עת מלחמה: למה זה קורה לנו?

שלום כבוד הרב,

בעקבות האירועים הקשים והכואבים האחרונים, הן של רציחת שלושת החטופים, והן של המלחמה הפוקדת אותנו בימים אלו "צוק איתן", בה נופלים על ראשנו טילים יום יום, עולות בי הרבה מאוד מחשבות. האמת שכבר נמאס לי לשמוע את כל הפרשנויות בתקשורת וחיפוש האשמים. כל כך ברור לי שהבעיה נמצאת במישור אחר לגמרי - לא בלקיחת טרמפים, לא במנהיגות פוליטית מאופקת מידי או תקיפה מידי... וגם לא בזכות "כיפת הברזל", אשר היא לכל הדעות מתנה משמים תרתי משמע. רוב עם ישראל מאמין באופן ברור באלוקים, שמשגיח על כל אחד מאיתנו, ומנהל את כל ההיסטוריה. הוא עזר לנו לחזור לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, לנצח את כל הקמים עלינו, כנגד כל הסיכויים, להקים מדינה משגשגת ולנצח במלחמות הרבות. הוא עומד מאחורי כל הדברים הטובים שקורים לנו, וגם מאחורי הדברים הלא טובים. אלוקים "מדבר" איתנו כל הזמן, דרך המאורעות. מי שמאמין באלוקים – מבין שאי אפשר לזרוק את כל האשמות על הפוליטיקאים ועל הגופים האחרים. גם אם הם עושים טעויות רבות, ואפילו אם ישנם שיקולים צרים ורעים, הרי שאם כולנו סובלים - כנראה שגם אנחנו אשמים. במה? מה אנחנו יכולים לעשות? מה ה' רוצה לומר לנו? למה זה קורה לנו?

* * *

שלום וברכה, אני מתפעל מאהבת ישראל והאמונה השופעות ומוקרנות משאלתך. לב מי לא בוכה ושואל ומחפש תשובה...

כדרכנו, נפתח בע"ה את היריעה ונשתדל לעסוק בנושא בפרספקטיבה תורנית והיסטורית יותר רחבה:

רק פוליטיקה?!

כבר שנים מדברים כל הזמן - "שטחים תמורת שלום" או "אף שעל", "התנתקות" או "יישוב הארץ", "קוי 48" או "קוי 67", תהליך מדיני או כוח הזרוע, "קורבנות השלום" או "קורבנות אוסלו", "זכות השיבה" או "טרנספר", וכן על זו הדרך. כבר שנים מתווכחים ויכוחים ביטחוניים, ויכוחים שאין להם סוף. הימין מביא בכירי צבא שמתריעים על הסכנה שבמסירת שטחים, והשמאל מביא מומחים אחרים. לכל טענה ביטחונית שנעלה - יהיה מי שישלוף איזה תירוץ.

אבל האמת מוכרחה להיאמר: ברור שהויכוח האמיתי בין הימין לבין השמאל הוא לא רק ויכוח בטחוני. לא מקרה הוא שרוב הציבור החרדי והדתי הוא ימני יותר בדעותיו, ורוב הציבור החילוני רדיקלי הוא שמאלני. זאת משום שבשביל העם היהודי, בכל הדורות, ארץ ישראל אינה רק "מקלט בטוח", אלא הרבה יותר מזה. אם היחס לארץ הוא רק יחס של "בית לאומי" - אז יתכן לוותר על חלק מהבית מטעמים ביטחוניים (אם היו כאלה). אבל, אם היחס לארץ הוא יחס של קישור, כמו קשר של בעל ואשה - ברור שאף אחד לא יסכים לתת את אשתו למישהו אחר, גם אם האחר הזה מאיים עליו מאוד.

יותר מזה: יש כאן ויכוח בין מי שמאמין בכוח עליון שמנהל את העניינים, ולכן הוא בודק בכל תחום כיצד ה' מורה לו לנהוג, לבין מי שחושב שרק הוא מנהל את העניינים בעולם.

קצת היסטוריה

אבות הציונות החילונית לא צפו בכלל אפשרות של התנגדות ערבית. הם היו בטוחים שהערבים המעטים (יחסית) שחיו פה בארץ יקבלו את העולים היהודים בזרועות פתוחות, ויודו להם על שהפריחו את השממות. גם כשהחלו פרעות - היו מנהיגי הציונות משוכנעים שישיגו הסכם שלום בקלות (ישנם על כך תיעודים רבים. ניתן לעיין למשל בפרקים הראשונים של הספר "עמוד האש").

