היסטוריה וארכיאולוגיה

יהודית מונטיפיורי, שהיתה אשתו של השר משה מונטיפיורי, היתה אישה גדולה בזכות עצמה, עשירה בזכות עצמה, ופעולותיה למען עם ישראל לא היו פחותות משל בעלה הגדול

בגמרא מוזכר אזור שבו חוששים לקדושיהן של הגויים, שמא מעורבבים בו אנשי עשרת השבטים שלפי המסורת היו באותו איזור, איזור זה נמצא כיום בתחומי אפגניסטן

העיר הזו נחרבה. היא מכוסה בשכבת אפר בעובי של מטר, אך לא היתה זו שריפה, ולא מעשה ידי אדם, היה זה פיצוץ

התורה לא פירטה איך השיג אברהם את הניצחון על ארבעת המלכים, ומה היו תוצאותיו, אך אומות העולם שמרו זיכרונות רבים ושונים על אברהם אבינו. אין ספק שאברהם היה אב המון גויים ונערץ בפי כל עמי האזור, שנים רבות לפני שבאו לעולם הנצרות והאיסלאם

בידינו חותמות ואזכורים בכתובות להרבה אנשים המוזכרים בספר ירמיהו. מדוע דווקא מספר ירמיהו מצאנו כל כך הרבה מקבילות, ואילו מספרים אחרים פחות?

הוא לא יצא למלחמה מול כל הצבא: הוא הסתער על המיקום המדויק שבו היו לוט והשבויים, ירד מן הנקיקים עם אנשיו בבת אחת, הכניע את השומרים וכל החיילים שהיו באותה נקודה, אסף את השבויים והשלל ונעלם כלעומת שבא

ארבעת המלכים, שיוקרתם וכבודם היו על כף המאזניים, לא ויתרו, ויצאו למסע מלחמה. ואכן, הם הצליחו להשמיד ולהכניע את עמי עבר הירדן

באותם ימים חלו שינויים אזוריים במזרח התיכון. אחרי שנים שבהן היתה ארץ הנהרות מפוצלת בין מלכויות שונות, שבסופו של דבר לא הצליחו לגבור זו על זו, התגבשה התובנה שיש להקים קואליציה, שיתוף פעולה בין מלכים, מבלי שאחד ישלוט על חברו

יחד עם אברהם היה גם בן אחיו, לוט. הוא היה צעיר מאברהם, והושפע ממנו, וגם הלך בדרכו במידה מסוימת. ייתכן שהיתה לו אפילו האפשרות להישאר עם אברהם ולהידבק בזרעו ובדרכו, אך לאור התנהגותו, החליט אברהם להיפרד ממנו

עד לפני שנים לא רבות, סברו המלומדים כי כשאנו מדברים על בני אדם לפני ארבעת אלפים שנה, מדובר בפרימיטיביים, כמובן שאינם יודעים קרוא וכתוב, אין להם הבנה במדעים, הם "האדם הקדמון" הנעדר תרבות וידע. לאט לאט התברר לאנושות בדורות האחרונים, שהתיאור הזה ממש אינו מדויק

נמרוד גיחך מתחת לשפמו על הנער העברי הצעיר שחושב שהוא חכם. "הוא אולי חכם – אבל אני המלך", אמר, וציווה לשרוף את אברהם בכבשן האש. ואז, אז גילה אברהם שלא רק שבורא העולם אכן קיים, הוא גם בחר בו, באברהם, להוציא אותו מאור כשדים

אברהם לא קיבל את רעיון הפיצול, אותו רעיון שהתאמת אצל כל באי עולם בזמנו, שכל המלכים והכהנים והזקנים וחכמי החרשים היו משועבדים לו

ומעבר ל"המון גויים" ול"קהל גויים", יש גם "גוי אחד" שממשיך את דרך אברהם, אך ורק על פי ההתגלות ביציאת מצרים, המשכה של ברית בין הבתרים. ובניו של אותו עם, כאשר הם מגיעים לשמונה ימים, מלים את בשר ערלתם, בדיוק כמו אבינו הגדול לפני שלשת אלפים ושמונה מאות שנה

המחשבה שאדם אחד אנונימי, העומד לבדו בלב הישימון עם עדר כבשים, ובפרט זקן ערירי בן מאה, שהוא, הוא וזרעו – שעדיין לא קיים – ינחלו את הארץ הזו, ארץ שכל כך הרבה עמים רואים לעצמם זכות לשלוט בה, והיא תהיה שלהם לעולם, היא בלתי נתפסת

אברהם, הנושא את עיניו ימה וקדמה צפונה ונגבה, באותה שעה היה אדם בודד. הוא עזב את מולדתו – אור כשדים; אביו ואחיו מתו בחרן; אחיינו עזב אותו כעת. הוא נשאר עם מנהל משק ביתו – אליעזר. הוא זקן מדי מכדי להוליד ילדים. אבל מישהו אחד היה לצידו: בורא העולם

