דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

הגילוי הזה נתן לי הרבה מאד כוח. כוח שהיה חסר לי כבר כמה שנים, בהם סחבתי רגשות אשם על כך שגם כשאני עם הילדים – אני לא פנויה אליהם כמו שאני רוצה

כדאי לעשות הכל כדי לא להגיע לשלב הזה. אבל כשצריך, זו לגמרי אפשרות שעם כל הקושי – צריך לממש אותה. כך שלא משנה כמה אני חכמה ואינטליגנטית ובעלת ידע מקצועי מקיף מאד, יש דברים שאני לא יכולה לשנות, אלא יכולה להחליט מה אני עושה איתם

"אז למה הגעת היום?", שאלתי אותו. "כי אני רוצה שיהיה לאמא של הילדים שלי טוב. אני יודע שאם היא תטפל בעצמה היא תהיה אמא מופלאה. גם ככה היא אמא נהדרת, אבל אני יודעת שהפרידה עשויה לפרק אותה"

פניתי לכמה נשות מקצוע, שכל אחת מתמחה בתחום אחר, כדי לעבד את האירוע הקשה וכדי להבין מה המשמעות של גירושים כשלך 4 ילדים ומטבע הדברים עלייך להתמודד עם תהליך לא פשוט

לפעמים יש לי לקוחות שפשוט אומרות "אני לא יודעת מי אני!", והן כבר בנות 40 ויותר. וכשאת יודעת מי את, ואת מחוברת אל עצמך, את בחירות

דבורי וקשטוק עוברת תקופה קשה, ועמוסה. והחוסן מאפשר לה לנווט בהם. לפעמים האנייה נוטה ליפול על צידה, אבל עם כלים נכונים היא מתייצבת

איך הקב"ה דואג לחתול הזה! איך הוא מצא מישהו אחד בעולם שידאג לו, אף על פי שהוא החתול הכי לא פוטוגני שתראו, ונראה ככזה שאף אחד לא ירצה לאמץ

זה לא שאני לא מתמודדת. זה רק שיש בתוכי ידיעה פנימית עמוקה וברורה שאני אהיה בסדר, ולא משנה מה. זו תחושת מסוגלות שגורמת לי להרגיש שאני יודעת ויכולה להתמודד, והיא זו שמזכירה לי את החוסן שבי

הקושי הוא שעם הדיבור באות השאלות. והקושי היותר גדול הוא, שאין תשובות. אין ולא יהיו. ולכן נצטרך כולנו להתמודד עם השאלות האלו, ולתת להן להיות. אין תרופה לחוסר אמון. זה תהליך

"תשמעי, אני בשוק. איזה מזל שהתקשרת! מה שאת מספרת הוא פשוט נורא. בחיים לא הייתי פוגעת בך ככה! אני מצטערת! אני אספר לך מה באמת היה מהצד שלי, ותביני"

רק עכשיו, בזמן הספונג'ה והמאבק בלכלוך עיקש שנדבק לרצפה במטבח, הכתה בי ההבנה שהנה, שום דבר לא יכול להיות לרעה, גם הרע ביותר. רק שלא תמיד אנחנו זוכים לראות זאת

דבורי וקשטוק מחליטה לחשוף לפעמים את הקשיים שהיא חווה בחיים. לאף אחד אין חיים מושלמים, גם לא למטפל ת שלכם

התרגשתי מאד, מעצם הנתינה שלה בדבר שמראה "אני רואה אותך!". ו"רואה אותך" זה לראות את הצרכים העמוקים, להרגיש את השני, לחשוב מה באמת ישמח אותו

כבר כמה שנים שאני לא מקבלת מקרים קלים. אני מפנה אותם לצוות שלי. לא רק אותם, כמובן, אבל גם אם יהיה לי חור ביומן, אני לא אקח "מקרה קל", כי זה לא מאתגר אותי

הוא הסתכל אלי בעיניים הקטנות והחכמות במבט חודר ואמר לי בקול חלש ורועד: "אף פעם אל תעשי בשבילי מה שאני יכול לעשות לבד"