הבריטים, שרצו לקבל את המנדט על הארץ, העדיפו להתעלם מהצהרת בלפור, ולתת לערבים לשלוט כאן. הם מינו את הצורר אל-חוסייני למופתי של ירושלים, וניסו ליצור ארגון ערבי שידרוש בעלות על הארץ. הם גם פתחו את שערי הארץ למאות-אלפי ערבים, וסגרו את השערים בפני המוני היהודים שניסו להגיע לכאן. לאט-לאט החלה להיווצר הבעיה המכונה "הסכסוך הערבי-ישראלי" (הרחבה רבה, מדויקת, מסודרת ומתועדת, ניתן לקרוא בספרו של שמואל כ"ץ: "אדמת מריבה", הוצאת קרני).

ככל שהתחדדו היחסים הבינו היהודים, שנכונו להם חיים לא קלים בארץ. בעל כורחם מצאו את עצמם בתוך מגננה מתמדת. נכפו עליהם מלחמות עקובות מדם, טרור רצחני, ולחצים גדולים מצד אומות העולם. לא היה להם שקט אפילו רגע אחד.

בשנת 1967, בחודשים שלפני מלחמת ששת הימים, היתה אווירה של פחד עצום במדינה. יהודים רבים ברחו מהארץ. לכל העולם היה ברור שבתוך מספר ימים צבאות ערב ימחקו את מדינת ישראל, אבל הקב"ה חשב אחרת. את הניצחון המופלא שהיה, קשה לתאר במילים. פתאום מדינת ישראל הפכה ממדינה קטנטונת - למעצמה אזורית, וכבשה שטחים שלא חלמה לכבוש. שטחים השייכים לה על פי המובטח לה במקרא: בנימין, יהודה, שומרון, ירושלים... לא היו בכלל תוכניות מגירה לכיבוש כזה. אנשים ישבו במקלט, שמעו רדיו וכולם בכו – צעירים וזקנים. כולם הבינו שמדובר בנס. היתה התעוררות עצומה של התלהבות דתית. גם הנוצרים והערבים הכירו בכך שהמציאות השתנתה. יכולנו להסתובב בעזה ובשכם, בבית-לחם ובחברון - לבד, בלי שום פחד ובלי שום דאגה.

מלחמת יום הכיפורים, שפרצה ב-1973, באה עלינו בהפתעה גדולה. היתה זו מלחמה אכזרית וקשה, אך גם בה ניצחנו בסופו של דבר, למעלה מדרך הטבע. אחרי המלחמה החלה תנועת חזרה בתשובה, החלה תנועה להתיישבות ביש"ע, החל חיפוש גדול, והחלו גם משברי זהות ותהיות גדולות: מה אנחנו עושים כאן בכלל? האם זה שווה? של מי הארץ הזו?

על הרקע הזה צמחה האינתיפאדה הערבית. לא מיגרנו את האינתיפאדה ביד חזקה, והיא נמשכה ונמשכה. בעקבות כך החלו מנהיגי השמאל לחשוב שאם נוותר לערבים על חלקים מהארץ - נזכה לשלום ולשלווה. הם החלו להתכחש לזכות שלנו על הארץ הזאת, ויחד עם זה יצרו חלום אוטופי מלא תקווה ואהבה, של "שלום עכשיו".

העם סער ורגש סביב המחלוקות הקשות, נערכו הפגנות ועצרות תפילה ענקיות, אולם דבר לא עזר. ההסכמים נחתמו וכבר נקבעו עובדות בשטח - עשינו ויתורים, נתנו להם רובים, והקמנו להם משטרה ורשות שלטונית בכספים שלנו. היו שהסכימו אפילו לוותר עבורם על העיר העתיקה(!).

ו... החלום התפוצץ לנו בפרצוף, בקול רעש גדול.

