצר לשלם לבעליה שכר-דירה? ובמילים אחרות הנידון הוא: מה דינו של אדם שנהנה מנכסי חברו, באופן שלא גרם לו הפסד בכך - האם חייב בתשלומי הנאתו?

ובכן, נחלקו בכך האמוראים, חלקם סברו כי צריך להעלות לו שכר, כיון שנהנה. ואחרים סברו שאינו צריך להעלות לו שכר, 'וכי מה עשה לו ומה חיסרו ומה הזיקו'. ונראה מדברי התוס' (ב"ב י"ב: ד"ה כגון), כי טעם הפטור מלשלם הוא מפני שאחרי שכבר דר בו ולא החסירו כלום, הרי בנוגע לתשלומים על העבר הוא פטור משום "כופין על מידת סדום". וכך פוסק להלכה השולחן ערוך (חו"מ  סי' שס"ג ס"ו): "הדר בחצר חברו שלא מדעתו, שאמר לו (בעל החצר) 'צא', ולא יצא - חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו 'צא', אם אותה חצר אינה עשויה לשכר - אינו צריך להעלות לו שכר, אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר"[1].

גילה דעתו שרוצה לשלם שׂכר

נראה מסוגיית הגמרא בבא קמא (כ':), שמה שפטור בזה נהנה וזה לא חסר, אין הדברים אמורים אלא כשהדר לא גילה דעתו שרוצה לדור אלא בחינם, אבל אם גילה דעתו שנוח לו אפילו בשכר - הרי זה חייב לשלם[2].

ברם, כתב הנימוקי יוסף בשם הרמ"ה (בב"ק שם), שאם נכנס אדם לדירת ראובן על דעת ליתן לו שכר, שהיה סבור שהיא שלו, ונמצא שאינה שלו אלא של שמעון, והדירה אינה עומדת לשכר, אין הדר בה צריך ליתן שכר לבעליה, (ורק כאשר היתה הדירה עומדת לשכר, שזה נהנה וזה חסר, חייב ליתן שכר לבעליה), ואף על פי שכיון שירד על דעת ליתן שכר, הרי גילה בדעתו שרוצה לדור בשכר, מכל מקום אינו מתחייב בשכירות כשאין הדירה עומדת לשכר, כיון שהיתה דעתו ליתן לאחר ולא לבעלים, ואין גילוי דעת מחייבו לשלם אלא כשמגלה דעתו ליתן לבעל הבית ולא לאחר[3]. וכך גם פסק השולחן ערוך (שם ס"ט): "יש אומרים דהא דאמרינן דבחצר שאינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אפילו אם שכרו מאחר שהיה סבור שהוא שלו, ונמצא שאינו שלו, אין צריך ליתן לו שכר, אף על פי שנכנס על דעת ליתן לו שכר".

לאור הדברים, נצטרך לומר, שמאחר ואין מכוניתו של שמעון עומדת לשכר, שהרי היה שובת בביתו ולא משתמש בה כלל, אם כן, מכיון ש'זה נהנה וזה לא חסר פטור', אף כאן פטור שמואל מלשלם את דמי שכירות הרכב!

האמנם?...

חיסרו בדבר מועט

ובכן, יתכן ובכל זאת יש לחייבו, וזאת, על פי המבואר בסוגיית הגמרא (שם), שהנהנה משל חברו וחיסרו רק דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה השחיר את הכתלים על ידי שדר בו ('שחרוריתא דאשייתא') - חייב לשלם. וכך פסק השו"ע (שם ס"ז): "יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר, דאמרינן דאינו צריך להעלות לו שכר, אם חיסרו אפילו דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו, אף על פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט, ע"י מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה"[4]. ולכאורה, אף בשאלתנו נאמר, שמכיון שבודאי גרם שמואל חיסרון ובלאי לרכב - ניתן לגלגל עליו את תשלום כל השכירות!

האם קיים חילוק בין קרקע למטלטלין?

אלא שעדיין אין זה פשוט כלל, שהרי מבואר בגמרא במסכת בבא קמא (דף צ"ז.), כי התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, אם אין הספינה עומדת לאגרא (שאין הבעלים משכירים אותה לאחרים), אין המשתמש בה משלם את דמי שכירותה, אלא רק את הפחת שגרם לספינה. והקשה הרשב"א בחידושיו, שכן כבר למדנו בגמרא לעיל, שכל שיש חיוב תשלום עבור פחת כלשהוא - צריך המשתמש לשלם לבעלים את כל השכר, שהרי מגלגלין עליו את הכל, ואם כן מדוע אפוא המפליג בספינה (שגרם לה לפחת) אינו צריך לשלם את כל דמי השכירות לבעל ההספינה!!   

ויישב הרשב"א, שכל הדין של 'מגלגלין עליו את הכל', לא נאמר אלא בנוגע לקרקעות, אבל במטלטלין, אם חיסרם וקלקלם קצת, אינו משלם אלא את הפחת. ובטעם חילוק זה ביארו רבותינו האחרונים, שהרי קרקע אינה נגזלת, לא ניתן להבריחה אלא נשארת תמיד ברשות בעליה, גם כשנכנס אחר ודר בתוכה. ומאחר ונהנה 'ברשותא דמריה' (ברשות בעליה), ומה עוד שמן הסתם נוח לו בזה שדר כאן אדם ויעלה לו שכר - אם כן מחוייב הדר לשלם לבעלים את דמי השכירות. מה שאין כן במטלטלין, שנגזלים הם, ובהם מן הסתם מקפידים הבעלים בשימוש אדם אחר, הם אינם מעוניינים להשכיר לו את החפץ אלא להוציאו מידו, ממילא המשתמש בהם אינו משלם אלא את מה שגזל ממנו, שהרי "כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה", ואינם משלמים דמי שכירות[5].

לסיכום: נראה שאף בנידון דנן, בודאי שמתחילה לא היתה דעת שמעון בעל הרכב להשכירה לחבירו, שהרי אדם מקפיד שלא ישתמשו ברכבו ללא רשות (אף שהוא עצמו אינו משתמש בו), וכל שלא היתה דעת הבעלים ל'אגרא' (להשכיר), לא קיים חיוב שכזה, ויכולים לתבוע רק את ה'פחתא' - את החיסרון והבלאי. לפיכך יש לשׁום את כל הפחת שגרם שמואל לרכבו של שמעון, ואת סכום זה ישלם, אך את דמי שכירות הרכב עבור ארבעה ימים פטור שמואל מלשלם.

חיוב תשלומין לראובן המשכיר 

והנה, עתה נוצרה שאלה נוספת: בא ראובן ודורש משמואל שישלם לו את שכרו, שהרי מבחינתו הוא שכר את מכוניתו, ועליו לעמוד בהסכם ולשלם את דמי השכירות! לעומתו טען שמואל שאינו חייב לו מאומה, שהרי למעשה לא השתמש ברכב שלו...

ונראה להשיב, שאין לחייב את שמואל בתשלום לראובן, שהרי שכירות מטלטלין נקנית באחת מדרכי הקניין שבמכירת מטלטלין, כגון במשיכה, הגבהה, קניין חצר או קניין סודר[6]. והואיל ולא עשה שמואל קניין ברכב - לא חלה השכירות ואינו חייב לשלם עבורה[7].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.