תירגע, תירגע – טוענים שלחץ יכול להרוג

היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות. מול עיניה נעמד בעלה עם הררי שומנו על המשקל, מכווץ את בטנו כלפי פנים הגוף. האם זו הגדרה חדשה במונח "שומר משקל"?

"דובי, אתה יודע שזה לא משנה כלפי המשקל אם אתה מכווץ את הבטן או לא. אני מקווה שזה ברור לך".

"לא בשביל זה כיווצתי את הבטן", השיב דובי במורת רוח. "כשהבטן בחוץ אני לא רואה מה כתוב על הצג"...

* * *

האימה הרקיעה שחקים, מיליוני האנשים שזה עתה יצאו ממצרים לא ידעו לשית עצות בנפשם. מלפניהם ים סוף שאותו בוודאי לא ניתן לחצות בשחייה, מה גם שיש עימם ילדים ובהמות. מאחוריהם מגיעים המצרים בשעטה ורוצים להחזיר אותם להשתעבד במצרים. מימין ומשמאל מדבריות שורצות חיות טרף.

להיכן יברחו?

"וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'". ועדיין הפתרון רחוק מן האופק. בני ישראל מתרעמים על משה "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר".

משה מנסה להרגיע את הרוחות, אבל גם הוא יודע היטב שאין לו משהו מעשי לעשות בכדי להושיעם. מה עושה אדון הנביאים בשעה קשה שכזו? מתפלל לישועת ה'.

אך במקום שהקב"ה יענה לו שתיכף תהיה קריעת ים סוף והם יינצלו בצורה פלאית, הקב"ה משיב לו: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו".

המתבונן מן הצד תמה: וכי מה יכול משה לעשות מלבד תפילה? ומה כוונת הקב"ה "וייסעו"? לאן בדיוק יסעו, להטביע עצמם במי הים הגועשים?!

רבי אבלי פוסובלר, מגאוני דורו היה. מלבד קדושתו וצדקתו נהג לסובב מזמן לזמן בעיירות שבאזור מגוריו, על מנת ללמדם תורת ה' ולבדוק שנוהגים הם כדת וכדין. בבואו לעיירה פלונית הנתונה תחת מרותו, היה הרב זוכה למעט נחת רוח.

פונדקאי יקר היה באותה עיירה, ברשותו בית אכסניה שם ניתן לשכור חדרים ללינת לילה וארוחת בוקר קלה. בכל עת שהגיע רבי אבלי לעיירתו, רתם הפונדקאי עצמו לרשות הרב, העמיד לרשותו חדר משובח ודאג לכל צרכיו. כך התפנה הרב בשלוות הנפש לעיסוקיו הרוחניים למען יהודי האזור.

באחד ממסעותיו שיכן הפונדקאי בחדר יחד עם הרב עשיר גדול שהגיע לאזור לצורך עסקיו. לאחר יומיים החליט העשיר לארוז את חפציו ולהמשיך בדרכו. אך אויה, צרור כספו התפוח והגדוש נעלם לבלי הותיר סימן. לא חשד העשיר חלילה וחס ברבי אבלי, אך הקים קול זעקה שצרורו אבד.

רבי אבלי פנה אליו ברוגע ושאל: אולי תוכל לתת לי סימנים כמה כסף היה בצרור ובאילו שטרות? העשיר נענע בראשו ומנה את סימני הצרור. פנה רבי אבלי לחדר צדדי, וחזר לאחר מספר דקות כשהוא מושיט לו את הסכום כולו. "מצאתי מקודם סכום כסף גדול, עתה עלה בדעתי שמא כספך הוא".

העשיר הנרגש הודה לרב מקרב לב ופנה לארגן את חפציו. עודו מקפל את כלי מיטתו והנה פרצה מפיו קריאה חדה בשנית, צרורו התפוח ניצב שם כאילו מעולם לא אבד. נבוך כולו פנה העשיר לרבי אבלי ושאל: "רבי, עד כדי כך? מדוע היית מוכן לתת לי סכום כה גדול מכיסך בעוד שכלל לא מצאת את כספי?"

"תנוח דעתך" חייך רבי אבלי, "לא הייתה זו מתנה. רק הלוואה. ידעתי שכל עוד הינך מבולבל לא תמצא מאומה. הענקתי לך הלוואה באותו סכום כדי שתירגע, ואכן תוך מספר דקות מצאת את אבידתך".

מבארים בעלי הדרוש שזו הייתה כוונת הקב"ה בדבריו למשה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו". אמנם אין להם לאן להתקדם, אבל ברגע שיתחילו בפעולה מעשית ולא יעמדו נבוכים כגלמים – תימצא הדרך לפתרון חלקי או מלא. כל עוד עומד האדם ומתלבט, מסתפק, מבולבל ותוהה – ישועתו רחוקה מלבוא.

* * *

קשה להגיע ליישוב הדעת ומנוחת הנפש כאשר בכל פעולה שנעשה ניתן להפסיד יותר מאשר להרוויח, ומה, בכלל, כדאי להעדיף על מה. "עזרה ראשונה" למקרים כאלו, כדי שנוכל "לראות מה כתוב על הצג", היא פשוט לפתוח בצעד ראשון, גם אם נראה שהוא לא יעזור לנו לצאת מן הבעיה. העשייה מרגיעה את האדם ונותנת לו את היכולת לחשוב בהיגיון צלול יותר.