סיפורים קצרים

"הכל לטובה!", קרא המלך אל מול עוזרו המבולבל, "בזכות הבוהן שהורדת לי ניצלו חיי. אנא, סלח לי שהכנסתי אותך לכלא..."

"אתה צודק! יצאת זכאי בדינך וריבונך חייב". "נו", שאל מוישל'ה, "ומה עושים עכשיו?". השיבו הדיינים: "עכשיו כבר מאוחר, צריך להתפלל מנחה!"...

"יואו, אני לא מאמין! זה צ'רלס פלאם". הוא הפנה את ראשו וראה אדם צעיר ממנו בכמה שנים. פלאם חייך. "מניין לך שזה אני?", שאל. "אני קיפלתי לך את המצנח!", קרא האיש בהתרגשות

לרגע רוצה לשוני להתגלגל החוצה ולהבהיר לו שנהירות לי דרכי מירון לא פחות מדרכי חסיד לבית רבו, אך ידי ממששת את ראשי הגלוי – ולראשונה זה זמן רב, אני מתבייש

שמוליק טפח בידו על שכם הלביאה ואמר: "כמה טוב שבאת, לפחות עכשיו לא יהיה לי פה משעמם..."

יומיים כבר חלפו, וורבה ווצלר טרם נמצאו. ביום השלישי, בעת שקיעת החמה, יופסקו החיפושים וסוף סוף הם יוכלו לברוח מעבר לגדרות. לפתע שני קציני אס-אס נעמדו ליד ערמת הקרשים. "אולי שני הנעדרים מתחבאים מתחת לערימת הקרשים?"

"נסענו במסלול הרגיל, ואז, קרוב למלון נובוטל, שמענו את הפיצוץ. הוא היה קרוב מאוד. הנהג אמר: 'זה פיגוע!'. רצנו לכיוון מקום הפיגוע, אך אי אפשר היה להתקרב. שמעתי את הזעקות ואת הרעש העצום, וידעתי שייתכן שהבחורה הזו מוטלת שם..."

"האשה נשברה, היא עזבה את הפקיד, נכנסה לחדרו של המנהל, פרצה בבכי ואמרה: 'איני מבינה את הפקיד שלכם! מה כבר ביקשתי?! איך מותר לו לשפוך את דמי לפני כל האנשים כאן?!"

"יש לנו הזדמנות לוותר - ויתור איכותי ואצילי, ויתור אמתי מכל הלב לשכנים שלנו כדי שירווח להם! אז נכון שההרחבה תחשיך לנו את הבית, אבל אולי כדאי שהנשמה שלנו תאיר מוויתור זך וטהור לשכנים?". הם וויתרו על האור בביתם, וה' האיר להם את הדרך בתמורה

מריבה גדולה פורצת בין שני שכנים. אחד השכנים אירס את ביתו, אך שמועת הלז עשתה לה כנפיים והתוצאה לא איחרה לבוא: "אתה מבין שהשידוך של בתי התבטל. הניסיונות ועוגמת הנפש שלי בלתי ניתני לתיאור", מספר בעל המעשה

איש העסקים ממהר לפגישת עבודה קריטית, אך בדרכו לפגישה נתקל באדם הזועק לקראתו: "יש לנו כאן בחור פצוע, רכב פגע בו וברח, מוכרחים להביא אותו לבית החולים במהירות האפשרית!". השיב איש העסקים: "אני מצטער, אדוני, אני ממהר מאד!". מה שקרה לאחר מכן יזעזע אתכם...

"והאיש מופיע בחלומי ואומר לי: 'נודעה לי הצרה שבה אתה מצוי בימים אלה. באתי בפני בית דין של מעלה ואמרתי להם: 'איך ייתכן שאדם שעשה עמי חסד של אמת והיטיב עמי, יינזק באותו איבר?!"

הרב מרדכי רובשקין נידון ל- 28 שנות מאסר בארה"ב ע"י שופטת אנטישמית מובהקת. בפעם האחרונה הוא מגיש בקשת חנינה לאחר שהקודמות כבר נשללו. הוא פותח את מכתב התשובה ומזדעזע מתוכנו...