למעלה מאלף וחמש מאות הרוגים, ועשרות אלפי פצועים, פחד וחוסר יציבות, בעיות כלכלה רבות, נידוי עולמי (ראו בית המשפט בהאג), ופרץ אנטישמיות מחודש - היו מנת חלקנו. למעלה מ-1,500 הרוגים! אם נשווה זאת למספר ההרוגים האמריקאים במגדלי התאומים - הרי שבאופן יחסי לאוכלוסיית היהודים בארץ - סבלנו 36 מגדלי תאומים מאז "אוסלו"! האמריקאים יצאו מיד למלחמה בעיראק, אצלנו, לעומת זאת, קוראים לזה "תהליך שלום".

מבלי ללמוד את הלקח ולהבין את המסקנה הפשוטה, קמו יועצים ופוליטיקאים והחליטו ליצור "התנתקות" ו"הפרדה": החלו להקים גדר בעלות של מליארדי דולרים, והחליטו על גירוש והריסה של אלפי בתים, עשרות יישובים משגשגים וחיי קהילה מפותחים. הם הבטיחו לנו שלום ושקט ומצב בטחוני וכלכלי טוב בהרבה מלפני כן. הם אטמו אוזנם מלשמוע את זעקת המתיישבים ואת אזהרות אנשי הביטחון הבכירים. למרות הקרע הנורא, ביצעו את תכניתם בגיבוי של כל הגופים במדינה.

ו... בתוך פחות משנה נחתה על כולנו שוב מלחמה נוראה.

כבר בימים הראשונים לאחר היציאה מרצועת עזה, על פי הערכה של המודיעין הישראלי, הוברחו לרצועה כ-3000 רובים, קרוב למיליון וחצי כדורים, למעלה מ-500 מטולי ורקטות אר-פי-ג'י, מאות ק"ג של חנ"מ (חומר נפץ מרסק) ועשרות אקדחים. מאז משגרים המחבלים, לפרקים, רקטות קאסם לכל איזור הדרום. בהמשך פיתחו, הבריחו וירו טילים גם לאזורי השפלה, וכפי שראינו במבצע "עמוד ענן" שהסתיים לפני שנתיים, יש להם יכולת ורצון להפגיז גם את אזור המרכז, אפילו עד חיפה.

השב"כ והצבא עסוק כל העת במניעת פיגועים נוראיים, חטיפות, שיגור טילים ושאר מזימות. ה' עוזר על ידם ונוהג עמנו ברחמים רבים, אולם מידי פעם אנו מתבשרים שוב בבשורות איוב קשות ונוראות, המזכירים לנו עד כמה אנו מוקפים ב-70 זאבים, ועד כמה המלחמה הבאה היא רק עניין של זמן. ההתראות והכוננות המוגברת נמשכים כל הזמן, קולות הקאסמים ממשיכים להדהד, האזעקות מתחדשות, ועדיין לא נראה כלל כי בעתיד הקרוב נוכל להיכנס לתחנות ולקניונים, בלי לעמוד בתור ולהיבדק על ידי מאבטחים. וזה במקרה הטוב...

היום כבר ברור לרובם המוחלט של היהודים, כי לא מדובר רק ב"כמה מארגוני הטרור המונעים התקדמות בתהליך המדיני". המשפט הראשון בחוקה של הפת"ח (זה הגורם ה"מתון", לא החמאס ה"קיצוני"...) - קורא לדחיקתו של האויב הציוני מכל גבולות "פלסטין הכבושה", והחזרת הפליטים לבתיהם. הסמל של הפת"ח הוא ציור של ארץ ישראל כולה, עם שני חרבות מעליה. אבו-מאזן הצהיר לפני גירוש היהודים מחבל עזה, שהבסיס לכל מו"מ עם ישראל - הוא הסכמה על חזרת הפליטים. דהיינו, חורבן מדינת ישראל. לאחר הגירוש אמר אבו-מאזן (בטקס ייסוד עיר פלשתינאית במקום היישוב "מורג"): "העם הפלשתיני ימשיך את מסעו לעבר שחרור הגדה המערבית וירושלים, ובניית המדינה הפלשתינית שבירתה ירושלים. שמחת העם הפלשתיני לא תהיה שלמה אלא עם הקמת מדינתו העצמאית שבירתה ירושלים".

שנאת היהודים רק הולכת, מתגברת ומתלבה כל העת אצל הערבים. ההסתה, ההטפה לרצח יהודים באשר הם, והחינוך ל"ג'יהאד", ל"קדושת השאהידים" ולקייטנות דמים נמשך ומתגבר במלוא עוזו. מעולם לא ויתרו על חלומם לשחוט את כל היהודים ולכבוש את "פלשתין" כולה – כולל ירושלים, תל-אביב, יפו וחיפה - מאילת ועד מטולה.

