שידוכים וחיפוש זוגיות

איפה עובר הגבול הדק שבין 'פשרה' ל'וויתור' בשידוכים? טור תגובה לקורא בשם בועז שטען כי אנחנו הרווקות לא צריכות להתפשר, אלא לוותר 

שנים שמעתי את המילה הזו, ושנים לא הבנתי אותה, ואפילו התנגדתי לה - עד ליום חמישי האחרון: ה-כ-נ-ע-ה! איך שיחה תמימה עם קוראת מקסימה שלי שינתה לי את כל התמונה, והפכה אותי מאדם עקשן לאדם שמכניע את רצונו מפני רצון הקב"ה?

התובנות האלו התבשלו בי על אש נמוכה במשך שנים, ועכשיו הגיע זמנן לראות אור - תרתי משמע: מכתב סיכום שנה לשדכניות באשר הן, מפרספקטיבה של רווקה מבוגרת (ולא פחות מכך מבורגת - בורג שיודע היטב את המקום שלו, ושמח בו)

הקב"ה לא רוצה שנתרגל למתנות חינם, אבל לא זו הסיבה האמיתית שבגינה הוא לא נותן לך מיד. הסיבה האמיתית היא שכדי למצוא את המתנה הייחודית השמורה לך - את צריכה לא רק להמתין אלא גם להטמין. תתכנסי רגע פנימה, אל תוכך. תטמיני זרעים של מילים באדמה הטחובה, זו שאת לא מצליחה כרגע לגדל עליה דבר, ותחכי

אלול ממשיך. החיפוש עוד לא נגמר במציאה, אבל באלול הזה אני כבר מרגישה אחרת, ויודעת ש'עליתי על הגל הנכון'. מה הוביל לזה, ולמה אסור לנו להמשיך ולהתבוסס בחיפוש? 

שמתם לב איך סוד אחד, אמיתי או דמיוני, הורס לבן אדם כל כך הרבה? ומה עם השורה התחתונה של מה שקורה אתי?

סבא שלי עליו השלום, עזר בן חנה ז"ל, לימד אותי את אמנות הקרקור בפעם הראשונה. מה הקשר בין אלול לתרנגולות מקרקרות בלול, ומה באמת אני לוקחת עמי כצידה לדרך מהאלול (חיפוש) הזה?

ככה, לשבת בחיבוק ידיים כשהבת שלי ברכבת הרים, אובדת עצות ובוכה בתסכול? אני יכולה לעזור לה, בדיוק כמו שקמתי אליה בלילות כשבכתה

אילו הייתי ילדה, הדמעות היו זולגות להן עכשיו בלי הכרה. אבל אני כבר לא ילדה.  כבר אסור לבכות על עוגת שוקולד שלא הצליחה - לא משנה כמה פעמים כבר ניסית לאפות אותה. לאן הלכו כל הדמעות על כל מה שלא צלח בחיי (מאז שהייתי ילדה עם צמות)? פגישה נדירה עם הפחד שאוהב עוגות שוקולד של ילדות קטנות

זה מפחיד להישאר לבד, אבל זה עוד יותר מפחיד להיות בזוגיות שלא עושה לך מקום כי את לא למדת לעשות אותו לעצמך. אז איך לא לאבד את המבט הרושף בעיניים, זה שמסמן לי את הדרך אליי?

"לחשוב שאת הטור הזה התחלתי בכלל במחשבה שאני הולכת לכתוב על שידוכים, רק נוסך בי את התחושה שיש דברים הרבה יותר חשובים מאשר להתלונן על מר מצבי או על יתמות קיומי הצנטריפוגלי - שלראשונה 'בחייו' מרגיש צורך לברוח מהמרכז": טור מזווית קצת אחרת, לעילוי נשמת חברתי היקרה  

כל הרווקות מכירות את תחושת חוסר האונים הזו שעוטפת אותך עם מיליון ואחת שאלות - שאין לך את מי לשאול. איך ספרה של הרבנית אסתר טולידנו 'שבילי השידוך לכלה' הצליח לשנות לי את הפרספקטיבה?

