איה קרמרמן

מסתבר שאפילו הפרויקטור שמע על זה. הוא טוען שזה לא קדוש. כנראה שבדוקטורט שלו הוא פספס את הלימודים בבית הספר לרפואת הנפש היהודית

מכירים את האורגן הזה שכל פעם שדורכים עליו אור נדלק? ככה הרגשנו. כל צעד קדימה לווה באור ה' יתברך. כאילו הוא אומר לנו: אני אתכם במהלך הזה, אל תדאגו

שלום לך, אישה נחמדה שטרחה לכתוב לי עלבונות. אני כותבת לך כי העלבת אותי. חוסר ניפוי המילים שלך גרם לי להיעלב. המילים שלך פגשו אותי ברגע של שברון לב. מובן שלא יכולת לדעת את זה, אף פעם אי אפשר לדעת באמת מי עומד מולך ואיך הוא מרגיש

אז לכל אלו שמתפללות למצוא את הזיווג, לכל אלו שמחכות שהקורונה תתפייד מהיקום, תהיו חלק מאותה אמירה. הקורונה זה גליץ' במערכת, באג קטן. אנחנו לא נותנים לו למַסֵך את החיים

חופש מלבקש מהילדים לסדר את הבלגן שלהם. חופש מהפרצופים של "מה היא שוב רוצה מחיי". חופש מהדאגה. לאמא שלי, לילדים שלי, לבריאות שלי. לדברים שאין לי שליטה עליהם

אז זהו, שלא. בשביל זה שלושת השבועות תקועים לנו באמצע הקיץ כמו עצם בגרון. בשביל שנעצור את נמנמת החיים. בשביל שניזכר שלא לשם השינה התמידית הזו התכנסנו כאן

את האחת לא הכרתי, את השנייה אני אוהבת בכל נים בגופי ובנשמתי. איה קרמרמן עורכת בת מצווה מיוחדת ומקבלת את פניה של האורחת השבועית הקבועה, שבת

שני אירועים, בשני קצוות החיים. שני ניגודים, מכנה משותף אחד. לב שרוצה להתחבר ללב אחר

לו הייתי מחלקת תעודות, היינו נותנת לילדים ציון לשבח. עכשיו רק צריך שאנחנו המבוגרים נלמד ונפנים את הערכים בבית הספר של החיים בחסות הקורונה

המציאות קראה לנו. הקשבנו לחליל, ובתמורה טיפסנו בחזרה אל הגלגל. בלי לחשוב. בלי לזכור שהיו רגעים שלא רצינו לרוץ בו עוד

כידוע, ה' מגלגל לפתחנו דברים כדי שנלמד מהם. אז למדתי. אף אחד לא מחכה בכיליון אוזניים לשמוע את העצה בשנקל שלי, או של אף אחד אחר. ואל תקנו סלק בוואקום

מה היה קורה אילו טראמפ היה מביע תנחומים, מצלצל למשפחה, מקים ועדת חקירה שתחקור את התנהלות השוטרים, מכריז על מלחמה גורפת בגזענות?

העיניים המקומטות מדי "לגילך" הן עיניים שלמדו לראות את הטוב באחר. למדו להסתכל סביב ולהיות רגישה, גם למי שלא מכירים. אלה עיניים שלעיתים נפוחות מדמעות

אני מאוכזבת מהם. הפרת הנחיות היא טיפשית, מפונקת, ילדותית ובעיקר אנוכית. מחילה, אבל אני מצפה ליותר מאלו שטוענים שהם צועדים בדרך האמת

אני רוצה בית קטן שקל לנקות אותו. אני רוצה בית ענק שכיף לארח בו. אני רוצה שבעלי יקנה לי צמיד זהב לחג, ואני רוצה לזכור שאני ממש לא צריכה שום תכשיט