והשאלה הקשה מרחפת לכל מי שעומד ומתבונן במבט מפוכח: למה ככל שאנחנו "מתקדמים" בוויתורים שלנו על ארץ ישראל – אנחנו רק הולכים אחורה???

יתר על כן, מה כן עלינו לעשות? מה האלטרנטיבה?

מלחמה ידועה מראש

האמת היא, שכל מה שקורה לנו - הוא בכלל לא הפתעה. בזוהר הקדוש (סוף פרשת וארא) נכתב כבר לפני מאות רבות של שנים, הרבה לפני שישמעאל הפך לאומה גדולה, ובטח הרבה לפני שחזרנו לארץ אחרי אלפיים שנות גלות:

"אוי על הזמן ההוא שנולד ישמעאל בעולם ונימול. מה עשה הקב"ה? הרחיק את בני ישמעאל מדבקות העליון, ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה, בגלל ברית המילה שבהם. ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה זמן רב כשהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלא שלמות של פריעה. והם יעכבו את בני ישראל מלחזור למקומם, עד שתיגמר זכות המילה של בני ישמעאל".

הזוהר צופה שהערבים יעכבו את עם ישראל להתיישב בארץ ישראל, והיכולת לגבור עליהם היא רק בהתגברות הרוחנית שלנו עליהם, כי גם הזכות שלהם בארץ היא מכוח רוחני, ולא בגלל כוח הזרוע.

גם בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב), לפני 1,800 שנה, נאמר:

"ולמה נקרא שמו 'ישמעאל'? שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים... כמו שנאמר (תהילים נה): 'ישמע א-ל ויענם ויושב קדם סלה'".

אנו מבינים היטב את מה שישמעאל יעשה בארץ באחרית הימים. אנו יכולים להסביר זאת בצורה מפורשת מאוד, ובשביל שיצילנו ה' מישמעאל צריך ש"ישמע א-ל את נאקתם".

"אם בחוקותי תלכו"

החוק הזה נכתב כבר הרבה לפני כן, במתן תורה. התורה (ויקרא כו, ג-ו) קובעת קביעה פשוטה, שרק - "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ - וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". זו האלטרנטיבה היחידה! כל האלטרנטיבות נועדו לכישלון מוחלט. אצל עם ישראל - אין "כביש עוקף 'בחוקותי'". עם ישראל הוא מיוחד מכל העמים, והחיים שלו מתנהלים אחרת מאצל כל עם אחר. כך הוכח בכל הדורות, וכך גם בדור שלנו. החוק הזה מקשה עלינו לפעמים לעשות ככל העולה על רוחנו, אבל באמת זהו חוק מקסים. תחשבו על זה: הובטחה לנו הבטחה ברורה, שאם נלך בחוקות ה' - בודאי יהיה שלום ולא יהיה פחד! האם יש עם נוסף שקיבל הבטחה כזו?

ה' אוהב אותנו מאוד, ולכן הוא רוצה שנהיה קרובים אליו. אם הבן לא מכיר את אבא שלו, למרות שאבא מרכיב אותו כל הזמן על כתפיו - אין לאבא ברירה. הוא צריך לעזוב את הבן ולתת לו לסבול, כדי שיזכור שהוא צריך את אבא.

כל כך הרבה נסיונות נעשו כדי לפתור את ה"סכסוך הערבי-ישראלי", כל כך הרבה פתרונות יצירתיים הגו והוגים יהודים וגויים, ושום דבר לא הועיל - ה"סכסוך" רק הולך ומחריף. שמא הגיע הזמן לנסות גם את ההצעה של התורה? תורה שמאמינים בה אנשים חכמים רבים, בהם גם פרופסורים, רופאים, אנשי היי-טק ומדענים; תורה שמלווה את עם ישראל כבר אלפי שנים; תורה שכל נבואותיה התגשמו אחת לאחת. שמא הגיע הזמן להקשיב לתורה הזו, להקשיב לעצה של מלך העולם?

