ידידיה מאיר

אם רבנית בכיסוי-ראש הייתה מדברת נגד הסמארטפונים, ומולה הייתה ניצבת חוקרת חילונית שהייתה מבקשת לראות גם את הברכה שיש בטכנולוגיה – הייתי הרבה פחות מופתע. אבל כאן זה היה להיפך

כשיצאתי משם, ראיתי את מודעת האבל הרבות מודבקות אל מול חומות העיר העתיקה. חומות שראו כל כך הרבה חורבן ובנייה, סיפרו השבוע עכשיו על דמות מיוחדת שנעלמה מנוף הרובע היהודי

בחודשים האחרונים הכנסתי לי לראש עוד פרשן. נעים מאוד, עדי רן, פרשננו לענייני ביטחון, ערבים, שמאלנים, תרבות ומשמעות החיים

על מה שהפסדתי ועל מה שהרווחתי כששמתי את הסלולרי בצד. טורו של ידידיה מאיר

בוקר אחד, לפני כמה שנים, ליאת פתחה את החלונות בחדר הילדים – ונבהלה

על קולפן ירקות, הערבי שהפתיע אותי ובאיזה צד עדיף להיות? הטור של ידידיה מאיר

בשנים האחרונות יש ז'אנר שלם שמנסה לשכנע אותנו שהרב קוק היה קודם כול מקל. פשרן. מין גשר כזה בין המחנות. משהו באמצע. פרווה. וזה כל כך לא נכון

וולקאם טו אמריקה. הכול בגדול, בענק, בחזק. הכול מתוק מדי, רועש מדי, פלסטיקי מדי. כמה מסקנות משלושה ימים בניו-יורק ושעה בנתב"ג

כשהדתיים מבקשים כסף למוסדות התורה שלהם, קוראים לזה "סחטנות". כשהאמנים מבקשים כסף למוסדות הבידור שלהם, קוראים לזה "מאבק על התרבות הישראלית". עכשיו פשוט תנסו להחליף את ההגדרות

מה אני מקפיד להגיד לפני תיקון ליל שבועות, ומה קרה לחרדי אחד בבית העלמין של קיבוץ עינת?

שירת נשים והתעלמות מההלכה – כך עולה ממכתב קורא, שמביא ידידיה מאיר במדורו. "האם לאותו אבא שנשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ הזאת (כן, הארץ שאנחנו אוהבים אותה בלי להתנצל) יש גם say בענייני צניעות?"

על מכתב האלמנות, שיפוצניק ערבי, בית"ר ירושלים ותמונות הזוועה. טורו של ידידיה מאיר

התמונה של הרפורמים בכפר יונה הקפיצה אותי כי היא הייתה מוחשית ויוצאת דופן. פתאום נחרדתי לכבודו של ספר התורה. אבל מכונית שנוסעת לידי בשבת מזעזעת אותי הרבה פחות. למה?

אני אישית לא הייתי מאמין לסיפור שאתם הולכים לקרוא כעת. לכן חקרתי ובדקתי לפני שפרסמתי אותו, וביקשתי שמות מלאים של אנשים ויישובים, כולל תאריכים

שתי משפחות לא יצאו נגד המערכת ולא אמרו שהן לא מאבדות תקווה ומבחינתן הבן עדיין חי, אלא הרכינו ראש מול המציאות המרה והחלו לשבת שבעה. איזה ניסיון קשה. נדמה לי שמדינה שלמה הסתכלה על האיפוק הזה ואמרה תודה

נכון שגם אתם מרגישים שמשהו משתנה בעם שלנו? שמשהו זז? שבמקום לדבר על ריאליטי אנשים מדברים על המציאות? שכולנו עצובים יותר אבל גם, במובן מסוים, טובים יותר?

אני מכיר את הווטסאפ הזה, ואני ממש לא הולך לעבור איתו את המלחמה. ממש לא בא לי להתחיל עכשיו תקופה שבה אני מתעורר בשלוש בלילה, ונכנס מתוך שינה לאיזו קבוצה רק כדי להתעדכן ראשון על אסון נורא שלא היה או שחצי היה

"עמדתי בתור בנתב"ג", סיפרה דודה של נפתלי פרנקל הי"ד, "ופתאום שמעתי שתי נשים לפני מדברות ואומרות: אני מקווה שלא שידרו את ההלוויה הזאת בחו"ל, שלא יחשבו שם שכל מדינת ישראל כזאת דתית"

מגישת המהדורה המרכזית בערוץ 2, יונית לוי, ערכה ראיון עם שר הפנים, שהפך לקרב של ממש על פניה היהודיים העתידיים של העיר תל אביב. התגובות ברחבי הרשת כללו תמונות ערוכות כדי שנבין עד הסוף מי בעדנו ומי נגדנו

"בטח נורא מכביד עליך כל העניין הזה של שבת", אמרה המפיקה. "הרי יש לך גם ילדים, נכון? בטוח היית שמח לקחת אותם לים או סתם לעשות מה שבא לך ביום שבת בלי כל המגבלות האלה של לא להדליק אש ולא לנסוע"

מאמן הכושר נמרוד זרם איתי, אבל הבעיה התעוררה דווקא אצלי: נסו אתם לעשות שכיבת סמיכה מול ערוץ הידברות, כשהרב פנגר בדיוק מגיע לפאנץ' בבדיחה נורא מצחיקה

מדהים: בנט הרי לא היה חולם לוותר על שום גרגיר אדמה. אז למה בנושאים אחרים כל כך דחוף לו לרצות את כולם? ידידיה מאיר בטור נוקב על גל החקיקה האנטי-רבנית, הדתי המתנחמד ומה שביניהם