היסטוריה וארכיאולוגיה

רוב היהודים עמדו בעינויי תופת שקשה לתאר, ולא הודו בכלום. אמנם היו מביניהם כמה שכמעט ונטרפה עליהם דעתם, כך שלא נותרה להם ברירה אלא "להודות" בדברי ההבל שניסו להוציא מפיהם בכוח

בשנת 390 לפני הספירה, ההיסטוריון הרומי ליבי תיעד תקרית של אווזים שהצילו את רומא מפלישת צבא גאלי בקרב על אלייה. פלישתם סוכלה כאשר אווזים הקימו רעש ועוררו את הרומאים הישנים שהדפו את הפולשים

החות'ים בתימן מאשימים את ישראל שהיא ישות מלאכותית היושבת על אדמות ערביות קדומות, אבל יתכן שהם אינם יודעים, כי דווקא הם יושבים על אדמה שבה לפני 1,500 שנה התקיימה ממלכה יהודית גדולה וחזקה, ושמה היה חימייר

כל מרכבה שיוצאת בדרך המלך נעצרת ע"י פקודיו השודדים, תוכנה נשדד, ואנשיה אף עשויים להיפצע או להיהרג. זה כמה פעמים שיצאה משלחת צבאית לאזור, אבל השודדים, שמכירים היטב כל נקיק, ארבו גם להם, וחיסלו אותם עוד לפני שהתחילו להילחם

כדי להרגיש מה באמת היה שם, צריכים כביכול לשכוח לרגע מהסוף. בני ישראל הרי לא ידעו מה יהיה הסוף... הם לא האמינו שזה אפשרי בכלל. העוצמה והכוח של האימפריה המצרית, הם בלתי נתפסים, הרבה יותר משל אמריקה בזמננו, למשל

מרתק לראות בציורי הקיר המצריים שצוירו ממש שם, בזמן המאורעות, לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנים, את העבדים המועסקים בעבודת בניה בכפיה, ואת הנוגשים המצריים

הבעיה היא לא עם מה שקבור תחת החול, אלא עם מה שנמצא תחת ידיו של אותו שונא ישראל, ראש רשות העתיקות במצרים, שרואה לעצמו מצווה גדולה להכחיש כל מה שכתוב בתנ"ך על עם ישראל, אף על פי שהתנ"ך קדוש, לכאורה, גם למוסלמים...

במשך דורות מנסים הרפתקנים וחוקרים להתחקות אחרי מסעם של בני ישראל במדבר. אבל רבים ניסו לחפש פשוט שרידים – הרי שש מאות אלף איש מתו במדבר, אולי ניתן לאתר את קבריהם?

הרבה פעמים אנחנו שומעים טענה: המצרים לא סיפרו על יציאת מצרים. האם זה לא מעורר ספק? ובכן, לא, זה לא מעורר ספק, ורוב סיפורי המצרים בכלל לא הגיעו אלינו. דא עקא, שהמצרים כן סיפרו על יציאת מצרים

שומרון, בירת ישראל, נבנתה על ידי עמרי, אביו של אחאב הרשע, כמתואר בנביא, ולא היתה בימי יהושע בן נון. מדוע אם כן שילחו את המצורעים?

למחרת ירדה אשתו לאחד המרתפים כדי לחפש דבר מה. המרתף היה חשוך, והיא בתמימות החזיקה בידה נר, כדי שתוכל למצוא את החפץ. אך המרתף שימש לאחסון אבק שריפה! המחסן התפוצץ בקול רעש גדול

שמע על הדבר רבינו ישעיה באסאן, מרבני איטליה, רבו של הרמח"ל, ולא ישר בעיניו. מיד קם וכתב מכתב ארוך ומפורט לחכמי טריאסט, שעם כל רצונם הטוב להרתיע את המבזים את התפילה, הרי שה"עונש" שלהם הוא בזיון גדול מאד – לתפילה, לבית הכנסת, ולעם ישראל, ואפילו חשש סכנה מן הגויים

רבי מיכאל פשקס לקח מרכבה ונסע ארבע שעות אל אותו הכפר, ויכנס בשמחה ובקריאות מזל טוב אל בית הוריו של ר' מיכאל ראב, וירא את היולדת ואת המשפחה, וכולם ששים ושמחים, אבל תמהו לקראתו ולא הבינו סיבת ביקורו, כי הרך הנולד היתה בת ולא בן!