וכאן חשוב להדגיש: כששומעים "אם בחוקותי תלכו", מדמיינים פעמים רבות את כל מה שהתקשורת מנסה לצייר בראשנו: גטאות סגורות, שחורים, התעסקות בקטנות, צביעות, פארזיטים וכו'. חייבים לשנות לגמרי את הציור שהצליחו להכניס לנו לראש: ללכת בחוקות ה' ולהיות קרובים אליו - זה להמשיך לחיות חיים מלאים של משפחה, חברים, עבודה, טיולים, שמחה. רק מה? צריך לקחת את כל הדברים הטובים שיש לנו, ולעלות עוד קומה: להוסיף מצוות, לימוד תורה, תפילות, שבתות וחגים כהלכתם. לחיות חיים הרבה יותר משמעותיים ועוצמתיים. חיים שיש בהם תכלית בכל מעשה - קטן או גדול, חיים שיש בהם תקווה וחזון, חיים בריאים לגוף ולנפש, חיים שיש בהם הרבה יותר קשר משפחתי וחברתי. אולי בהתחלה זה קצת קשה. קשה לשנות הרגלים, אבל בהמשך אלו חיים מאושרים ואמיתיים.

מטרת הניסיונות

כבר הזכרנו בעבר בגליונות הקודמים את המשנה בסוף מסכת סוטה. המשנה, שנכתבה לפני כ-1,800 שנה(!), צפתה בדיוק מדהים את השפל שיהיה לפני ביאת המשיח, וכן את המטרה שלו. התיאור של המשנה - אין לו אח ורע בהיסטוריה. רק בימינו התיאור הנורא הזה נראה כמו אחד מעיתוני החדשות. מסיימת המשנה: "על מי יש לנו להשען? - על אבינו שבשמים". המשנה מלמדת אותנו כבר לפני 1,800 שנה, שהמטרה של כל הייסורים והקשיים שבזמננו - היא כדי שנשען על אבינו שבשמים!

אם הכל היה טוב, אם היינו מגיעים אל המנוחה ואל הנחלה, היינו חושבים שמספיק לנו לחזור לארץ ישראל, ואפשר להסתדר בלי הקב"ה ובלי התורה. אבל אבא שלנו רוצה שנחשוב עליו ונרצה אותו. ראשית, כי הוא אוהב אותנו ורוצה שנרגיש שאנו שייכים לו וקשורים אליו. שנית, כי הוא רוצה שנזכה לטוב הרבה יותר גדול מהטוב שהגענו אליו. הקב"ה רוצה שנהיה עם מלא אהבה, מלא צדק ומוסר, מלא אור של קדושה. עם שיקרין על כל העולם. הקב"ה רוצה שנזכור שבנינו רק את הקומה הראשונה, ומוכרחה לבוא קומה נוספת, קומה רוחנית.

לשם כך מגיעים עלינו ייסורים וקשיים מכל הכיוונים, כדי שנתעורר לזכור שהבניין הגשמי לא מספיק לנו. כל עם ישראל מצפה כיום למשהו אחר, אחר לגמרי.

· אנחנו מחכים למנהיגים אמיתיים, כאלו שאנחנו סומכים עליהם בעיניים עצומות, כך אנחנו מתחילים לגלות שאנו רוצים משיח.

· אנחנו מחכים שיהיה מרכז לאומי ובינלאומי, מקום שיאחד את כולם, ובו יוכלו כולם להתמלא בעוצמה, הארה רוחנית ושלווה, כך אנחנו מתחילים לגלות שאנו רוצים בית מקדש.

·אנחנו מחכים לדעת מה באמת ה' רוצה ממנו ומה הדבר הכי נכון לעשות. אנחנו מחכים לאנשים שירוממו את כולנו מעבר לחיי השגרה. כך אנחנו מתחילים לגלות שאנו רוצים נביאים אמיתיים.

· אנחנו מחכים לשלום עולמי, להפסקת המלחמות, לעולם מתוקן. כך אנחנו מתחילים לגלות שאנו רוצים שלום וגאולה.

· אנחנו מבינים שאי אפשר להתקיים אפילו פיזית, בלי ייעוד ומטרה. אנחנו רואים שכל העולם מתייחס אלינו יותר מכל עם אחר. אנחנו נזכרים שיש לנו ייעוד עתיק, שכל העולם יודע עליו, ולא ייתכן שרק אנחנו נתכחש לו. כך אנחנו מגלים שבעצם, למרות ההתנכרות, אנו רוצים את התורה.