הוא סיים את הסיפור והסתכל עליה. והיא מזועזעת עד עמקי נשמתה. "אתם מבינים מה הסיפור הזוגי שלכם?", שאלתי. הם התחילו להבין. אותו סיפור. אותה כוס תה. אבל 2 פרשנויות אחרות כל כך

אז אני מלמדת את עצמי לנשום, להתבונן, לקחת אוויר ולחכות. לא להגיב. לא לקבל החלטות מרחיקות לכת. לא לעשות משהו שאצטער עליו בלי יכולת למחוק אותו

האם ADHD עובר עם הגיל? מי אחראי לרוב תאונות הדרכים? דבורי וקשטוק מנפצת כמה סטיגמות על הפרעות קשב וריכוז

מה יכול לעזור לנו להפוך מוות לחיים, משבר לצמיחה ועבר לעתיד? טור על חזרה לשגרה חזקה במיוחד, על יום הזיכרון ועל יום העצמאות

כך ברא אותנו הקב"ה, עם 2 מאפיינים מולדים: הרצון והיכולת להתפתחות ולהגשמה על מנת להגשים את מלוא הפוטנציאל, והיכולת האינסופית להתגבר על מכשולים

לא לחינם את זוכרת דווקא אירוע מסוים, אדם מסוים, משפט מסוים שנאמר לך. לא סתם את גם זוכרת איפה זה נאמר, באיזה רגע, מה לבשת באותו הרגע, באיזה פינה בבית עמדת ובאיזו תנוחה. אחד הפוסטים הכי חשובים שכתבתי אי פעם

כשרואים את כל הפאזל, את כל התמונה, מבינים שכך בדיוק הכל היה צריך להיות כדי שהפאזל יהיה שלם. אין שאלות. פשוט, לא? כשיש אמונה, זה פשוט

אני תמיד אומרת שאם הייתי צריכה למקד את הקליניקה שלי בנושא אחד בלבד, שבגינו מגיעות הכי הרבה לקוחות, ובכן, זה הנושא של הביטחון העצמי

כמה זמן ייארך הטיפול הזה? הרבה זמן. כמה זה הרבה? תלוי ביחס למה. אם מדובר בקושי שמחריב את עולמה ואת חיי משפחתה, אז כל דבר, כל דבר, שיכול לעזור לה לצאת משם, ראוי, והזמן הוא לא פקטור בכלל

נתחיל מהבסיס: הכי טוב ששני בני הזוג יפנו לעזרה, גם אם רק צד אחד זקוק באופן חד משמעי לליווי מקצועי. אבל פעמים רבות אחד מבני הזוג מסרב ללכת לטיפול. ומה אז?

מה הסיבה שאנשים סובלים ועדיין לא מוכנים לפנות לעזרה מקצועית? מה גורם להם להישאר תקועים, להתמודד עם קשיים ובעיות, ולא לעשות עם זה משהו? 12 סיבות שכיחות, וגם תשובות

למה הדודה לא התייחסה למטופלת שלי באירוע, ואיך זה יכול היה להפוך לפיצוץ משפחתי אינסופי?

אני תמיד שואלת "כמה את מרגישה שאת 'לא בסדר' או 'לא בסדר מספיק' בחיים שלך?", והדמעות עונות לי מעצמן את התשובה. "מזתומרת?", רובן עונות, "זה סיפור חיי"

מכירה את זה שיש בקבוק יין או קולה על השולחן? כולם מנסים לפתוח אותו ולא מצליחים. מביאים סמרטוט, מגבת, מזלג, מנסים עם השיניים, דופקים את הפקק הסרבן על קצה השולחן, אבל כלום לא עוזר והוא לא זז

זהו ציר אנכי, בו כל בני האדם נמצאים על סולם אחד, כל אחד בשלב ובגובה אחר ועל כל שלב יש מקום רק לאחד, יוצא שכל מי שלא בשלב שלי - נמצא גבוה יותר או נמוך יותר ממני. אפשר גם אחרת