כאשר יצא מרטין מהמתפרה כשהוא לובש את החולצה, הביט בו הקאפו בפליאה, אבל לא אמר לו דבר. מאותו היום ועד לסוף המלחמה, הפך מרטין ל"אסיר צווארון לבן"

מקוים שאולי השנה נזכה, וכן יגיע המשיח, ונקריב קרבן פסח בירושלים, ונחזה כולנו בעבודת הכהנים. אבל איך נראה הפסח בירושלים?

כאשר החלו החפירות הארכיאולוגיות בישראל, מהר מאד התברר סימן זיהוי יעיל מאין כמותו לשרידי ישוב ישראלי: היעדר חזירים! הפלשתים והכנענים גידלו חזירים ואכלו אותם, אבל הישראלים לא

בצידם של בתי הכנסיות הישנים יותר, היו מקוואות טהרה צמודים, ומשלב מסוים נעלמו המקוואות. בית הכנסת היה ללא מקווה צמוד. מה הסיבה לכך?

בתורה מתוארים גמלים אצל אברהם, וגם בהמשך, ואף בפרשת השבוע מוזכר הגמל כאסור באכילה, ואילו בחפירות הארכיאולוגיות לא נמצאו שרידי גמלים מתקופת התורה. מה עושים?

בייליס נכנס לכלא הרוסי, מבלי שהיה לו שמץ במה הוא מואשם. ב"חקירתו" התברר שמאשימים אותו ברצח הנער אנדריי יושצ'ינסקי, שנמצא מת במערה ארבעה חדשים קודם לכן

הרצח, שקיבל את הכינוי "הירייה שנשמעה ברחבי העולם", הניע שרשרת אירועים שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה

באותה שנה, לאחר תפילת שחרית של יום הכיפורים, עלה הגאון הצעיר רבי ישראל סלנטר לבימת בית הכנסת של קובנא, לעיני המון תלמידי חכמים זקנים ואנשי מעשה, קידש על היין, אכל מזונות ודרש מכל יושבי בית הכנסת להצטרף אליו

ברשימת עמי כנען בתורה ישנם שבעה עמים: הכנעני, החתי, האמורי, החוי, הפרזי, היבוסי והגרגשי. אך בספר יהושע, עם הכניסה לארץ מוזכרים רק ששת הראשונים. את הגרגשי לא כבשו, לא נלחמו איתו, כלום. הוא התאדה. להיכן הלך?

החוקר ישראל שפירא מציין כי מאז אברהם אבינו, שזכה לבן בגיל מאה, היו עוד כמה מגדולי ישראל המפורסמים שזכו לבן בגילאים מבוגרים מאד. לקרוא ולהתרגש

בזמן שבית המקדש היה קיים, בחודש אדר היו כמה וכמה ימים שצוינו כ"ימים טובים", ו"מגילת תענית" מתארת בקצרה מה אירע בכל אחד מאותם הימים הטובים. בימים אלו היו שמחים, והיה אסור להתענות או להספיד

ידוע הסיפור על אפלטון שפגש את ירמיהו הנביא, יושב ומקונן על חרבות ירושלים. האם הסיפור התרחש במציאות?

המלך השיכור מחליט להרוג מישהו, ומכאן ואילך בית דין לא יעזור, המלך יכול להתפקח, לעמוד על הראש, אבל אין לו סמכות לבטל את מה שהחליט...

שוטרים חמורי סבר גררו מתוכה איש גבוה, וסיננו מספר קללות בצרפתית. הם השאירו אותו על החוף והפליגו לדרכם. שמו של האיש הזה היה אלפרד דרייפוס, ולשם הגיע לא בגלל שביצע פשע, אלא בגלל שהיה יהודי

כאשר הידיעות על חורבן קהילת פרנקפורט הגיעו לקיסר גרמניה, מתיאס, חמתו בערה בו, שהרי היהודים נחשבו לרכושו הפרטי – "עבדי הקיסר", ולפיכך התקפה עליהם נחשבה בעיניו כהתנכלות לאוצר המדינה, והוא ראה בכך ניסיון למרידה בו

הגויים שוב רתחו מזעם, והיהודים שוב מצאו פתרון. כך נמשך המשחק שנים רבות, עד שנכנס לתמונה אותו פרזר מרושע, כהמן בשעתו, שהחליט להשמיד ולגרש את יהודי קובנא

הסובוטניקים הם קהילה שבניה טוענים להיות חלק מעם ישראל. יש מהם שהינם גויים גמורים, שרעיון השבת מצא חן בעיניהם, אך יש שלקחו את הנושא ברצינות והתגיירו. לפני השואה היו עשרות אלפים מהם, ושאלת היחס אליהם הובאה לפני פוסקי ההלכה