· ומעל הכל, אנחנו מחכים למישהו שיחבק וינחם אותנו. אנחנו מחפשים אבא. אנחנו מתחילים לגלות שאנו רוצים את ה'!

מה אנחנו עושים כאן בכלל?

הצרות והייסורים שעוברים עלינו, מחייבים כל מבקש אמת לעמוד מול עצמו ולשאול בכנות: מה אני עושה כאן? האם אני מאמין שארץ ישראל שייכת לי, או שהיא הארץ של הערבים, ואני רק אורח זר פה, שיושב על "שטח כבוש"? אם אכן כך, אולי עדיף לארוז את המזוודות ולנסוע לקנדה. הרי בלי אמונה שהארץ שייכת לנו - אין שום הבדל בין חבל עזה לבין יהודה ושומרון, וגם לא בין יו"ש לשאר חלקי הארץ, אותם כבשנו ב-67, ואותם כבשנו ב-48. אז מה?

הערבים טוענים לבעלות על כל ארץ ישראל, והם קידשו עליה מלחמת חורמה. מבחינתם זו מלחמת קודש של האיסלם כנגד הכפירה. אם אין לנו אמונה בזכות שלנו על הארץ ועל המדינה, לפחות כמו שיש להם – כיצד נוכל לנצח? האם זה בכלל צודק לנצח?

אבל, אם אנו אכן מאמינים בקשר החי והנצחי שבין עם ישראל לארץ ישראל - הרי שעלינו לחזק יותר את הקשר עם אלוקי ישראל. אם לא נוסיף אותו לתמונה - לא יהיה מה שיחזיק את התמונה.

ובזה אני חוזר לשאלה שבראש. צדקת בוודאי: בורא העולם מדבר איתנו. הוא עושה לנו נסים גדולים, שומר עלינו מפיגועים ומטילים, ולפעמים הוא גם נותן למחבלים הארורים להצליח בזממם. קשה שלא לחוש כי הטלטלה הקשה של הרצח הנורא שחווינו כולנו, של אייל, גלעד ונפתלי, לימדה את כולנו שיעור חשוב וחזק מאוד באמונה. הבנים האהובים והטהורים שנרצחו בידי בני עוולה, זכו באמהות ואבות יקרים שהזכירו לכל עם ישראל, בכל המסכים, מהי זקיפות קומה ואמונה יהודית, מהי אמונה בכוח התפילה, מהי קבלת הדין באהבה, מה אנחנו עושים כאן, ומהי מהות המלחמה.

ומיד לאחר מכן, ניתן היה לראות את תבוסת הפוליטיקאים, אשר מנותקים מייעודו הנצחי של עם ישראל, לעומת האמהות הללו. הם העדיפו לתת לחמאס לצהול ולא "לחמם את הגיזרה". בא רבש"ע והכביד את לב פרעה – גרם לאויבינו להכריח אותנו לצאת למבצע ולהפגיז אותם. ובד בבד גרם לכולנו לראות עין בעין כמה צה"ל החזק אינו יכול להתמודד מול כל הטילים הרבים, אשר ממשיכים ומשוגרים עד נהריה (!). אפילו מערכת "כיפת ברזל" המתוחכמת אינה עומדת בקצב הטילים, וכל העת קורים ניסי נסים מופלאים ומדהימים - ממש מעל גדר הטבע! מרוב נסים כמעט התרגלנו, מרגישים שזו המציאות הטבעית: "אין נפגעים", "לא נגרם נזק", ובמקרים חמורים יותר: "פצוע והשתחרר"...

במילים אחרות - הקב"ה אומר לנו: בני חביבי, אני אוהב אתכם מאוד, אני מתגעגע אליכם! ראו כמה אני שומר עליכם, ראו כמה אין על מי לסמוך אלא עלי. אבל הגיע הזמן שתבינו מה אתם עושים כאן ותשובו אלי! ברגע שתבינו את זה ותבקשו אותי - מיד אושיע אתכם ישועה שלימה! הרי הבטחתי לכם: "שובו אלי ואשובה אליכם".

אנחנו רק צריכים לפקוח את העיניים ולהאמין באמת ובתמים - שרק כשהכיפה יושבת על הראש כמו ברזל, אז היא באמת מגינה...

יהי רצון שנזכה להמשיך ולהתחזק ונראה עין בעין בישועה שלימה ובגאולה קרובה!