"כעת אשאלך שאלה", אמר הרב, "אילו הייתי מצלם את המחזה שצייר פיקאסו: קבוצת ילדים יושבת לשחק בלב השאון העירוני. איזה תיעוד היה מדויק יותר, צילום המצלמה או ציורו של פיקאסו?"

רובנו לא סוחרים בעתיקות, אך כולנו צוברים הון, וגם מי שלא עוקל הונו בידי הוצאה לפועל יודע, שהונו החומרי לא ילווה אותו לנצח

יום פורים גבוה מיום הכיפורים, ובו כל אדם יכול לפעול בתפילתו גדולות ונצורות, שהרי "כל הפושט יד נותנים לו". אלא שאדם שם את כל מעייניו בשכרות, ומערפל את חושיו

הוא ניצב לפני המורה במבט מושפל, ואמר: "פניתי אליך כי אני לא מצליח להתמודד עם הבעיה שלי בעצמי. כולם אומרים לי שאני טיפש, חסר תועלת ולא יוצלח. האם תוכל לעזור לי?"

לפתע אמר הזקן: "אני מאמין שאני יכול לעזור לך". הוא שאל לשמו של ג'ק, ולאחר מכן שלף מכיסו פנקס צ'קים, מילא צ'ק אחד ודחפו לתוך ידו של ג'ק

כאשר נשמע קולו של אוטובוס מתקרב, הכלב נעמד ממושבו, צעד קדימה והסתכל על מספר הקו. הוא נענע ראשו בשלילה, ושב בחזרה אל מושבו שבתחנה

שמשון, אבנר, מני ופנחס קיפדו את חייהם בחדר המקולל ללא שום סיבה רפואית המתקבלת על הדעת. המוות הנשנה בחדר המקולל זרה אימה בין כתלי המחלקה המבעיתה. "מלאך המוות סימן את חדר 17", לחש מנהל המחלקה

מדוע חזרו הכפריים אל מספר הסיפורים הישן שלהם, ומה גילה הבעל לאחר מספר ימים במלונית הקורונה? שני סיפורים עם מוסר השכל חזק

אחרי התלבטויות ודיונים, נבחר הסיפור הזוכה בתחרות הסיפור הקצר: "עוד אשוב, אמא", מאת אפרת דביר

"היום אנשים צריכים קצת לדבר. לפרוק מהלב", השיב האיש הקשיש. "לכולם קשה. סגורים בבית, המשפחה לא יכולה לבקר, יש בעיות פרנסה... אז צריך מישהו שישמע קצת, אתה מבין?"

משהו חדש מתגבש ועולה בה, עוצמה שלא הכירה עד היום בעצמה. אמונה תמימה, פשוטה. מבינה שמאיתו יתברך היא מקבלת את כל הכוח להמשיך ולהיות לוחמת

רק על הכרית את מפרקת את מעטה הפנים החזקות לדמעות קטנות. את בוכה את עצמך לדעת, וקול ההתייפחות מהחדר, של אמא לאבא, לא מגיע אליך. את פצועה גם בלעדיו

כשהייתי מנסה להניאה מלטרוח, היא היתה זורחת ואומרת - "אה, זה שום דבר, לא היה לי שום דבר בבית". ועם זאת, תמיד היו צצים עלי גפן ממולאים

"כן נכון, יפה מאוד. טוב כבר ממש מאוחר, לכי לישון חמודה, יש לך לימודים מחר". זהו?! סיפור יפה וזהו?!

"אני.. אני רוצה הכל", העיניים הצעירות של מרים פעורות לרווחה. "אולי.. בטח יש עוד בחורים בארץ הזו... בריאים וגם צדיקים. הולכים וגם למדנים..."

נכון, הוא יכל לצאת הרבה מעבר למה שהוא היום. יש לו ראש חריף, ונפש רגישה, רגישה מידי. הוא לא אשם ששמו בו נפש רגישה כל כך, שלא עמדה במעמסה החברתית הסוחפת, שלא עמדה בלחצים הלימודיים

"אה, עוד משהו. אל תביא את הכלב, זה לא ללב של סבתא. אבל אני אשמח לראות אותו ביום אחר. להתראות אינגאלע". ברור, סבא, לא חשבתי אחרת