הבעיה היא לא שאין ממצאים, ממצאים יש ויש. הבעיה היא שכשמגיעים הממצאים הם זוכים להתעלמות מוחלטת ולקול דממה דקה. כזה הוא סיפורו של המזבח בהר עיבל

בסתר שמרה צפורה את המצוות, לא האמינה בדת הבזויה שנכפתה עליה, והעיקר: שימשה כמרגלת סמויה של ממלכת הגדעונים, והעבירה להם בדרכי סתר ידיעות על תכניותיו הצבאיות של הקיסר

בתיאור חלוקת הארץ, יש אזכור לחלוקת הערים הגרגשיות, וזה כמובן מעורר את השאלה: מדוע אין תיאור של כיבוש הערים הללו בידי עם ישראל, אבל כן יש תיאור של החלוקה שלהן?

הראש היהודי לא נח לרגע, והמציא פטנטים לעקוף את הצנזורה. הגדיל לעשות יהודי תלמיד חכם מאיטליה, שכתב ביזמתו "קונטרס הוראות לצנזורים"

חוניו הרביעי היה מועמד להיות הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים. אחיו הקטן שמעי קינא בו, ועשה לו מום באוזן, שפסל אותו מלהיות כהן, וחוניו, מרוב כעס, עזב את ירושלים, ירד למצרים והקים בה מקדש "חילופי" לה'

נדיר שאחת הערים פשוט נעלמת מהמפה. קוראים עליה בספרי ההיסטוריה, אבל לאף אחד אין מושג איפה היא. זה מה שאירע לעיר "דורה אירופוס"

בדרך זו הלכו גם שני יהודים איטלקיים בשם יעקב ועמנואל פרנסיז, כדי ללחום במשיח השקר שבתי צבי. הם חיברו הגדה לתשעה באב, שכלפי חוץ מהללת את שבתי צבי, שכידוע ביטל את צום תשעה באב. ההגדה מלאה שירי הלל לשבתי צבי ולתעוזתו וגדולתו, אבל מפעם לפעם מבליחים בה דברי לעג הממחישים את הכוונה האמיתית

הזוועה הגדולה ביותר התרחשה בעיר חברון, שם נרצחו 67 יהודים, אנשים נשים וטף. חלק גדול מהנרצחים היו בחורי ישיבת חברון. הפורעים ביצעו את זממם באכזריות ובמפלצתיות שקשה לתאר, שכמותה ראינו רק בטבח שמחת תורה בשנה האחרונה

מלחמת אחים ניטשה בתוככי ירושלים והמקדש. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. בזמן המאורעות נדמה היה לכל אחד שלוחם בחברו, כי הוא עושה מצווה גדולה. במבט לאחור ברור לנו שמדובר בטירוף

עם בוא האביב הסתער אספסינוס על הגליל והגולן, עיר אחרי עיר. אנשי ציפורי נכנעו לרומאים, ואילו אנשי ידפת התבצרו בעירם. במשך 47 ימים הגנו אנשי ידפת בגבורה על עירם, ושפכו שמן רותח על החיילים הרומאים המתקרבים אל החומה

המלך אגריפס הגיע בתשעה באב, בראש צבא של שלושת אלפי איש, כדי להכניע את המרד, אך הובס. כל החיילים הרומאים במבצרים שסביבות ירושלים נטבחו. ארמון המלך והארכיונים נשרפו. בט"ז באב הושלם ניצחון הקנאים

פלורוס החליט לעורר מרד בכוח. הוא הגיע לשערי ירושלים. נכבדי העיר יצאו לברכו, והוא רמס אותם בפרסות סוסי חייליו. ב"תגובה" הוא הודיע שנכבדי ירושלים קיללו אותו, והוא דורש להסגיר אליו את הנכבדים המקללים

במרד הזה בר כוכבא היה המנהיג הבלתי מעורער של המרד. סיפרו עליו שהוא היה תופס אבני בליסטראות במעופן, וזורק אותן בחזרה על האויב. על החיילים שלו מספרים שהיו יכולים לעקור עץ ארז מהשורשים שלו תוך כדי רכיבה על סוס

אותות מפחידים נראו בשמיים באופן קבוע, ובכל בוקר היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהם בקול רעם מבשר רעות. מטרת בניית בית המקדש היא היותו המרכז הרוחני של עם ישראל כולו, מקום התכנסות לעבודת ה' והיטהרות, ולא מרכז שליטה פוליטי למלכים בסגנון רומאי

הורדוס פירק לחלוטין את בית המקדש שבנו עולי הגולה, והרחיב את הר הבית המקורי פי שניים מגודלו על ידי מילוי עפר בתוך כתלי אבן גזית עצומים. חלק מהאבנים האלו נמצאות כיום בכותל המערבי והדרומי, מהן משקלן כ-50 טונות, ואין דומה להן בעוצמתן הכבירה