אני מתחברת לזה מאוד - סור מרע ועשה טוב. אין פה הפחדה או תמונות קשות לצפייה. אין פה אחריות גלובלית מייאשת. יש פה משהו פשוט, קרוב לעצמי, כמו שאנחנו אוהבים. רק לנקות ולחזק את הגוף

הוא מדבר בגלוי ממש, ועדיין אני מוצאת את עצמי ממש לא מבינה מה הוא אומר, מנסה לקרוא את משמעותה של תמונה חסרת בהירות

החבר'ה לא הנידו עפעף. הסתכלתי עליהם. "אתם רואים למה משיח לא בא? כי אף אחד לא משתכנע שזה הוא"

בזכותך ישבנו כולנו בשולחן שלך, החגיגי, וצחקנו כמו שלא צחקנו כל השבוע. בזכותך רק בשתיים וחצי בלילה בלילה פרשנו למיטות, אחרי שעות של דיבורים והעלאת זיכרונות

בראת לנו עולם חדש. שלחת לנו סימן שהוא כל כך קטן בגודלו וכל כך ענקי בעוצמתו. ברור שהכול מעשי ידיך. אבל אפילו שמעשי ידיך מלאי רחמים, תן לי לראות ולהבין שאלו רחמים כמו שאני תופסת רחמים

יש רגעים שאור הזרקורים מרגיש כמו ליטוף עדין של שמש בשקיעה. שחרר את הצורך שלי להרגיש בו

מרוב שהוא חושש לילדים הרכים, שפלורליסטיותם אומנותם, הוא הקים מלשינון להורים מודאגים מתכנים יהודיים בגני הילדים

אם לא אאמין שבינוני זה טוב לכתחילה, אם אייסר את עצמי על כך שלא אהיה הרבנית קנייבסקי או הרבנית קוק, לעולם לא אוכל להיות האיה הכי טובה שאני יכולה להיות

אפשר לחכות כל היום לניסים בומבסטיים, לקריעת ים סוף בשידור חוזר. אבל אתם יודעים מה? אנחנו כבר לא זקוקים שהשם יוציא את התחמושת הכבדה כדי שנאמין שהוא פה. המציאות הנסית שלנו מוכיחה את זה

יש המון אפשרויות להגיע להחלמה, אבל היום אנחנו מתמקדים בחיידקים הטובים ואיך משיגים אותם. זו הדרך הקלה ביותר להשיג פרוביטיקה

אני רחוקה מלהיות יוסף הצדיק, שראה את דמות דיוקנו של אביו בחלון, אבל אני זוכרת על בשרי הכרת הטוב עצומה לאמא שלי, על ששלחה אותי להגשים חלום במרחק כמה טיסות מהבית. היא מנעה ממני לעשות שטויות

"אנחנו לא מלמדים פלורליסטיות. אנחנו אשכרה מיישמים, חיים בטולרנטיות, אהבה וכבוד הדדי. אז אותי הם שונאים? למה? כי אני מאמין במשהו אחר מהם? עד היום לא האמנתי שקיים דבר כזה, שנאה כזאת, אבל היום זו הפעם הראשונה שהרגשתי אותה על בשרי"

הקטנה חזרה מהגן וסיפרה בהתלהבות שהסבא של הגננת נחמי מסיים את הש"ס. כשבעלי סיפר לה שגם הוא מסיים מסכת, העיניים שלה נצצו. היא ידעה שהוא חלק ממשהו גדול, גם אם היא לא ממש מבינה מה הוא

אז על מה הצעקה? בעיני היא על שורש הבעיה, על מה שיצר את העיוות. הוא מוכר לי. הניתוק שלי מהמשמעות האמיתית של חנוכה

כולם רוצים להיות כוכבים, גם אלו שטוענים שלא. העולם מנותב לשם ובגדול. אבל פתאום, במסיבה של בנות כיתה ז', עולם הפוך ראיתי. עולם של תום. עולם זך מכל השפעת מדיה ופרסום. בעיני זה היה קסום לראות אותן