אפשר להמתיק את המים? כמה סוכר?

מיד לאחר קריעת ים סוף, בני ישראל צעדו שלושה ימים במדבר, ולא מצאו מים. כך מתארת התורה: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה, וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה, וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כב-כו). חכמים כותבים (מכילתא, תרגום יונתן בן עוזיאל), שסוג העץ שאלוקים הורה למשה להשליך אל תוך המים היה סוג עץ מר. דווקא העץ המריר המתיק את המים. המרירות העניקה חיות.

מוסר השכל גדול יש כאן.

התלמוד מספר (חולין מו ע"א), שפעם אחת הגיעו אויבים לעיר 'פומבדיתא' (עיר קדומה בבבל. בתקופת התלמוד הייתה בה קהילה יהודית גדולה וחשובה). בני העיר נחרדו, עזבו את ביתם ורכושם ונסו על נפשם. בין הבורחים היו שני חכמים - רבה ורב יוסף. תוך כדי מנוסתם, הם פגשו אמורא בשם רבי זירא. רבי זירא קרא להם ואמר: "ערוקאי! (בורחים. מלשון 'עריק') כזית שאמרו - במקום מרה". מה כוונתו?

תורת ישראל אוסרת על אכילת בשר טריפה. כלומר, גם בעל חיים המותר באכילה, יש חובה לבדקו לאחר השחיטה, ולוודא שאין בחלק מאיבריו הפנימיים מום, אשר מחמתו הוא לא היה מסוגל לחיות יותר משנים עשר חודשים. אחד האיברים המחויבים בבדיקה הוא הכבד. אם נמצא שהכבד אינו שלם והוא נחסר, אם נותר מהכבד שיעור של "כזית", הבהמה כשרה.

כשרבי זירא פגש את חבריו בעת מנוסתם, הוא אמר להם, שאותו שיעור של "כזית" כבד המכשיר את הבהמה, הוא בתנאי שהכזית הנותר הוא בסמוך למרה (כיס המרה). אולם אם הכבד שנותר הוא בצד השני, הבהמה טריפה (זו דעתו של רבי זירא).

כל אחד שואל את עצמו, מדוע רבי זירא ראה לנכון להורות לחבריו הלכה זו דווקא בעת מנוסתם, כשהם ומשפחותיהם בורחים מיואשים במצב של בהלה וצער? וכי לא הייתה לו הזדמנות טובה יותר לומר זאת? וכן, מדוע רבי זירא מכנה את חבריו "ערוקאי", וכי אין זו זריית מלח על הפצעים?

ישנו הסבר נפלא שכותב הרב ברוך אפשטיין, בספרו "תוספת ברכה" (בפרשת חוקת). 

הלכה זו הייתה נוגעת למצבם המר של רבה ורב יוסף, והיה בה כדי לחזק את רוחם שלא יתייאשו ממצבם. רבי זירא רמז להם, שדווקא מתוך הצרה והצער, תצמח להם ישועה ותבוא להם רווחה. מדוע הלכה זו יש בה כדי לחזק את רוחם? משום שבתלמוד מבואר טעם, מדוע הכזית שנשאר מן הכבד צריך שיהיה דווקא בסמוך למרה? משום שהכבד "שואב" את חיותו מן המרה, וכעין מה שכותב התלמוד במקום אחר (ברכות סד ע"ב), שפעמים מטבע הכבד "לכעוס", כלומר, יש בו פעילות יתר, והמרה זורקת בו טיפה ומרגיעה אותו. לכן, אם הכזית של הכבד נשאר סמוך למרה, נחשב כאילו הוא חי כולו (חשוב להדגיש. יש בידי התכתבות עם הרב פרופסור אברהם שטיינברג נ"י [נוירולוג בכיר במרכז הרפואי 'שערי צדק' ומנהל היחידה לאתיקה רפואית] בקשר למידע שיש לרפואה היום בהשפעת המרה על הכבד. שהרי ככל הידוע לנו היום הכבד מייצר את מיצי המרה וחלקם "מתאכסנים" בכיס המרה, ולא ידוע על פעולה הפוכה. אולם אין כאן המקום להאריך בעניין).

למרות שהמרה טעמה רע, דווקא היא בכוחה לתת חיות לכבד הדבוק בה.

זה מה שבא רבי זירא לומר להם – היו חזקים ברוחכם ואל תתייאשו! כשם שמרה זו בכוחה לתת חיות לבהמה כולה, כך דווקא מצבכם המר הזה, יביא לכם ישועה וברכה.

רבי זירא למד זאת ממי המרה של פרשתנו. דווקא העץ המר המתיק את המים. 

רבי ירוחם ממיר ("דעת תורה") מוסיף נקודה בעניין המים המרים.

פעמים אדם מרגיש מרירות בחייו, והוא רוצה להמתיק את מצבו. אולם הוא מתייאש מראש משום שהוא חושב לעצמו – אין לי את היכולות והכלים של פלוני ואלמוני. התורה מלמדת את האדם, שכאשר הוא חפץ להשתנות, הוא אינו זקוק לקחת כל מיני תרופות מרחוק. התרופה הטובה ביותר נמצאת דווקא בתוך עצמו - עם כל כוחותיו, יכולותיו ומרירותו. אין תרופות פלא שצריך לרכוש אותם במרחקים. המים המרים עצמם, הם התרופה הטובה ביותר. הקדוש ברוך הוא לא מביא ניסיון לאדם אם הוא לא יכול לעמוד בו. הוא עם כל כוחותיו יכול להתמודד עם מה שעובר עליו.

כן. יכולים אנו להמתיק את המים.