יש גאולה, והיא נמצאת ב'נועה - ירון - דיין'. היא נמצאת במצבים של התנועות שאין לנו מושג איך להסביר למה לוקחים אותנו ממצב איקס, למצב WHY. היא נמצאת במצבים של הירון-דיין, שבהם את יודעת שאת הכי צריכה לשמוח, אבל זה הכי קשה לך - כי דווקא שם את מרגישה את הדינים הכי גדולים שבנפש. טור קצת אחר, לרפואת חברתי היקרה אפרת חיה בת טובה

הטורים הכי טובים שלי נכתבו בדמעות, וזה אחד מהם. אבל שלא תטעו - הדמעות האלה הן דמעות ישועה מתוקה, הן דמעות של התרגשות ברגע הכי קרוב שלי ושל הקב"ה. רגע ששום דבר לא יכול לפגוע בקדושה ובאמת שלו

טור זה נכתב בחיוך ענקי, אחרי שנתתי את הצעקה של החיים 'תודה, בורא עולם' - כשקוראת שלי הודיעה לי שבחסדי ה' יתברך היא התארסה. אם אתם רווקים, אני לא ממליצה לכם לפספס את התובנות שקיבלתי היום 

לאחרונה התבשרתי לצערי על חברה טובה ואהובה שאובחנה עם המחלה הנוראית, ואז זה היכה בי: הרהורים קצת אחרים על מה שקורה לי ובי במסע העלום אל מי שאני, ואל מי שאני לא 

"תקשיבי, אולי תבואי איתי לקנות מטפחות ותקני מטפחת לעצמך ותשימי מתחת לכרית? זה ממש סגולה! ותגידי 40 יום את כל ספר תהילים, ואת שיר השירים ונשמת כל חי"

איך בכלל נוצר שריר תפוס, במה הוא תפוס וכיצד ניתן לשחרר אותו מבלי לתפוס שריר אחר? זה מה שגיליתי על התהליך המקביל בתוך נפשי פנימה

איך מתמודדים עם הפחד הגדול להתחתן, ומה כדאי לומר לעצמנו כשהוא מתקיף אותנו? טור תגובה לקוראת נוספת ששלחה אליי את מכתבה

פרופילים מזויפים, הודעות שנכתבות על ידי רובוטים אוטומטיים וטריקים שנועדו לגרום למשתמשים לשלם כסף. הרבה כסף. האמת המכוערת מאחורי חלק ניכר מאתרי ההיכרויות בארץ ובעולם

כמה קל זה לסיים שידוך שעוד לא התחיל, חשבתן על זה פעם? אז זהו, שמסתבר שגם כאן יש עוד מה ללמוד, ויפה שעה אחת קודם 

האם אנחנו כל כך המומים כשיש אובדן, עד שאנחנו מדמים שהדמות האבודה, אולי לא נעלמה סופית ונמצאת עדיין כאן אתנו?

שתיים בלילה והראש ריק, למרות הרצון לכתוב. אלא שאז קורה דבר מה שמוציא ממני מילים בזו אחר זו, ומי אם לא הקב"ה (ששלח את שליחו הנאמן הג'וק) אחראי לזה?

איכשהו, כל הבחורים שהיא נפגשה איתם היו ממש מוזרים. טוב, אולי לא כולם, אבל היא בטוחה שהיא נפגשה עם יותר בנים מוזרים מחלקם היחסי באוכלוסייה

איך הערה קטנה ו'תמימה' שנשלחה במייל הצליחה להוציא אותי מכליי, לאן כיוונתי את זכוכית המגדלת ומה בחרתי לראות באותם רגעים, ומה הקשר להלכות נטילת ידיים?

היום אני מרגישה סוג אחר של נביעה מתוכי, כזו שמביאה איתה לא רק כלים להכיל בתוכם את נוזל החיים, כי אם גם אוצרות טבע כמו נפט, שאלמלא הייתי חופרת כל כך עמוק בנשמה שלי - לעולם לא הייתי מגיעה אליהם

כמה אתגרים מציבה לי הילדה הזו... כמה כעסים יש לה עלי, ומדוע? ובסופו של דבר – אלי היא בורחת, ממני היא מבקשת עזרה

למה אני תמיד משקיעה בקשר, רוצה שיהיה לו טוב – והצד השני אף פעם לא משקיע בחזרה? האם זו באמת בעיה של הבחור?

הציעו לי אותו לפני חמש שנים, ומסיבות שאיני מצליחה לזכור - השידוך לא יצא לפועל, אך דבר אחד חשוב מאוד למדתי מזה שנים מאוחר יותר